א לַמְנַצֵּ֥חַ עַֽל־יְדוּת֗וּן מִזְמ֥וֹר לְדָוִֽד׃ ב אַ֣ךְ אֶל־אֱ֭לֹהִים דּֽוּמִיָּ֣ה נַפְשִׁ֑י מִ֝מֶּ֗נּוּ יְשׁוּעָתִֽי׃ ג אַךְ־ה֣וּא צ֭וּרִי וִֽישׁוּעָתִ֑י מִ֝שְׂגַּבִּ֗י לֹא־אֶמּ֥וֹט רַבָּֽה׃ ד עַד־אָ֤נָה ׀ תְּהֽוֹתְת֣וּ עַל אִישׁ֮ תְּרָצְּח֪וּ כֻ֫לְּכֶ֥ם כְּקִ֥יר נָט֑וּי גָּ֝דֵ֗ר הַדְּחוּיָֽה׃ ה אַ֤ךְ מִשְּׂאֵת֨וֹ ׀ יָעֲצ֣וּ לְהַדִּיחַ֮ יִרְצ֪וּ כָ֫זָ֥ב בְּפִ֥יו יְבָרֵ֑כוּ וּ֝בְקִרְבָּ֗ם יְקַלְלוּ־סֶֽלָה׃ ו אַ֣ךְ לֵ֭אלֹהִים דּ֣וֹמִּי נַפְשִׁ֑י כִּי־מִ֝מֶּ֗נּוּ תִּקְוָתִֽי׃ ז אַךְ־ה֣וּא צ֭וּרִי וִֽישׁוּעָתִ֑י מִ֝שְׂגַּבִּ֗י לֹ֣א אֶמּֽוֹט׃ ח עַל־אֱ֭לֹהִים יִשְׁעִ֣י וּכְבוֹדִ֑י צוּר־עֻזִּ֥י מַ֝חְסִ֗י בֵּֽאלֹהִֽים׃ ט בִּטְח֘וּ ב֤וֹ בְכָל־עֵ֨ת ׀ עָ֗ם שִׁפְכֽוּ־לְפָנָ֥יו לְבַבְכֶ֑ם אֱלֹהִ֖ים מַחֲסֶה־לָּ֣נוּ סֶֽלָה׃ י אַ֤ךְ ׀ הֶ֥בֶל בְּנֵֽי־אָדָם֮ כָּזָ֪ב בְּנֵ֫י אִ֥ישׁ בְּמֹאזְנַ֥יִם לַעֲל֑וֹת הֵ֝֗מָּה מֵהֶ֥בֶל יָֽחַד׃ יא אַל־תִּבְטְח֣וּ בְעֹשֶׁק֮ וּבְגָזֵ֪ל אַל־תֶּ֫הְבָּ֥לוּ חַ֤יִל ׀ כִּֽי־יָנ֑וּב אַל־תָּשִׁ֥יתוּ לֵֽב׃ יב אַחַ֤ת ׀ דִּבֶּ֬ר אֱלֹהִ֗ים שְׁתַּֽיִם־ז֥וּ שָׁמָ֑עְתִּי כִּ֥י עֹ֝֗ז לֵאלֹהִֽים׃ יג וּלְךָֽ־אֲדֹנָ֥י חָ֑סֶד כִּֽי־אַתָּ֨ה תְשַׁלֵּ֖ם לְאִ֣ישׁ כְּֽמַעֲשֵֽׂהוּ׃
📖

פרשנים על הפרק

📚

מאמרים על הפרק

ביאור שטיינזלץ

עדין שטיינזלץ

פסוק א:
לַמְנַצֵּחַ עַל הניגון שחיבר יְדוּתוּן, מראשי המשוררים במקדש, ושמא זהו כינוי לכלי נגינה שיוחס לידותון, מִזְמוֹר לְדָוִד.
פסוק ב:
אַךְ, רק אֶל אֱלֹהִים דּוּמִיָּה, שותקת בהקשבה ובציפייה נַפְשִׁי, כי מִמֶּנּוּ יְשׁוּעָתִי.
פסוק ג:
אַךְ הוּא ולא אחר צוּרִי, תוקפּי וִישׁוּעָתִי, מִשְׂגַּבִּי, מעוז ומפלט לי שלֹא אֶמּוֹט, אתמוטט בעת צרה רַבָּה, או: שלא אתמוטט הרבה.
פסוק ד:
פנייה לרשעים: עַד אָנָה, עד מתי תְּהוֹתְתוּ, תתנפלו או תאיימו עַל אִישׁ; תְּרָצְּחוּ, תהיו רוצחים כֻלְּכֶם, אם בפועל ממש או מבחינת רצונכם?! מסוכן להיות במחיצתכם כְּקִיר נָטוּי, שעלול ליפול בכל רגע, וגָדֵר הַדְּחוּיָה, המטה ליפול.
פסוק ה:
אַךְ מִשְֹּאֵתוֹ, מהתנשאותו של אדם בעלותו לגדולה, אותם שונאים יָעֲצוּ לְהַדִּיחַ, לסלק, להפיל; וכשאינם יכולים להילחם בו בגלוי, יִרְצוּ כָזָב, הם בוחרים בשקרים. בְּפִיו, בפיותיהם, כלפי חוץ, יְבָרֵכוּ, ואילו בְקִרְבָּם יְקַלְלוּ. סֶלָה.
פסוק ו:
ושוב: אַךְ לֵאלֹהִים דּוֹמִּי, עמדי וצפי, נַפְשִׁי, כִּי מִמֶּנּוּ תִּקְוָתִי.
פסוק ז:
אַךְ הוּא צוּרִי וִישׁוּעָתִי, מִשְׂגַּבִּי שהודות לו לֹא אֶמּוֹט.
פסוק ח:
עַל, בגלל אֱלֹהִים יִשְׁעִי וּכְבוֹדִי. הוא המושיע אותי והמעניק לי חיים ומקום בעולם, והוא צוּר עֻזִּי, מקור התוקף שלי. מַחְסִי בֵּאלֹהִים.
פסוק ט:
בִּטְחוּ בוֹ בְכָל עֵת, עָם. רק עליו אפשר לסמוך. שִׁפְכוּ לְפָנָיו את לְבַבְכֶם. ספרו לו את שמציק לכם, כי רק אֱלֹהִים הוא מַחֲסֶה לָּנוּ. סֶלָה.
פסוק י:
לעומת זאת, אַךְ הֶבֶל בְּנֵי אָדָם. הם חולפים מהר מאוד, ואין לבטוח בהם. כָּזָב, שווא ושקר הם בְּנֵי אִישׁ. אם באים לשקול את שוויים בְּמֹאזְנַיִםלַעֲלוֹת הֵמָּה מֵהֶבֶל יָחַד, כולם יחד קלים מהבל. הכף שעליה בני האדם תעלה וכף ההבל תכריע.
פסוק יא:
אַל תִּבְטְחוּ בְעֹשֶׁק, ניצול ושוד, וּבְגָזֵל אַל תֶּהְבָּלוּ. אין לבנות את החיים על גזל, לא רק משום שהוא אינו מוסרי ואסור, אלא גם משום שהוא הבל ואי-אפשר לסמוך עליו. חַיִל, עושר כִּי יָנוּב, שלכאורה הוא מניב פֵּרות – אַל תָּשִׁיתוּ, תשימו אליו לֵב, כי הוא זמני, וסופו להשחית את בעליו ולעבור מן העולם.
פסוק יב:
כל הדברים הללו הם צו עליון – אַחַת דִּבֶּר אֱלֹהִים כשציווה עלינו ללכת בדרכיו, שְׁתַּיִם, שתי פנים זוּ, אשר שָׁמָעְתִּי: צד החיוב, לעשות את רצון ה' לנהוג בדרך הטוב; וצד השלילה, שלא לעשות את ההפך. תמציתה של התורה היא סוּר מֵרָע וַעֲשֵׂה טוֹב, כִּי עֹז לֵאלֹהִים. בידו הכוח, ולכן כדאי שדבריו ינחו אותנו.
פסוק יג:
ונוסף על כך, לְךָ, אֲדֹנָי, חָסֶד, אתה הוא הנותן והמשפיע לעולם, כִּי אַתָּה תְשַׁלֵּם לְאִישׁ כְּמַעֲשֵׂהוּ, אם רע ואם טוב.