אַחַת דִּבֶּר אֱ-לֹהִים שְׁתַּיִם זוּ שָׁמָעְתִּי

דוד המלך, נעים זמירות ישראל, אומר:

אַחַ֤ת ׀ דִּבֶּ֬ר אֱ-לֹהִ֗ים שְׁתַּֽיִם־ז֥וּ שָׁמָ֑עְתִּי כִּ֥י עֹ֝֗ז לֵא-לֹהִֽים׃
(תהילים סב יב)

דהיינו, הגם שדבר אֱ-לֹהִ֗ים אחד הוא, הרי מעוצם עזוזה ועושרה של התורה, כלולות בה כמה משמעויות הניתנות לשמיעה.

מצינו דבר נשגב זה של "שְׁתַּֽיִם־ז֥וּ שָׁמָ֑עְתִּי" בכמה אופנים.

מהלכים שונים בפשט

הראשון הוא מה שאמרו חז"ל על הפסוק הנ"ל מפרקנו, "מקרא אחד יוצא לכמה טעמים"(סנהדרין לד:), כלומר שבפשט הפסוק עצמו נאמרו כמה מהלכים, וכגון מה שמצינו על הפסוק "לא תאכלו על הדם", שנאמרו בו כמה וכמה פירושים, כמובא בגמרא (סנהדרין סג.). מה"אַחַ֤ת ׀ דִּבֶּ֬ר אֱ-לֹהִ֗ים" שבפסוק זה, נלמדות הרבה הלכות, כלומר "שְׁתַּֽיִם־ז֥וּ שָׁמָ֑עְתִּי".

כל אחד משיג לפי חלקו בתורה

עוד כלול בפסוק הנ"ל, שכל אחד משיג בתורה לפי דרגתו, עד שגם היניק וחכים (ראה קידושין לב:) מבין מעט כפי כחו, ובאותו העניין עצמו, הרי גאוני הדורות, אדירי התורה, משיגים בו חלקים ומעמקים מחודשים. האלשיך אומר על התפילה "ותן חלקנו בתורתך"(אבות ה כ) שלכל אחד יש חלק בתורה אשר הוא מיוחד רק לו, ורק הוא שומע ומשיג חלק זה. ושורשו במאמר חז"ל (תנא דבי אליהו רבה ו): "הביאני המלך חדריו" - כשם שיש לקב"ה חדרי חדרים בתורתו, כך יש להם לתלמידי חכמים לכל אחד ואחד חדרי חדרים בתורתו.

דרשות מנוגדות

כמו כן נכלל ב"שְׁתַּֽיִם־ז֥וּ שָׁמָ֑עְתִּי" מה שמצינו שעל פסוק אחד נחלקו חז"ל ודרשותיהם נוגדות זו את זו, וכל אחד מהחכמים דורש את הפסוק באופן שונה, וכולם הם דבר א-להים שהקב"ה מסר את דבריו באופן שניתן לשמוע אותם בכמה אופנים מנוגדים, וכפי שאמרו, "אלו ואלו דברי א-להים חיים"(עירובין יג:). וכן מובא:

בעלי אסופות אלו תלמידי חכמים שיושבין אסופות אסופות ועוסקין בתורה. הללו מטמאין והללו מטהרין הללו אוסרין והללו מתירין הללו פוסלין והללו מכשירין. שמא יאמר אדם היאך אני למד תורה מעתה, תלמוד לומר כולם נתנו מרועה אחד, א-ל אחד נתנן, פרנס אחד אמרן, מפי אדון כל המעשים ברוך הוא דכתיב "וידבר אלהים את כל הדברים האלה"(שמות כ א).
(חגיגה ג:)

נגלה ונסתר

כתב רבנו בחיי:

לפי שכל דברי התורה יש בהם נגלה ונסתר, הנגלה הוא פשטי המצות, והנסתר הוא הפנימי שבתוכו שאין דעת ההמון ראוי לו, וכן אמר דוד עליו השלום: "אַחַ֤ת ׀ דִּבֶּ֬ר אֱ-לֹהִ֗ים שְׁתַּֽיִם־ז֥וּ שָׁמָ֑עְתִּי"(תהלים סב יב), כי הדיבור אחד ויש בו שתי משמעיות, וכן אמר שלמה: "תפוחי זהב במשכיות כסף..."(משלי כה יא), המשיל הנגלה לכסף והפנימי לזהב שהוא נסתר בתוך הכסף ומעולה יותר ממנו.
(רבנו בחיי שמות יג א)

והגאון מטעלז הגדיר זאת נפלא:

וכן בענייני חכמת התורה וטעמי המצוות, הטעמים הנגלים והנסתרים אינם טעמים נבדלים שאין להם שייכות זה לזה, אלא באמת טעם אחד הוא, הטעם הנסתר הוא שורש הטעם הנגלה ונשמתו. המבין את הטעם בפשוטו יודע רק את הלבוש, אבל התורה יש לה לבושא, וגופא, ונשמתא, ונשמתא דנשמתא וכן למעלה לאין שיעור. טעם זה שאנו מרגישים בלבוש אם נחדור אל פנימיותו נמצא בו טעם יותר עמוק. ואם נחדור אל פנימיותו נמצא בו טעם יותר עמוק. ואם נחדור אל נשמת הטעם הזה נמצא בו את הטעם הנסתר.
(שיעורי דעת ח"א מאמר ג נשמת התורה)

וראה דוגמא לזה במה שכתב בספרו במאמר "דור הפלגה".