פסוק א:הכותרת זהה בשלושת הפרקים האחרונים: לַמְנַצֵּחַ אַל-תַּשְׁחֵת, לְדָוִד מִכְתָּם. גם כאן כתובת מקשרת למאורע בחיי דוד: בִּשְׁלֹחַ שָׁאוּל שליחים וַיִּשְׁמְרוּ אֶת הַבַּיִת שדוד גר בו, כדי להיכנס לשם ולַהֲמִיתוֹ. ועל כך הוא מתחנן ומבקש.
פסוק ב:הַצִּילֵנִי מֵאֹיְבַי, אֱלֹהָי, מִמִּתְקוֹמְמַי, מהעומדים להילחם בי תְּשַׂגְּבֵנִי, תחזק אותי ותיתן לי מפלט.
פסוק ג:הַצִּילֵנִי מִפֹּעֲלֵי אָוֶן, וּמֵאַנְשֵׁי דָמִים הוֹשִׁיעֵנִי.
פסוק ד:כִּי הִנֵּה אָרְבוּ לְנַפְשִׁי, יָגוּרוּ, מתקבצים, או: מתגרים ומכריזים מלחמה עָלַי עַזִּים, אנשים חזקים ואכזרים. וכל זה לֹא בגלל פִשְׁעִי, וְלֹא בגלל חַטָּאתִי, ה', אלא מתוך שנאה.
פסוק ה:בְּלִי עָוֹן שלי יְרֻצוּן, ירוצו וְיִכּוֹנָנוּ, יתכוונו להרע לי. ואני יכול רק להתפלל לה': עוּרָה לִקְרָאתִי וּרְאֵה.
פסוק ו:וְאַתָּה, ה' אֱלֹהִים צְבָאוֹת, אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל, הָקִיצָה, התגלה לִפְקֹד, לזכור לרעה, להעניש את כָּל הַגּוֹיִם. אולי נרמז כאן ששליחיו של שאול לא היו מישראל, אלא היו שכירי חרב זרים. אַל תָּחֹן כָּל בֹּגְדֵי אָוֶן, רשע. סֶלָה, סימן מוסיקלי; אכן; או: לעולם ועד.
פסוק ז:וכך מתוארים האויבים הללו: הם אינם מופיעים בשעות היום, אלא יָשׁוּבוּ לָעֶרֶב, כשודדים או חיות טרף, יֶהֱמוּ, יקימו מהומה, ישמיעו קולות כַכָּלֶב וִיסוֹבְבוּ עִיר כדרכם של כלבי חוצות המשוטטים ברחובות העיר בלילות.
פסוק ח:הִנֵּה יַבִּיעוּן, יוציאו דברים בְּפִיהֶם, כמו חֲרָבוֹת בְּשִׂפְתוֹתֵיהֶם. הם מרגישים שהם יכולים לאיים ולבצע כל מה שירצו כִּי לפי הנחתם מִי שֹׁמֵעַ?! אין דין ואין דיין.
פסוק ט:וְאַתָּה, ה', תִּשְׂחַק לָמוֹ, תלגלג עליהם, תִּלְעַג לְכָל גּוֹיִם, ואף מזימה שזממו לא תצא אל הפועל.
פסוק י:המשורר קורא: עֻזּוֹ של ה'! אֵלֶיךָ אֶשְׁמֹרָה. אני ממתין ומצפה לך כִּי אֱלֹהִים מִשְׂגַּבִּי, מקור כוחי,
פסוק יא:אֱלֹהֵי חַסְדִּי יְקַדְּמֵנִי, יקדים לתת לי חסות, או: יקבל את פני, אֱלֹהִים יַרְאֵנִי בְמפלתם של שֹׁרְרָי, אויבי. והוא מתפלל:
פסוק יב:אַל תַּהַרְגֵם פֶּן יִשְׁכְּחוּ אותם ואת מעשיהם עַמִּי. כדי שייזכרו הם צריכים ליפול, אך להישאר בחיים. הֲנִיעֵמוֹ, נער אותם בְחֵילְךָ, בכוחך, וְהוֹרִידֵמוֹ, השפל אותם ממעמדם, מָגִנֵּנוּ, אֲדֹנָי.
פסוק יג:חַטַּאת פִּימוֹ, פיהם ודְבַר שְׂפָתֵימוֹ, שפתיהם הם בעוכריהם, וְיִלָּכְדוּ בִגְאוֹנָם, בגלל גאוותם וּמֵאָלָה וּמִכַּחַשׁ, מחמת הקללות והשקרים שהם יְסַפֵּרוּ.
פסוק יד:כַּלֵּה אותם בְחֵמָה, בכעס, כַּלֵּה וְאֵינֵמוֹ, ואינם עוד, וְיֵדְעוּ כולם כִּי אֱלֹהִים מֹשֵׁל בְּיַעֲקֹב לְאַפְסֵי, עד קצות הָאָרֶץ. סֶלָה.
פסוק טו:המשורר חוזר לתיאור האויבים: וְיָשֻׁבוּ לָעֶרֶב, יֶהֱמוּ כַכָּלֶב, כמו כלבים, וִיסוֹבְבוּ עִיר.
פסוק טז:הֵמָּה יְנִיעוּן, ישוטטו לֶאֱכֹל כדי למצוא להם אוכל, ואִם לֹא יִשְׂבְּעוּ הרי שלכל הפחות – וַיָּלִינוּ בתוך העיר. כך אותם שלוחים שבאו להרוג את דוד הסתובבו בעיר הזרה וניסו לתפסו אף שלא היו בקיאים בנעשה שם.
פסוק יז:ומסיים בדברי תהילה: וַאֲנִי אָשִׁיר בשבח עֻזֶּךָ, כוחך, וַאֲרַנֵּן, אזמר לַבֹּקֶר בדבר חַסְדֶּךָ, כִּי הָיִיתָ מִשְׂגָּב לִי וּמָנוֹס בְּיוֹם צַר לִי.
פסוק יח:אתה עֻזִּי, אֵלֶיךָ אֲזַמֵּרָה, כִּי אֱלֹהִים הוא מִשְׂגַּבִּי, אֱלֹהֵי חַסְדִּי.
