א לַ֝מְנַצֵּ֗חַ לְדָוִ֥ד מִזְמֽוֹר׃ ב קַוֺּ֣ה קִוִּ֣יתִי יְהוָ֑ה וַיֵּ֥ט אֵ֝לַ֗י וַיִּשְׁמַ֥ע שַׁוְעָתִֽי׃ ג וַיַּעֲלֵ֤נִי ׀ מִבּ֥וֹר שָׁאוֹן֮ מִטִּ֪יט הַיָּ֫וֵ֥ן וַיָּ֖קֶם עַל־סֶ֥לַע רַגְלַ֗י כּוֹנֵ֥ן אֲשֻׁרָֽי׃ ד וַיִּתֵּ֬ן בְּפִ֨י ׀ שִׁ֥יר חָדָשׁ֮ תְּהִלָּ֪ה לֵֽאלֹ֫הֵ֥ינוּ יִרְא֣וּ רַבִּ֣ים וְיִירָ֑אוּ וְ֝יִבְטְח֗וּ בַּיהוָֽה׃ ה אַ֥שְֽׁרֵי הַגֶּ֗בֶר אֲשֶׁר־שָׂ֣ם יְ֭הֹוָה מִבְטַח֑וֹ וְֽלֹא־פָנָ֥ה אֶל־רְ֝הָבִ֗ים וְשָׂטֵ֥י כָזָֽב׃ ו רַבּ֤וֹת עָשִׂ֨יתָ ׀ אַתָּ֤ה ׀ יְהוָ֣ה אֱלֹהַי֮ נִֽפְלְאֹתֶ֥יךָ וּמַחְשְׁבֹתֶ֗יךָ אֵ֫לֵ֥ינוּ אֵ֤ין ׀ עֲרֹ֬ךְ אֵלֶ֗יךָ אַגִּ֥ידָה וַאֲדַבֵּ֑רָה עָ֝צְמ֗וּ מִסַּפֵּֽר׃ ז זֶ֤בַח וּמִנְחָ֨ה ׀ לֹֽא־חָפַ֗צְתָּ אָ֭זְנַיִם כָּרִ֣יתָ לִּ֑י עוֹלָ֥ה וַ֝חֲטָאָ֗ה לֹ֣א שָׁאָֽלְתָּ׃ ח אָ֣ז אָ֭מַרְתִּי הִנֵּה־בָ֑אתִי בִּמְגִלַּת־סֵ֝֗פֶר כָּת֥וּב עָלָֽי׃ ט לַֽעֲשֽׂוֹת־רְצוֹנְךָ֣ אֱלֹהַ֣י חָפָ֑צְתִּי וְ֝ת֥וֹרָתְךָ֗ בְּת֣וֹךְ מֵעָֽי׃ י בִּשַּׂ֤רְתִּי צֶ֨דֶק ׀ בְּקָ֘הָ֤ל רָ֗ב הִנֵּ֣ה שְׂ֭פָתַי לֹ֣א אֶכְלָ֑א יְ֝הוָ֗ה אַתָּ֥ה יָדָֽעְתָּ׃ יא צִדְקָתְךָ֬ לֹא־כִסִּ֨יתִי ׀ בְּת֬וֹךְ לִבִּ֗י אֱמוּנָתְךָ֣ וּתְשׁוּעָתְךָ֣ אָמָ֑רְתִּי לֹא־כִחַ֥דְתִּי חַסְדְּךָ֥ וַ֝אֲמִתְּךָ֗ לְקָהָ֥ל רָֽב׃ יב אַתָּ֤ה יְהוָ֗ה לֹא־תִכְלָ֣א רַחֲמֶ֣יךָ מִמֶּ֑נִּי חַסְדְּךָ֥ וַ֝אֲמִתְּךָ֗ תָּמִ֥יד יִצְּרֽוּנִי׃ יג כִּ֤י אָפְפ֥וּ־עָלַ֨י ׀ רָע֡וֹת עַד־אֵ֬ין מִסְפָּ֗ר הִשִּׂיג֣וּנִי עֲ֭וֺנֹתַי וְלֹא־יָכֹ֣לְתִּי לִרְא֑וֹת עָצְמ֥וּ מִשַּֽׂעֲר֥וֹת רֹ֝אשִׁ֗י וְלִבִּ֥י עֲזָבָֽנִי׃ יד רְצֵ֣ה יְ֭הוָה לְהַצִּילֵ֑נִי יְ֝הוָ֗ה לְעֶזְרָ֥תִי חֽוּשָׁה׃ טו יֵ֘בֹ֤שׁוּ וְיַחְפְּר֨וּ ׀ יַחַד֮ מְבַקְשֵׁ֥י נַפְשִׁ֗י לִסְפּ֫וֹתָ֥הּ יִסֹּ֣גוּ אָ֭חוֹר וְיִכָּלְמ֑וּ חֲ֝פֵצֵ֗י רָעָתִֽי׃ טז יָ֭שֹׁמּוּ עַל־עֵ֣קֶב בָּשְׁתָּ֑ם הָאֹמְרִ֥ים לִ֝֗י הֶ֘אָ֥ח ׀ הֶאָֽח׃ יז יָ֘שִׂ֤ישׂוּ וְיִשְׂמְח֨וּ ׀ בְּךָ֗ כָּֽל־מְבַ֫קְשֶׁ֥יךָ יֹאמְר֣וּ תָ֭מִיד יִגְדַּ֣ל יְהוָ֑ה אֹֽ֝הֲבֵ֗י תְּשׁוּעָתֶֽךָ׃ יח וַאֲנִ֤י ׀ עָנִ֣י וְאֶבְיוֹן֮ אֲדֹנָ֪י יַחֲשָׁ֫ב לִ֥י עֶזְרָתִ֣י וּמְפַלְטִ֣י אַ֑תָּה אֱ֝לֹהַ֗י אַל־תְּאַחַֽר׃
📖

פרשנים על הפרק

📚

מאמרים על הפרק

ביאור שטיינזלץ

עדין שטיינזלץ

פסוק א:
לַמְנַצֵּחַ, לְדָוִד מִזְמוֹר.
פסוק ב:
קַוֹּה קִוִּיתִי אל ה', וַיֵּט, הוא שם לב לבקשתי ופנה אֵלַי לעזור לי. וַיִּשְׁמַע שַׁוְעָתִי, תחינתי,
פסוק ג:
וַיַּעֲלֵנִי מִבּוֹר של שָׁאוֹן, געש ורעש, בור שעלולים לטבוע במימיו, או: בור שחת, גיהינום, מִטִּיט הַיָּוֵן, טיט נוזלי. ובעת ששקעתי במצולה – וַיָּקֶם לפתע עַל סֶלַע רַגְלַי, נמצא לרגלי בסיס מוצק לעמוד עליו, כּוֹנֵן, העמיד נכון, או: חיזק את אֲשֻׁרָי, רגלי, צעדי. כשנמצא הפתרון למציאות חיים סבוכה זו, שבה האדם לא ראה מוצא, השבח אינו רק על ההיחלצות מן הצרה, אלא גם על האפשרות להתחיל לצעוד מכאן בדרך חדשה –
פסוק ד:
וַיִּתֵּן בְּפִי שִׁיר חָדָשׁ של תְּהִלָּה לֵאלֹהֵינוּ. יִרְאוּ רַבִּים את מהלך חיי, את גורלי וְאז מצד אחד הם יִירָאוּ, כשיראו עד היכן יכול אדם ליפול ולהיכשל; ומצד שני גם יִבְטְחוּ בַּה', שהוציא אדם גם ממצר כזה.
פסוק ה:
אַשְׁרֵי הַגֶּבֶר אֲשֶׁר שָׂם את ה' להיות מִבְטַחוֹ, וְלֹא פָנָה לסמוך אֶל, על רְהָבִים, דברי גאווה והתרברבות, אלה האנשים המתגאים ומתפארים בכוחם, וְשָׂטֵי כָזָב, הסוטים מדרך האמת ושקר בפיהם.
פסוק ו:
רַבּוֹת עָשִׂיתָ אַתָּה, ה' אֱלֹהַי, נִפְלְאֹתֶיךָ וּמַחְשְׁבֹתֶיךָאֵלֵינוּ, למעננו. רק לאחר מעשה יכול אדם להבין כיצד אותם דברים שבשעתו התמיהו, הטרידו והיו חסרי פשר, לאמתו של דבר הם היו הפתרונות. אֵין עֲרֹךְ אֵלֶיךָ. אין דומה לך, ואין מי שיכול להבין ולהעריך את נפתולי החיים שאתה מכוון ואת הפתרונות החבויים בהם. אם אַגִּידָה וַאֲדַבֵּרָה בפרטיהם, הרי הם עָצְמוּ, רבו מִלסַּפֵּר.
פסוק ז:
בבואי להודות לך אני יודע שזֶבַח וּמִנְחָה כקרבנות תודה לֹא חָפַצְתָּ. אָזְנַיִם כָּרִיתָ, פתחת לִּי כדי לקלוט בהם דברים, לשמוע ולהבין. אף עוֹלָה וַחֲטָאָה, קרבן על חטא לֹא שָׁאָלְתָּ, לא ממני ולא מאחר. התודה שאתן לה' אינה צריכה להתבטא בקרבנות.
פסוק ח:
אָז, כשהרהרתי בכל הדברים האלה, אָמַרְתִּי: הִנֵּה בָאתִי לפניך בִּמְגִלַּת סֵפֶר כָּתוּב, המוטל עָלָי. את תודתי לה' אביע הן בדברים שבכתב והן בדברים שבעל-פה. והוא מפרט:
פסוק ט:
לַעֲשׂוֹת רְצוֹנְךָ, אֱלֹהַי, חָפָצְתִּי, וְתוֹרָתְךָ בְּתוֹךְ מֵעָי. היא בלועה וקיימת בתוכי, וממנה אני שואב את מה שיש לי לומר.
פסוק י:
בִּשַּׂרְתִּי, הכרזתי צֶדֶק מעשיך בְּקָהָל רָב, הִנֵּה שְׂפָתַי לֹא אֶכְלָא, אעצור. הבטחתי לפרסם את חסדיך עמי. ה', אַתָּה יָדָעְתָּ עד כמה אני מנסה לספר את חסדיך ולהודות עליהם בכל מקום.
פסוק יא:
צִדְקָתְךָ לֹא כִסִּיתִי, סגרתי בְּתוֹךְ לִבִּי אלא פרסמתי אותה. אֱמוּנָתְךָ וּתְשׁוּעָתְךָ אָמָרְתִּי, לֹא כִחַדְתִּי, הסתרתי את חַסְדְּךָ וַאֲמִתְּךָ לְקָהָל רָב. במקום להקריב קרבנות וזבחים דוד מביע את תודתו בכך שהוא מודיע אותה ושר עליה ברבים.
פסוק יב:
וכנגד זה אַתָּה, ה', לֹא תִכְלָא רַחֲמֶיךָ מִמֶּנִּי, וחַסְדְּךָ וַאֲמִתְּךָ תָּמִיד יִצְּרוּנִי, ימשיכו לשמור עלי.
פסוק יג:
והוא חוזר למצוקות: כִּי אָפְפוּ עָלַי, עטפו אותי רָעוֹת עַד אֵין מִסְפָּר, הִשִֹּיגוּנִי עֲוֹנֹתַי. אינני מתלונן לפניך על צרותי, שכן הן הגמול הנכון לעברותי, ועם זאת – וְלֹא יָכֹלְתִּי לִרְאוֹת מרוב צרות שהקיפוני מכל צד. הן עָצְמוּ במספרן מִשַּׂעֲרוֹת רֹאשִׁי, וְלִבִּי, כוח החיים, התקווה, הרצון והבינה שבי עֲזָבָנִי. לכן, איני יכול אלא לבקש:
פסוק יד:
רְצֵה, ה', לְהַצִּילֵנִי; ה', לְעֶזְרָתִי חוּשָׁה, מהר.
פסוק טו:
יֵבֹשׁוּ וְיַחְפְּרוּ, יתאכזבו וייכלמו יַחַד מְבַקְשֵׁי נַפְשִׁי לִסְפּוֹתָהּ, לאבדה, יִסֹּגוּ אָחוֹר, יירתעו, יתרחקו וְיִכָּלְמוּ חֲפֵצֵי רָעָתִי.
פסוק טז:
יָשֹׁמּוּ, יהיו שממה, ייהרסו. גם: ישתוממו וייבהלו, עַל עֵקֶב, כלעומת שבאו ישובו תוקפי בבָשְׁתָּם, מבוישים ונבוכים, אותם אנשים הָאֹמְרִים לִי, שקראו עלי בנפילתי קריאות שמחה: "הֶאָח", "הֶאָח! ".
פסוק יז:
ולעומתם, יָשִׂישׂוּ וְיִשְׂמְחוּ בְּךָ כָּל מְבַקְשֶׁיךָ, ויֹאמְרוּ תָמִיד: "יִגְדַּל ה'" אֹהֲבֵי תְּשׁוּעָתֶךָ.
פסוק יח:
וַאֲנִי כשלעצמי, עָנִי וְאֶבְיוֹן ואינני חשוב כלל, אבל אֲדֹנָי יַחֲשָׁב לִי, הוא הנותן לי חשיבות מסוימת, ולכן הוא גם עוזר לי – עֶזְרָתִי וּמְפַלְטִי אַתָּה. ולבסוף, איני יכול אלא לבקש: אֱלֹהַי, אַל תְּאַחַר להושיט לי את עזרתך כדי שעדיין אספיק ליהנות ממנה.