הדרדרות מוסרית מביאה להחלטה א-להית על הרס האנושות הראשונה
כיוון שזכה העולם לגרעין מתוקן, שיש בו כדי להבטיח את המשך הגשמתה של המחשבה הא-להית שביסוד הבריאה, הגיע הזמן לבחון את מצבן של האנושות ושל היצירה ואת מידת התאמתן למחשבת הבריאה הטובה.
האווירה החברתית הדרדרה עד כדי שחיתות מוסרית, שחדרה אפילו אל התא המשפחתי. הגזל והחמס, שהתפשטו תחילה בתחום הממוני, הגיעו במשך הזמן גם לחטיפת נשים והשחיתו כל חלקה טובה.
מצב זה של ביסוס החיים על הגזל במקום על בניין אישי מקורי, היה מביא בהכרח להתמוטטות מוחלטת שתמנע את המשך התפתחות הבריאה כפי שעלתה במחשבת הבורא. על־כן באה ההחלטה הא-להית למחות את האדם ואת שאר צורות החיים שהשחיתו את מצבם המוסרי, בטרם יפגעו גם במשפחה האחרונה שנותרה כשריד לטוב המקורי. הייתה זו נחמה פורתא, כיוון שסוף־סוף גם מהשריד הבודד הזה ניתן יהיה לפתח ולשכלל את העולם מחדש.
ייתכן שזו המשמעות של סיום ההחלטה על הרס האנושות והבריאה במילים "וְנֹ֕חַ מָ֥צָא חֵ֖ן בְּעֵינֵ֥י יְ-הוָֽה׃"(ח). נראה כי משמעות החן היא גילוי האור הפנימי הצפון בבריאה, העתיד להתגלות בהמשך.
בפרקנו מסתיימת פרשת האנושות הראשונה שנחרבה, ומכאן ואילך ניפגש עם ההוויה שהתפתחה אחר המבול - הוויה שהייתה מצומצמת יותר בכוחות חייה, אך מובחנת וברורה יותר במהותה ובמטרותיה.
[שורשי ההוויה החדשה מחולקים ומובחנים היטב: שם, חם ויפת - כל אחד מהם מניח יסוד לגזע אחר, מייסד את בניינו הרוחני והחומרי על השפעה אחרת, יושב בחבלי ארץ אחרים ובעל ייעוד שונה. בכלל, האנושות שלאחר המבול מרבה להתגדר במשפחותיה ובעמיה, בניגוד גמור לאנושות שלפני המבול שבה לא התקיימו עמים, ואף ההבחנה המשפחתית נהרסה בשחיתות החוטאים.]