פסוק ב:ס מלשון מטיבין את הנרות (יומא ל"ג:) פירוש דטבת משמע דעתה היו טבת ר"ל מקושטות, כמו ועפרון ישב (לקמן כ"ג י') שישב עתה, ועוד טבת חסר הוא מלשון יחיד, כלומר דלא היו טבת אלא נשים יחידות דהיינו הכלות שהן מקושטות ולא כולן, אבל אי כתיב טובות מלא וי"ו היה משמע שתמיד היו טובות, ר"ל מקושטות כיון דכתיב מלא לשון רבים וק"ל:
פסוק ב:ע (רא"ם), דאל"כ נשים מכל אשר בחרו למה לי, אלא נשים לבעולה, אשר בחרו לזכר ולבהמה. (נח"י), הקשה הרא"ם דבקדושין (דף י"ג.) משמע שלא נכשלו באשת איש, נ"ל דבני אלהים שהם השרים חטאו באשת איש ולא שאר העם דהא קאי אויראו בני אלהים, לפיכך נקט הרב היה גדול נכנס, והרא"ם אמר שמא אגדות חלוקות הם:
פסוק ג:פ ויהיה פירוש ב' באדם כמו ויעבוד יעקב ברחל (לקמן כ"ט כ') שפירושו בשביל רחל:
פסוק ג:צ וא"ת לעולם ממש, וי"ל דזה אי אפשר דמשמע לא ידון וגו' לעולם, דמשמע לא לעולם אבל מכל מקום לזמן ארוך ידון, ואח"כ כתיב והיו ימיו ק"ך שנה, שמע מינה שנגזרה הגזרה לאלתר, לכך פירש"י לאורך ימים, ר"ל לא ידון לאורך ימים אלא לאלתר:
פסוק ג:ק משמע דעדיין לא עלתה במחשבה להשחית ודאי, ולמה לא פירש לא אמתין לו עוד וכו', ועוד מנ"ל לרש"י זה, י"ל משום דאי פירש כן היה משמע שכבר עלה במחשבה להשחית ודאי, וזה אינו שהרי אח"כ כתיב (לקמן פ' ז') ויאמר ה' אמחה את האדם, דהיינו אמירה ראשונה אבל קודם לכן לא עלה במחשבה להשחית וק"ל:
פסוק ג:ר ר"ל השי"ן בסגול שהיא לשון גם, וגם שקמתי בפת"ח כמו שקמתי בסגול תחת השי"ן שאתה כמו שאתה, והוסיף מלת זאת בו משום דבזולת זה היה משמע שפירושו בשביל שגם הוא בשר כמו אחר ואין שם אחר, לכך הוסיף זאת בו וק"ל:
פסוק ד:ש ב"ר (כ"ו ט"ז), רצה לומר נהרגו, ר"ל זרעם למדו ממעשיהם הרעים ונהרגו גם כן, כלומר שהנפילים אשר היו בימי דור אנוש ובני קין נפלו מן העולם כשהציף עליהם את מי האוקיינוס:
פסוק ד:ת פירוש דלשון הנפילים תואר השם הוא ופירושו שהפילו בני אדם בגבורתן, (מהרש"ל). (נח"י), ונ"ל העיקר כמ"ש בפרשת שלח בפסוק (במדבר י"ג ל"ג) ושם ראינו את הנפילים וז"ל ענקים מבני שמחזאי ועזאל שנפלו מן השמים בימי דור אנוש עכ"ל, ולפ"ז שנפלו מן העולם ר"ל מהעולם העליון שהם השמים:
פסוק ד:א ר"ל גם אחרי כן היו רעים וחטאים (נח"י), יש מקשין דבפרשת עקב (דברים י"א י"ז) על פסוק ואבדתם מהרה פירש הרב, דור המבול לא היו להם ממי ללמוד וע"ש:
פסוק ד:ב דגם אחר כן בימי דור המבול היו גם כן, וממי היו הרי כלם שטפם המבול של מי אוקיינוס, ומפרש אשר יבאו בני האלהים ומהם נולדו הענקים ההם וק"ל:
פסוק ד:ג היינו מחויאל, והותשו היינו מתושאל, דאל"כ למה קרא אותן אנשי השם והם אנשי בליעל:
פסוק ו:ד שהרי המריד כל בהמה וחיה שכולן קלקלו, ואילו היה בעליונים היה ממריד גם את העליונים:
פסוק ו:ה דאם לא כן קשה הרי כתיב וינחם מלשון נחמה, לכן פירש להעציב את האדם, ופירש ויתעצב מלשון נתעב ונאלח, כלומר נתעב האדם אל לבו של מקום להכריתו, ומהרש"ל פירש מאחר שפירש שהיה נחמה לפניו מוכרח אתה לומר שקאי ויתעצב על האדם, אבל לד"א שנהפך מדה"ר למדה"ד קאי ויתעצב על הקב"ה:
פסוק ו:ו כלומר מתחילה לא עלה במחשבתו לעשות באדם מאומה ועכשיו עלה במחשבתו לחקור עליו מה לעשות בו, לא שנהפכה מחשבתו לרעה ופסק עליו המבול, שהרי אחר זה כתיב ויאמר ה' אמחה את האדם שהוא תחילת הדבור, ואינו פירש ההפוך לומר שהפך ממחשבתו ממדה"ר למדה"ד הוא מה שאמר אמחה את האדם, דאם כן ויאמר אמחה את האדם מיבעי ליה ולמה נאמר ויאמר ה' אמחה וגו', אלא ודאי תחילת דבור הוא וכיון שהוא תחילת הדיבור משמע שעדיין לא פסק עליהם את הדין, אלא שנכנס לחקור מה לעשות בהם:
פסוק ו:ז ר"ל שמחתי בעצמי ושימחתי גם את האחרים:
פסוק ו:ח וקשה היאך מדמה מעשה הקב"ה למעשה בשר ודם, וי"ל שזה היה לדחות המין, אבל באמת הוא בשביל הצדיקים וכו', (מהרש"ל):
פסוק ו:ט ר"ל ועוד בשביל הצדיקים, דאם לא כן לא היה המשל דומה לנמשל כי הבן אינו לשום תועלת אלא בשעת חדוה חדוה, והרשעים לתועלת שיעמדו צדיקים מהם, אלא על כרחך צ"ל שהוא כמו ועוד, וק"ל:
פסוק ז:י ולפ"ז קשה היה לו לכתוב אדם ובהמה, לכן פירש ד"א וכו', ולפי הדבר אחר קשה היה לו לומר אדם וגם בהמה, לכן פירש אף הם וכו', (מהרש"ל):
פסוק ט:א (נח"י), כתב הרא"ם ואף על פי שכבר הזכיר תולדותיו בפרשה העוברת חזר והזכירם כאן להודיע שלא הוליד רק אלה ולא שהוליד אחריהם בנים ובנות, ולא היו ראויים לבא אל התיבה עכ"ד, ולא נהירא דהא לעיל (ה' ל"ב) פירש הרב דלכך כבש את מעיינו שאע"פ שיהיו רשעים לא יאבדו במים לפי שאינן ראויין לעונשין לפני המבול, אלא לכך חזר והזכירם להורות שהיו צדיקים, שנאמר כאן אלה ופוסל את הראשונים דור המבול, ולכך קראן תולדות, אבל דור המבול לא נקראו תולדות:
פסוק ט:ב ונראה לי דר"ל מדכתיב אלה תולדות נח ומפרש נח איש צדיק, שמע מינה דמעשים טובים איקרי נמי תולדות, ומדנקט בתחילה איש צדיק ואחר כך ויולד נח וגו', שמע מינה דמעשים טובים עיקר תולדותיהם:
פסוק ט:ג כתב מהרש"ל וקשה האיך דורשין לגנאי כיון שהיה צדיק, וי"ל שהוא סומך על את האלהים כמו שפרש"י ז"ל ואידך שדורש לשבח מפרש לקרא אדרבא גבי אברהם כתיב (לקמן כ"ד מ') התהלכתי ולא בתמידות לפי שהיה לו עסק להכניס הבריות תחת כנפי השכינה, אבל נח לא היה לו עסק עם בני דורו, לפי שהיו רשעים גמורים כתב את האלהים, כלומר שלא היה לו שום עסק כי אם עם אלהים, (מהרש"ל). (נח"י), ואפשר נמי דהקשה לו דהיה לו לומר בדורו ומדאמר בדורותיו משמע בכל העשרה דורות שמאדם עד נח היה צדיק תמים, לכך אמר מ"ד לשבח, ומ"ד לגנאי לפי מעשים אלו עשרה דורות היה צדיק אבל וכו', ואפשר נמי דבהא פליגי דמר סבר דבדורותיו קאי על עשרה דורות שמאדם עד נח, ומר סבר על עשרה דורות מנח עד אברהם הא בדורו של אברהם וכו' (הרא"ם), ואע"פ ששניהם מודים שלא היה צדיק גמור אלא לפי דורו, דאם לא כן מאי כל שכן דקאמר, מכל מקום בפירוש בדורותיו קמיפלגי מר סבר בדורותיו לשבוחי הוא דאתי, לומר אף בדורותיו שהיו רשעים והיה לו ללמוד ממעשיהם, אפילו הכי היה צדיק כל שכן אם היה וכו', ומר סבר לגנותו הוא דאתי וכו' כדפירש לעיל, אבל כולי עלמא מודו שאילו היה בדור צדיקים והיתה צדקתו כמו שהיתה עכשיו לא היה נחשב לכלום, וכולי עלמא מודו שאלו היה בדור צדיקים היה צדיק יותר, לפי שאינו דומה מי שגדל בתוך צדיקים למי שגדל בתוך רשעים, והא דדרש בדורותיו חד מינייהו לגנאי וחד מינייהו לשבח, אע"פ שאין להם הכרע אם לגנאי אם לשבח, משום דחד מינייהו סובר דבדורותיו קאי אהיה דסמיך ליה לומר שזה היה בזמן דורותיו שהיו רשעים וכ"ש כו', ומר סבר בדורותיו קאי אצדיק דלעיל מיניה כאילו אמר צדיק בדורותיו, שפירוש צדיק לפי דורו, וזהו לגנאי בלי ספק:
פסוק ט:ד דאת האלהים התהלך נח משמע דלא היה הליכתו אלא במקום שאין אדם שם כי אם אלהים לבד, והיה פורש מבני אדם לפי שהיו כולם רשעים, וירא שמא ילמד ממעשיהם הרעים, דנח לא היה צדיק כל כך אלא צריך סעד, אבל אברהם מתחזק בצדקו מאליו לפי שהיה צדיק גמור והלך בין הרשעים ומוכיחן ומגיירן, ולא היה ירא שמא ילמד ממעשיהם, לפיכך לא צריך סעד:
פסוק ט:ו ר"ל שהלמ"ד ממלת התהלך דגושה זה לשון כבד:
פסוק ט:ז ר"ל אם לא היה הוי"ו של והתפלל, היה פירושו ג"כ לשעבר (קיצור מזרחי), ואני קבלתי שפירוש הוי"ו שבראשו הוא וי"ו של ובא, שאם כתב בא והתפלל על כרחך לפרש אותו דבר, כמו פעל ועשה יצר וברא, אבל עכשיו דכתיב ובא מהפכו לעתיד:
פסוק יא:ח ר"ל כיון דשניהם במשמעות ותשחת, א"כ הי מנייהו מפקת:
פסוק יא:ט לאפוקי חמסן דרבנן שיש חילוק בין חמסן לגזלן, דחמסן יהיב דמי וגזלן לא יהיב דמי, אבל חמסן דתורה אין חילוק דחמסן הוה נמי גזלן, ועיין בב"ק (דף ס"ב.):
פסוק יב:י ר"ל מדכתיב את דרכו, ולשון דרך גילוי עריות הוא כדכתיב (משלי ל' י"ט) דרך גבר בעלמה, והא דלא נקט נמי דגים, משום דכתיב על הארץ ולא דגים שבים:
פסוק יג:כ אינו ר"ל שעל כל פנים תבא, אלא כשתבא עליהם גזירות מות אינו אלא מזה המין:
פסוק יג:ל פירוש דרכה להרוג רעים וטובים, שהרי עד עכשיו לא הרגה רעים וטובים, (מהרש"ל):
פסוק יג:מ וא"ת והרי לעיל פירש כל מקום שאתה מוצא זנות וכו', משמע דמשום זנות מתו, וי"ל דהא והא גרם, דאי לא היה אלא גזל לחוד לא היה נחתם אלא על רעים ולא על טובים, ואי לא היה אלא זנות לחוד לא היה נחתם כלל אפילו על הרעים, אבל השתא דהיו שניהם נחתם על הרעים ועל הטובים ומוכרח אתה לחלק כן, דאם לא כן הפסוקים סתרי אהדדי דבתחילה אמר כי השחית כל בשר את דרכו וגו', ויאמר אלהים לנח קץ כל בשר בא לפני, משמע בשביל זנות הביא המבול, ואחריו כתיב כי מלאה הארץ חמס, משמע דבשביל גזל הביא המבול, אע"כ צריך אתה לחלק כן, והשתא אתי שפיר הא דמפרש רש"י לעיל ותשחת הארץ לשון עכו"ם וג"ע, אע"ג דקרא לא מפרש אח"כ אלילים אלא גילוי עריות בלבד, כדכתיב כי השחית כל בשר את דרכו, דהיינו גילוי עריות כדפירש, אלא משום דאין עונש מיתה על עכו"ם ואינה הורגת טובים ורעים, ועוד י"ל משום שגזלו כל אחד את נשותיהם של חבריהם דהיינו שניהם גזל ועריות, לכך נחתם על שניהם, כתב מהרש"ל קשה למה לא אמר ג"כ גזל כמו שאמר עריות ועכו"ם, וי"ל דלעיל כתיב וירא אלהים, דמשמע העבירות שבין אדם למקום, אבל גזל הוא בין אדם לחבירו עכ"ל:
פסוק יג:נ פירוש דג' טפחים בעומק נקרא ארץ ומכאן ואילך נקרא אדמה, וכאן כתיב את הארץ ומשום דלפירוש א' קשה למה לא כתיב מארץ, לכן פירש ד"א כו', רק דקשה למה לא נאמר עם, לכן צריך גם לפירוש ראשון, (מהרש"ל):
פסוק יד:ס ר"ל מים רותחין אינו אלא מגפרית שבארץ ובאותן מים חמין מחה את העולם, ומנא ליה דמים חמין היו, וי"ל מדכתיב הכא וישוכו המים, ובאחשורוש כתיב (אסתר ז' י') וחמת המלך שככה, מה להלן שנח מחום דהא כתיב לפניו (שם א' י"ב) וחמתו בערה בו, אף וישוכו דכתיב כאן שנחו מחמימתן ונעשו קרים, גמרא פרק חלק (סנהדרין ק"ח:), ופ"ק דר"ה (י"ב.):
פסוק יד:ע וא"ת והיאך תליא זה בכאן, וי"ל דבלא פירוש דלעיל לא היה קשה למה לא היה כאן כמו בתיבתו של משה, לפי שבלאו הכי נמי מחולקים היו, שהרי הכא היה כופר והתם היה זפת, אבל עתה שפירש"י דכופר היינו זפת, אם כן למה לא היה גם כן התם מבפנים ומבחוץ כמו הכא, ועוד י"ל דבלא זה הייתי אומר דכופר טוב יותר מחומר וגרוע הוא מזפת, הלכך חומר מבפנים וזפת מבחוץ טוב כמו כופר מבפנים ומבחוץ, אבל כיון שפרש"י דכופר זפת הוא א"כ קשה למה לא היו שוין:
פסוק יד:פ דקשה לרש"י וכי במים רעים יגרע בזה שיעשה גם כן זפת מבפנים, ומפרש כדי כו', וקשה והלא נח גם כן צדיק היה לכן פירש אבל כאן וכו', (מהרש"ל):
פסוק טז:צ צהר לשון צהרים דהיינו דבר המאיר, וי"א חלון מדכתיב (לקמן ח' ו') ויפתח נח את חלון התיבה:
פסוק טז:ק ר"ל ולא יפלו לתוכה, וא"ת למה לא היה עושה אותה שוה, ויעשה אותה חזק ועבה כל כך עד שלא יכנסו בה המים, וי"ל דמה שפירש"י ועומד על אמה היינו אויר אמה לפי שבית בלא אויר אי אפשר לדור בתוכו, ואם יעשה אותה כולה אויר יפלו בה הגשמים, אבל עתה שאינו אויר אלא אמה באורך ורחבו אינו אלא ששית שבאמה והוא טפח לפי ערך אורך התיבה למטה ש' אמות ורחבה לא היתה כי אם נ' אמות:
פסוק טז:ר רצונו לתרץ והא פתחי הספינות למעלה הם:
פסוק יז:ש דקשה לרש"י דלשון ואני משמע הוא רוצה וגם אני, וכלפי מעלה לא שייך זה ח"ו שאחר יסייעו, ומתרץ דואני קאי על הסכמות המלאכים שהסכימו כבר, כן אני מסכים עמהם, אי נמי דקשה לרש"י למה כתב ואני הנני כפל לשון, וק"ל:
פסוק יז:ת ר"ל שנמלך הייתי במלאכים אם אעשה את האדם והיו אומרים מה אנוש כי תזכרנו וגו' (תהלים ח' ה'), ועכשיו מסכים אני עמהם:
פסוק יז:א דבי"ת ממילת מבול דגושה וכל דגש מביא י' או נ' פ' הפועל או אות כפל, וא"כ לפירוש א' שבלה את הכל הוי כאילו כתיב נבול מלשון נבול תבול (שמות י"ח י"ח), ולפירוש ב' שבלבל את הכל הוי כאילו כתיב מלת מבול כפל דהיינו בלבול, ולפירוש ג' שהוביל ר"ל שמביא את הכל מגבוה לנמוך הוי כאילו כתוב יובל דהוא לשון מביא, כמו יובילו שי למורא (תהלים ע"ו י"ב), והי מנייהו מפקת:
פסוק יח:ב כאילו אמר והקימותי בריתי אתך אז ובאת אל התיבה, ולולי זה לא תוכל:
פסוק יח:ג וא"ת דילמא להאי טעמא לחוד, וי"ל דהוי ליה למימר ואקים את בריתי וגו', והואיל וכתיב והקימותי, פירוש כבר כשבראתי אותם הקימותי את בריתי אתך שיקיימו דברי, (מהרש"ל):
פסוק יח:ד והוכחתו מדשינה ביאת התיבה ליציאה דביציאה נאמר (לקמן ח' ט"ז) צא אתה ואשתך, והא דכתיב (שם י"ח) ויצא נח ובניו ואשתו, עיין מה שכתב לקמן (ז' ז'):
פסוק יט:ה דהא כל הענין משתעי בלשון כל בשר, מכל החי למה לי, אלא להביא אפילו שדים דלא הוו בכלל מכל בשר:
פסוק יט:ו דקשה לרש"י דהא כתיב בסמוך תקח שבעה שבעה:
פסוק כ:ז ר"ל כולם באו אף אותם שהשחיתו דרכם, אלא שכל שהתיבה וכו':
פסוק כב:ח דקשה לרש"י דויעש נח משמע שבא אל התיבה כמו שאמר הקב"ה, וזה אינו דהא אח"כ נאמר ויאמר ה' אל נח בא אתה וכל ביתך וגו', שמע מינה דעדיין לא בא אל התיבה, אלא זה בנין התיבה:
