א וַֽיְהִי֙ כִּֽי־הֵחֵ֣ל הָֽאָדָ֔ם לָרֹ֖ב עַל־פְּנֵ֣י הָֽאֲדָמָ֑ה וּבָנ֖וֹת יֻלְּד֥וּ לָהֶֽם׃ ב וַיִּרְא֤וּ בְנֵי־הָֽאֱלֹהִים֙ אֶת־בְּנ֣וֹת הָֽאָדָ֔ם כִּ֥י טֹבֹ֖ת הֵ֑נָּה וַיִּקְח֤וּ לָהֶם֙ נָשִׁ֔ים מִכֹּ֖ל אֲשֶׁ֥ר בָּחָֽרוּ׃ ג וַיֹּ֣אמֶר יְהוָ֗ה לֹֽא־יָד֨וֹן רוּחִ֤י בָֽאָדָם֙ לְעֹלָ֔ם בְּשַׁגַּ֖ם ה֣וּא בָשָׂ֑ר וְהָי֣וּ יָמָ֔יו מֵאָ֥ה וְעֶשְׂרִ֖ים שָׁנָֽה׃ ד הַנְּפִלִ֞ים הָי֣וּ בָאָרֶץ֮ בַּיָּמִ֣ים הָהֵם֒ וְגַ֣ם אַֽחֲרֵי־כֵ֗ן אֲשֶׁ֨ר יָבֹ֜אוּ בְּנֵ֤י הָֽאֱלֹהִים֙ אֶל־בְּנ֣וֹת הָֽאָדָ֔ם וְיָלְד֖וּ לָהֶ֑ם הֵ֧מָּה הַגִּבֹּרִ֛ים אֲשֶׁ֥ר מֵעוֹלָ֖ם אַנְשֵׁ֥י הַשֵּֽׁם׃ ה וַיַּ֣רְא יְהוָ֔ה כִּ֥י רַבָּ֛ה רָעַ֥ת הָאָדָ֖ם בָּאָ֑רֶץ וְכָל־יֵ֙צֶר֙ מַחְשְׁבֹ֣ת לִבּ֔וֹ רַ֥ק רַ֖ע כָּל־הַיּֽוֹם׃ ו וַיִּנָּ֣חֶם יְהוָ֔ה כִּֽי־עָשָׂ֥ה אֶת־הָֽאָדָ֖ם בָּאָ֑רֶץ וַיִּתְעַצֵּ֖ב אֶל־לִבּֽוֹ׃ ז וַיֹּ֣אמֶר יְהוָ֗ה אֶמְחֶ֨ה אֶת־הָאָדָ֤ם אֲשֶׁר־בָּרָ֙אתִי֙ מֵעַל֙ פְּנֵ֣י הָֽאֲדָמָ֔ה מֵֽאָדָם֙ עַד־בְּהֵמָ֔ה עַד־רֶ֖מֶשׂ וְעַד־ע֣וֹף הַשָּׁמָ֑יִם כִּ֥י נִחַ֖מְתִּי כִּ֥י עֲשִׂיתִֽם׃ ח וְנֹ֕חַ מָ֥צָא חֵ֖ן בְּעֵינֵ֥י יְהוָֽה׃ ט אֵ֚לֶּה תּוֹלְדֹ֣ת נֹ֔חַ נֹ֗חַ אִ֥ישׁ צַדִּ֛יק תָּמִ֥ים הָיָ֖ה בְּדֹֽרֹתָ֑יו אֶת־הָֽאֱלֹהִ֖ים הִֽתְהַלֶּךְ־נֹֽחַ׃ י וַיּ֥וֹלֶד נֹ֖חַ שְׁלֹשָׁ֣ה בָנִ֑ים אֶת־שֵׁ֖ם אֶת־חָ֥ם וְאֶת־יָֽפֶת׃ יא וַתִּשָּׁחֵ֥ת הָאָ֖רֶץ לִפְנֵ֣י הָֽאֱלֹהִ֑ים וַתִּמָּלֵ֥א הָאָ֖רֶץ חָמָֽס׃ יב וַיַּ֧רְא אֱלֹהִ֛ים אֶת־הָאָ֖רֶץ וְהִנֵּ֣ה נִשְׁחָ֑תָה כִּֽי־הִשְׁחִ֧ית כָּל־בָּשָׂ֛ר אֶת־דַּרְכּ֖וֹ עַל־הָאָֽרֶץ׃ יג וַיֹּ֨אמֶר אֱלֹהִ֜ים לְנֹ֗חַ קֵ֤ץ כָּל־בָּשָׂר֙ בָּ֣א לְפָנַ֔י כִּֽי־מָלְאָ֥ה הָאָ֛רֶץ חָמָ֖ס מִפְּנֵיהֶ֑ם וְהִנְנִ֥י מַשְׁחִיתָ֖ם אֶת־הָאָֽרֶץ׃ יד עֲשֵׂ֤ה לְךָ֙ תֵּבַ֣ת עֲצֵי־גֹ֔פֶר קִנִּ֖ים תַּֽעֲשֶׂ֣ה אֶת־הַתֵּבָ֑ה וְכָֽפַרְתָּ֥ אֹתָ֛הּ מִבַּ֥יִת וּמִח֖וּץ בַּכֹּֽפֶר׃ טו וְזֶ֕ה אֲשֶׁ֥ר תַּֽעֲשֶׂ֖ה אֹתָ֑הּ שְׁלֹ֧שׁ מֵא֣וֹת אַמָּ֗ה אֹ֚רֶךְ הַתֵּבָ֔ה חֲמִשִּׁ֤ים אַמָּה֙ רָחְבָּ֔הּ וּשְׁלֹשִׁ֥ים אַמָּ֖ה קוֹמָתָֽהּ׃ טז צֹ֣הַר ׀ תַּֽעֲשֶׂ֣ה לַתֵּבָ֗ה וְאֶל־אַמָּה֙ תְּכַלֶ֣נָּה מִלְמַ֔עְלָה וּפֶ֥תַח הַתֵּבָ֖ה בְּצִדָּ֣הּ תָּשִׂ֑ים תַּחְתִּיִּ֛ם שְׁנִיִּ֥ם וּשְׁלִשִׁ֖ים תַּֽעֲשֶֽׂהָ׃ יז וַאֲנִ֗י הִנְנִי֩ מֵבִ֨יא אֶת־הַמַּבּ֥וּל מַ֙יִם֙ עַל־הָאָ֔רֶץ לְשַׁחֵ֣ת כָּל־בָּשָׂ֗ר אֲשֶׁר־בּוֹ֙ ר֣וּחַ חַיִּ֔ים מִתַּ֖חַת הַשָּׁמָ֑יִם כֹּ֥ל אֲשֶׁר־בָּאָ֖רֶץ יִגְוָֽע׃ יח וַהֲקִמֹתִ֥י אֶת־בְּרִיתִ֖י אִתָּ֑ךְ וּבָאתָ֙ אֶל־הַתֵּבָ֔ה אַתָּ֕ה וּבָנֶ֛יךָ וְאִשְׁתְּךָ֥ וּנְשֵֽׁי־בָנֶ֖יךָ אִתָּֽךְ׃ יט וּמִכָּל־הָ֠חַי מִֽכָּל־בָּשָׂ֞ר שְׁנַ֧יִם מִכֹּ֛ל תָּבִ֥יא אֶל־הַתֵּבָ֖ה לְהַחֲיֹ֣ת אִתָּ֑ךְ זָכָ֥ר וּנְקֵבָ֖ה יִֽהְיֽוּ׃ כ מֵהָע֣וֹף לְמִינֵ֗הוּ וּמִן־הַבְּהֵמָה֙ לְמִינָ֔הּ מִכֹּ֛ל רֶ֥מֶשׂ הָֽאֲדָמָ֖ה לְמִינֵ֑הוּ שְׁנַ֧יִם מִכֹּ֛ל יָבֹ֥אוּ אֵלֶ֖יךָ לְהַֽחֲיֽוֹת׃ כא וְאַתָּ֣ה קַח־לְךָ֗ מִכָּל־מַֽאֲכָל֙ אֲשֶׁ֣ר יֵֽאָכֵ֔ל וְאָסַפְתָּ֖ אֵלֶ֑יךָ וְהָיָ֥ה לְךָ֛ וְלָהֶ֖ם לְאָכְלָֽה׃ כב וַיַּ֖עַשׂ נֹ֑חַ כְּ֠כֹל אֲשֶׁ֨ר צִוָּ֥ה אֹת֛וֹ אֱלֹהִ֖ים כֵּ֥ן עָשָֽׂה׃
📖

פרשנים על הפרק

📚

מאמרים על הפרק

לבוש האורה

ר' מרדכי יפה

פסוק ב:
רש"י דבר אחר בני אלהים הם השרים ההולכים פירש ויהיה בני אלהים כמו בני דעת ולא לשון בנים ממש כלומר הם עצמן השרים לא שיקראו המלאכים בניו של אלוקים חלילה רק הם ברואים להיות שלוחיו והאלקים לשון שררה ומרות וזהו שסיים רש"י כל אלדים כו':
פסוק ב:
רש"י מכל אשר בחרו אף בעולת בעל כו': לשון הג"א והקשה המזרחי דבפרק קמא דקידושין כו' משמע דבדור המבול לא היו באים על נשי חבריהם. והכא משמע דאף בעולת בעל לקחו ואין זה קשיא כלל דלגבי דור המבול לא היה החטא שלהם רק בזנות ואדרבה רוב בעילות אחר הבעל ולא תלינן מה שנתעברה האשה הוא מחביריהם כו' עכ"ל: משמע שר"ל שלא היו חטאם רק ביאות האסורות ולא שהרבו ממזרים ואין זה נכון שהרי בפירש פרש"י לקמן בפרשת נח טעם ארבעים יום כנגד יצירת הולד שקלקלו להטריח יוצרם לצור צורת ממזרים:
פסוק ג:
רש"י לעולם לאורך ימים: לשון הג"א ואין לומר כמשמעו דבשלמא אם פי' לעולם כמו לאורך ימים הוי שפיר דכשלא יבא עליהם הפורענות א"כ ידון רוחי לאורך ימים אבל אם לא יפרע עכשיו בשביל זה אין הוכחה שידון רוחו לעולם שאין כאן רק המשך פורענות שלא יבא מיד אבל אין זה לעולם לכך פירושו כמו לאורך ימים עכ"ל. ובלא פירש הרא"ם לא יכונו דבריו דשמא ה"ק לא ידון רוחי באדם לעולם ממש אלא ידון בו לאורך ימים. ואז אתפרע מהם ולא עתה ועיין ברא"ם:
פסוק ג:
חסלת פרשת בראשית ברוך לאל אשר עולם השית:
פסוק ט:
רש"י הואיל והזכירו ספר בשבחו. לשין הרא"ם דאל"כ פתח בתולדות וסיים בשבחו עכ"ל: לשון הג"א. וא"ת הלא כמה פעמים הזכיר אברהם יצחק ויעקב ולא הזכיר שבחם. ותירץ שאינו מזכיר בשבחו אלא כשמזכיר אצלו רשעים וכו' אבל לא דקדק מהשיש לדקדק פה גבי נח מיניה וביה. והואזה אמאי לא ספר בשבחו מיד כשהזכירו למעלה בפעם ראשון שנזכר בתורה שהרי כל דורותיו היו רשעים וזהו מה שסותר תירוצו שתירץ שאינו מספר שבחו של צדיק אלא כשמזכיר אצלו רשעים ועוד מה שכתב שאין זכירה אלא אחר שכחה ולכך כיון שדורותיו היו רשעים ה"ל כאלו נשכחו הבריות מלפני הש"י וכשהוא זוכר הצדיק שבדור כתב לשון זכירה לא דק בלשון רש"י ז"ל שכתב הואיל והזכירו שהוא מבניין הפעיל ולא כתב הואיל וזכרו מן הקל. לכך אני אומר דה"פ כוונת רש"י הואיל והזכירו ואמר נח מצא חן וגומר והיינו שהזכירו לאחרים וכתב עליו בתורה להודיע לדורות שנח מצא חן וגומר לכך ספר מיד בשבחו ליתן טעם למה מצא חן וזהו זצ"ל כלומר כשמזכירין אותו לפני הבריות לטוב יברכוהו כלומר יספרו בשבחו מהו צדקתו ה"נ ונח מצא חן ולמה מצא חן לפי שהיה איש צדיק תמים וגומר ולפי זה יהיה פירש תולדות סבות כלומר אלה הם הסבות שמצא חן שכתב בסמוך לפי שהיה איש צדיק וגומר וכן גבי ואברהם היו יהיה וגו' כתב רש"י גם כן הואיל והזכירו ספר בשבחו היינו גם כן ה"פ הואיל והזכיר בפני פמליא של מעלה ואמר המכסה אני מאברהם וגומר הזכיר שבחו ואמר טעם לדבר למה לא יכסה ממנו ענין סדום כו' משום דאברהם היה יהיה וגומר וזהו שבחו כי סוד ה' ליראיו ולא יעשה ה' אלקים דבר כי אם יגלה סודו להם. ועוד י"ל הואיל והזכירו ר"ל הזכירו בעבור עצמו כלומר שעיקר כוונת זאת הפרשה להזכיר הקורות שאירעו לנח ובניו. ואם כן עיקר הזכרתו אותו פה הוא בעבורו לכך ספר בשבחו מה שאין כן בפרשה של מעלה שעיקר כוונתו להודיע מעשה דורו ולמנות עשרה דורות מאדם עד אותו שהוא היה מהם וזכרו על הכוונת השנייה ועכשיו שזכר קורותיו בעבורו ספר בשבחו ולפי זה יהיה פירש תולדות נח קורות נח ולפי שני אלו הפירושי' א"ש שהוצרך לחזור ולכתוב אחר כך ויולד נח וגומר שאין פירש ויולד כמו פי' תולדות כי פי' תולדות ר"ל קורות או סבות ופי' ויולד ר"ל תולדה ממש ואחר כך פי' רש"י פ"א ואמר ד"א למדך שעיק' תולדותיהם כו' כלומר ויהיה פירש תולדות כמו פירש ויולד שהוא לשון הולד' פריה והקדים המעשים טובים לבניו לומר שעיקר ולדותיהם כו' מ"מ הואיל ושני מיני תולדות הם תולדות הנפש ותולדות הגוף לכך חזר וכתב גם תולדות הגוף ויולד נח וגו' ע"פ הדברים האלה נ"ל נתבררו יפה הכרעות שתי הדעות המפרשים מלת בדורותיו שיש דורשים לשבח ויש דורשים לגנאי כי הדורשים לשבח מתוך קושיות פתח בתולדות וסיים בשבחו פירש תולדות לשון קורת כמו שכתבתי או תולדות הולדה ממש והכוונה עיקר תולדותיהם של צדיקים כו'. וכמו שפירשתי הד"א וא"כ יהיה כל כוונת הפרשה לשבחו של נח שדורו מתו במבול והוא ניצול בזכותו כמו שאמר לו הש"י כי אותך ראיתי צדיק וגומר לכך דורש ג"כ מלת בדורותיו לשבח והדורשים לגנאי דעת' מתוך קושיי' פתח בתולדות וסיים בשבח לפרש מלת תולדות סבות ויהיה טעם למה שאמר למעלה ונח מצא חן וגו' כלומר ומה היא הסיבה שמצא חן מפני שהיה נח איש צדיק וגומר ומשום דכתיב ונח מצא חן וגומר ואמרינן בב"ר פר' ל' אמר ר' סימן ג' מציאות מצא הקב"ה אברהם דכתיב ומצאת את לבבו נאמן לפניך. ודוד דכתיב מצאתי את דוד עבדי. ישראל דכתיב כענבים במדבר מצאתי ישראל. איתיבין חברין לר' סימון והכתיב ונח מצא חן אמר להן הוא מצא הקב"ה לא מצא עכ"ל כלומר הש"י לא מצא בנח כל כך זכות שיהא ראוי להנצל אלא שלא מצא טוב ממנו באותו הדור וכדגרסינן בפרק חלק תנא דבי רבי ישמעאל אף על נח נחתך גזר דין שנאמר כי נחמתי עכ"ל וכן איתא בב"ר אפי' נח שנשתייר מהם לא היה כדאי אלא שמצא חן שנאמר ונח מצא חן בעיני ה' עכ"ל ב"ר לפיכך דורש בדורותיו לגנאי כלומר כיון שכתב אלה תולדות נח וגומר לתת סיבה וטעם למה מצא חן בעיני ה' ואמר מפני שהיה צדיק תמים וגומר כתב ג"כ טעם למה אמר א"כ ונח מצא משמע אבל הש"י לא מצא ואמר מפני שלא היה צדיק אלא בדורותיו אבל אם היה בדורו של אברהם לא היה נחשב כלום. ובזה מיושב ג"כ מה שמקשין העולם מ"ט אמר הדורש לשבח אם היה בדור של צדיקים היה צדיק יותר. והדורש לגנאי אמר אבל אם היה בדורו של אברהם לא היה נחשב לכלום למה שנה לשונו לומר אברהם ולא אמ' ג"כ בדור של צדיקים אבל לפי מה שכתבתי הוא דיוק הגון ונכון והוא מסייע ומחזיק פירושי כי לפי דגבי אברהם כתוב ומצאת את לבבו נאמן לפניך כלומר כ"כ היה צדיק גמור שאפי' הש"י מצא וגבי נח כתיב נח מצא אבל הש"י לא מצא אם כן הרי הם רחוקים מאד זה מזה לכך אמר הדורש לגנאי אם היה בדורו של אברהם לא נחשב לכלום כיון שכן מצינו בפסוק כן נ"ל הכרעת דעת שניהם ודע ששתי אלו הדעי' ר"ל הדורשים לשבח והדורשים לגנאי נותנים לנת מדרגה אחת בצדקותיו ואינם חלוקים במדרגות מעלת צדקותיו של נח ולדברי שניהם לא היה אלא צדיק בינוני אלא דפליגי במל' בדורותיו שזה דורש לשבח ואומר שכיונ' הפסוק הוא אם היה בדורות של צדיקים ולמד ממעשיהם ודאי היה צדיק יותר גדול ממה שהיה. וזה דורש לגנאי ואומר פי' בדורותיו לפי דורו היה צדיק ומגנהו הפסוק לומר שלא היה אדוק בצדקתו שגם אם היה בדורו של אברהם לא היה צדיק יותר כי לא היה לומד ממעשיו ולא היה נחשב לכלום: גרסת הספרים שגורסין ברש"י זהו שימוש של למ"ד בלשון כבד אומר אני שהיא אמתית כי ר"ל ע' הפעל במלת הלך שהיא במלה זו הלמ"ד וכשהיא בא בלשון התפעל כגון התהלך באה הלמ"ד דגושה לפיכך נקרא לשון כבד ומשמשת שוה בעבר ובעתיד.
פסוק יא:
רש"י חמס גזל: פי' והם שמות הנרדפים כמו ששון ושמחה וכן הרבה ואעפ"י שבלשון חכמים הם שני ענייני' גזלן לא יהיב דמי וחמסן יהיב דמי לשון תורה לחוד ולשון חכמים לחוד כן פי' הרא"ם אלא שיש לדקדק למה שנה הכתוב וכתב לשון חמס וזה דבר ברור הוא שלא היו נותנים ממון בעד מה שגזלו כיון שהיו רעים וחטאים כל כך לכך נ"ל דה"פ דרש"י ס"ל שבלשון תורה חמס וגזל ג"כ שני עניינים הם כמו שאמרו בב"ר גזל שוה פרוטה חמס פחות משוה פרוטה אבל אנן ק"ל גבי ישראל דגזל פחות משוה פרוטה אין דנין ואין מלקין ואין נענשין דפחות מש"פ דרך נגזל למחול עליו כדאיתא בב"ק פ' לכך ק' לו לרש"י למה חשב הכתוב להם לדור המבול לחטא גזילה פחות משוה פרוטה ועוד וכי לא גזלו רק פחות משוה פרוטה לכך אמ' דחמס כלומר פחות מש"פ לגבי דידהו גזל גמור הוא שהרי הם כבר ניתן להם תורת בני נח כדילפינן מויצו ה' אלקים על האדם וגומר ובן נח ק"ל נהרג אפילו על פחות משוה פרוטה כדאית' בב"ק ע"ש וא"כ לגבי דידהו גזל וחמס הכל דבר אחד הוא ליהרג עליו ולכך כת' חמס במקום גזל ובוודאי הם גזלו בין רב בין מעט ככל אשר התאוו:
פסוק יג:
רש"י והורגת טובים ורעים: לשון הג"א אע"ג דכאן לא הרג את נח אדרבה היה ניצול ה"פ קץ כל בשר בא לפני והירגת טובים ורעים את הצדיק והרשע יחד לכך עשה לך תיבת וגומר שתהיה אתה נבדל מהם ולא תהיה אצלם ולכך לא תאבד עמהם עכ"ל. וא"כ לפי דבריו תהיה הכוונה בטובים על נח ואינו נכון שא"כ היה לו לרש"י לכתוב זה גבי עשה לך תיבת וגומר ועוד חלילה לו ית' להמית צדיק עם רשע אפילו במקום שיש זנות אין זה ממדת הצדיק והישר חלילה לכך נ"ל דה"פ דק' לו לרש"י על מאמר קץ כל בשר וגומר וכי אפשר לומר כן שתתמלא סאה כולם בבת אחת וברגע אחד שאי אפשר שלא יחטא אחד יותר מחבירו או נשתקע בחטא יותר מחבירו למה אם כן ימותו כולם ברגע אחד לכך אמר כי כן הוא המדה במקום שיש זנות שהורג' טובים ר"ל אותם שלא נתמלאו סאתם עם הרעים ר"ל אותם שנתמלאו סאתם דהא מ"מ כולם חטאו באותו חטא אבל להמית עמהם צדיק שלא חטא כלל חלילה לו ית' ומה שצוה לו לעשות תיבת עצי גופר וגומר לא מן הטעם שכתב היא רק מן הטעם שכ' רש"י בפירוש גבי פסוק עשה לך תיבת בסמוך ע"ש:
פסוק יג:
רש"י בא"ד לא נחתם גזר דינם אלא על הגזל: הג"א כתב טעמים מ"ט לא נחתם הדין אלא על הגזל וטעמים חלושי מאד הם בעיני ומפני שהאמת הוא שודאי צריך לתת טעם שהרי וודאי חטא הזנות עבירה גדולה היא יותר מחטא הגזל שהורגת טובים ורעים והש"י לא עביד דינא בלא דינא ולמה לא נחתם אלא על הגזל לכך אענה חלקי אף אני ואומר נ"ל דטעמא רבה הוא שלא נחת' הדין אלא על הגזל וזה כבר ידוע כי הש"י ארך אפים ומאריך אף אולי ישובו ולכך על חטא הזנות שהוא בינו ית' לבין הבריות ואין מי מן התחתונים שיתבע את הדין ואז גם מדת הדין של מעלה ג"כ אין לה מקום להתעורר ולקטרג לכך הש"י שהוא בעל רחמים מאריך אפו אולי ישובו אבל בחטא הגזל שהוא בין אדם לחבירו והנגזול צועק חמס לפניו יתברך על הגזלן ומבקש ומתחנן לפניו ית' שיעשה לו דין ומפני שהיא ית' דיין אמת הוא שומע צעקתו ומרחם על הנגזל ויחרה אפו בגזלן כעניין שנא' כי יצעק אלי ושמעתי כי חנון אני ופוסק לו את דינו ויחתמהו ומתוך שחרה אפו אז מ"ה של מעלה ג"כ מתעוררת ומקטרגת לפניו ית' על הבריות כי כן הוא המדה שהכוחות העליונים אינם מתעוררים אלא ע"י התעוררות התחתונים ומזכיר שאר העונות ואז יעיר חמתו מלפניו ית' ויצא הקצף רחמנא לצלן והורגת טובים ורעים אם יש בהם חטא הזנות נ"ל וע"ד שא' חז"ל חלק לבם וגו':
פסוק יג:
רש"י בא"ד הנני משחיתם את הארץ כמו מן הארץ: ק' לרש"י אם לשון את בכאן מורה על הפועל כמו שאר אתין שבתורה היה לו לכתוב ואת הארץ בוי"ו שכן הוא משמעות כוונת הלשון הנני משחית אותם ואת הארץ לכך פי' שתי אלי הלשונות שבשניהם אין צריך הוי"ו:
פסוק יד:
רש"י זפת בלשון ארמי ומצינו בתלמוד כופרא: פירוש מדתרגם אונקלוס על וכפרת ותחפי ועל בכופר תרגום בכופרא ולא תרגם ג"כ בחופוי וודאי כוונתו לפרש מהו מין החפוי וכיון שבלשון ארמי מצינו שזפת הוא כופרא א"כ כופרא שבכאן בתרגום ג"כ ר"ל זפת ואח"כ מקשה ואומר ואם זפת הוא מה היה צריך מבית ומחוץ שהרי תיבתו של משה שהיתה מזופפות ולא היה לה זפת אלא מבחוץ ומשני מפני שהיו המים תשים כו' ולפי שיש להקשות אעפ"י שהיו המים תשים היה לה לעשות זפת מבפנים לשמירה מעולה כי מה היה מזיק לה שמירה מעולה וכי משום עצלות או משום כילות' שהרי וודאי היה לה זפת די ובמקום סכנה כבר חשו חז"ל לסכנה אפי' באפשר רחוק בהרבה מקומות ולכך מפרש שלא היה שם כילות ולא עצלות רק כדי שלא יריח כו' אבל מטעמא שלא יריח לבדה לא סגי שהרי כאן נח גם כן צדיק היה ולא חש לו הש"י לריח רע אלא מפני שהיו המים חזקים ואין סומכים על הנס אפי' במקום שיש זכות צדיק אבל במקום שהמים תשים אין צריך שמירה מעולה רק לשמירה יתירה ואין כאן סמיכה על הנס אז סומכין על זכות הצדיק וכדי שלא יריח כו' ואם כן משני הטעמים לא היתה תיבתו של משה מזופפת בפנים ובחד טעמא לא סגי:
פסוק טז:
רש"י צוהר י"א חלון וי"א אבן טובה המאירה נראה לי דכוונה האומר חלון לא רצה לפרש אבן טובה דא"כ צוהר תכניס לתיבה הל"ל מה ר"ל תעשה הרי כבר הוא עשוי והרא"ם רוצה ליישב זה ופי' תעשה כמו תכין אבל אינו מיושב דאם כן תעשה לך מיבעי ליה. דגבי הכנה שייך לומר לשין לך כמו תכין לך הדרך ה"נ הל"ל תעשה לך ר"ל תכין לך לצוהר לא לתיבה וכיון שכתב לתיבה וודאי פירושו חלון ולא כתב חלון לומר שלאורה יעשנו לא לפתח להכניס בו דבר ומ"ד אבן טובה לא פירש חלון דקשה לו דא"כ חלון הל"ל דסתם חלון לאורה ולא היה צריך לפר' לצוהר ואע"ג דגם חלון היה לה כמו שאמר בפי' מ"מ צוה לו להכניס אבן טובה המאירה מפני שפעמים היה צריך לסתום החלון כגון בעת הגשם והרוחות ואז ישתמש לאור האבן אבל לעולם אור החלון כגון שלא בעת הגשם והרוחות וודאי טוב יותר ונוח לאדם להשתמש בו גם שיכנוב בו האויר כי אין טוב לשבת תמיד בתיבה סתומה לכך היה צריך שניהם האבן והחלון. ומה שהקשה הג"א ולמה לא צוה לו לקחת נר להשתמש בו תירץ בו דרך דרש ואינו נכון אבל נ"ל שאינו קושיא כלל כי איזה נר יצוה לקחת לו אם נר של שמן מתוך שתרד התיבה ותעלה בעת שטיפת המים מנחשול לנחשול כספינה המטורפת בים יטה השמן לאחור או לפנים ויכבה הנר ונר של שעוה ושל שומן קרוש גם כן לפעמים יכבה פתאום והיה צריך להכניס גם כן אבנים חלקות וברזל להוציא מהם אש והיה טורח רב לנח לכן טוב יותר האבן טובה שמאיר תמיד בעת האפילה וסתימת החלון נראה לי: לשון הג"א ויש בזה דבר זה מופלג מאד בחכמה עמוקה כו' ומ"מ אני אומ' שהגרסא הנכונה כמו שהוא בילקוט עכ"ל ור"ל שגורס התחתיים לבהמה אמצעיים לאדם עליונים לזבלום ונ"ל כי לא דבר הרב נכונה ותמה אני איך בחר לו החכם הזה הדעת החיצון הזו והזרה מאוד עד שלא תקרא בחירה רק דעת תמוה לתווהות הבריות ומה שכתב הילקוט והב"ר א"א כ"א יש בו סוד כי איך יעלה על הדעת שידור האדם בדירה סרוחה כזו בעת מי המבול שהריח ריח גפרית וזיע' הבהמות למטה וריח רע של הזבלים למעלה בצירוף הליחלוחית הבא מלמטה ממי המבול וליחלוחית הזבלים הבא מלמעלה ישכב בטחב מלמעלה ומלמטה שנה תמימה ולא יפול לחולי אם לא בנס והשגחת ושמירת הש"י עליו תמיד ונטירת יתירה ונס אשר הוא שלא לצורך למה לי ועוד הטורח הרב שהיה מגיע לצדיקים הללו נח ובניו לשאת תמיד זבלי הבהמות מלמטה למעלה דרך שתי עליות מן המדור התחתון לעליון וודאי אם היה על זה האופן ערב ובוקר וצהרים ויום ולילה שינה לא היה יכול לתת לעיניו הוא ובניו כל הימים מטורח משא זבל הבהמות חלילה חלילה לטרוח הצדיק ובניו חנם וק"ל ואשר אמר שיש בזה דבר מופלג מאוד בחכמה עמוקה כו' איה חכמתו הטבעית שהרי היא דבר שכנגד חכמת הטבע כאשר אמרתי למעלה מן הלחיות באמת אומר אני שאין בדבריו ממשת כלל בעיני כן נראה לי. ואף אם היתה כאן חכמה עמוקה כמו שאמר היה נ"ל מן הראוי לשנות הטבע כדי להקל המשא על נח ובניו מטורח הזבלים ולהשגיח עליו מצד אחר לשומרו בתיבה כמו שהוא דעת רש"י כי ע"ד רש"י היתה לו הוצאות הזבלים דרך נקל מאד להשליכה מן האמצעי לתחתון גם שימור בריאותו בעליונה יותר טובה כפי הטבע נראה לי:
פסוק יז:
רש"י שבלה את הכל שבלבל את הכל שהוביל את הכל כו' ר"ל כל שלשתם וע"ד שפרשתי שא מים כו' ע"ש ה"נ שאם בלה לבד מבלה מים היה לו לקרותו ובלבל לבד מבלבל מים היה לו לקרותו והוביל לבד מוביל מים היה לו לקרותו אלא ע"כ כולל שתים לפחות והשלישי מכח הי מינהו מפקת:
פסוק יח:
רש"י ברית היה צריך כו' לא אמר ברית היה מקים עמו אלא צריך וה"פ נח וודאי היה צריך לשתי הבריתות וכיון שהכתוב אמר סתם והקימותי וגומר וודאי היתה הקמת הברית על שתיהן:
פסוק כב:
רש"י ויעש נח זה בנין התיבה פי' דהא כתיב אחריו ויאמר ה' לנח בא אתה וכל ביתך וגומר: