חטא שכנגד הבריאה
קֵץ כָּל בָּשָׂר בָּא לְפָנַי כִּי מָלְאָה הָאָרֶץ חָמָס מִפְּנֵיהֶם.
(בראשית ו יג)
חז"ל (סנהדרין קח.) מסבירים ש"חמס" הוא גזל, ומדגישים שלמרות שבני דור המבול עברו על הכול – "לא נחתם עליהם גזר דינם עד שפשטו ידיהם בגזל". והדבר מפליא – על אף חומרת הגזל, האם עונשו חמור משאר עברות, ועונשו הוא החרבת עולם?!
בעל "חידושי הרי"ם" מזכיר את הגמרא שלפיה "כל הנהנה מן העולם הזה בלא ברכה – כאילו גוזל להקב"ה"(ברכות לה.). הבריאה כולה שייכת לבוראה, וכיוון שאינה שלנו איננו רשאים להשתמש בה. ה' מתיר לנו ליהנות מעולמו בתנאי שנברך על כך. בברכה אנו מצהירים שהעולם כולו שייך לבורא, ש"לַה' הָאָרֶץ וּמְלוֹאָהּ"(תהילים כד א), ומתוך הכרה זו אנו מקבלים רשות ליהנות מעולמו – "הָאָרֶץ נָתַן לִבְנֵי אָדָם"(תהילים קטו טז).
שימוש בעולם בלא ברכה נובע מתפיסה שאין צורך לבקש רשות להשתמש בו, ומשמעות הדבר היא חוסר הכרה באדנותו וריבונותו של ה' בעולם. הדבר דומה לאדם המבקר בבית חברו ולוקח חפצים ללא רשותו וללא הכרת תודה, ובכך מזלזל בבעלות חברו על הבית ותכולתו. התכחשות לבעל הבית, ושימוש בתכולת הבית ללא רשות ותודה – כמוהם כחמס וגזל, ועל כן הנאה מהעולם בלא ברכה נחשבת למעילה וגזל, ללקיחה בלא רשות הבעלים.
גזל החִיוּת
את העיקרון הזה מרחיב בעל חידושי הרי"ם לכלל העברות. בכל עברה יש גם צד של גזל, וזו כוונת התורה בתיאור "מָלְאָה הָאָרֶץ חָמָס". הבריאה כולה שייכת לה' ואנו משתמשים בה מכוח הרשות שניתנה לנו משמים. אולם שימוש בבריאה שלא כפי רצון בעליה האמיתיים – הרי זהו גזל גמור, שכן רשות השימוש היא רק למטרות שבורא העולם חפץ בהן, ולא לדברים שהם הפך רצונו.
חידושי הרי"ם מאיר נקודה נוספת: "כי כל החִיוּת באה מה' יתברך, וכשאין אדם יודע את זה – הרי הוא גוזל!". לא רק המציאות החיצונית של העולם קיימת מכוח הבורא – אלא כל החיות של הכול, עצם קיום הכול בכל רגע, "כל החִיוּת" ממש – הכול מה'. כשאדם מתכחש לכך שעצם חיותו וחִיוּת כל העולם ממנו יתברך – הוא גזלן, כי הוא נוטל את החִיוּת שלו ושל הבריאה כולה שמקורה בה', ומשתמש בה בניגוד לרצון ה'.
זוהי, אפוא, הדגשת הפסוק: "כִּי מָלְאָה הָאָרֶץ חָמָס". כל מעשיהם גזל, כי כל מעשיהם היו היפך רצון ה'. כל שימושם בחיות שלהם ושל העולם כולו הייתה למעשים שאינם רצויים בעיני הבורא, וממילא הם נעשו בלא רשות, והם גזל גמור.
ה"שפת אמת", נכדו של בעל חידושי הרי"ם, הוסיף וביאר את דברי סבו (שפת אמת נח תרל"א): "'מָלְאָה הָאָרֶץ חָמָס' הוא היפוך 'מְלֹא כָל הָאָרֶץ כְּבוֹדוֹ' (ישעיה ו ג)". הבריאה נועדה לגלות את כבוד ה', כך שייוודע לכול ש"אֵין עוֹד מִלְבַדּוֹ"(דברים ד לה), ויתגלה ש"מְלֹא כָל הָאָרֶץ כְּבוֹדוֹ". וכאשר "מָלְאָה הָאָרֶץ חָמָס", כשהבריאה מלאה במעשים הנוגדים את רצון ה', וסותרים את מטרת הבריאה – הרי זה ממש הפך "מְלֹא כָל הָאָרֶץ כְּבוֹדוֹ"!
עשרת הדורות שמאדם ועד נח התעלמו מ"מְלֹא כָל הָאָרֶץ כְּבוֹדוֹ" ומילאו את הארץ בחמס, הם פעלו בכוחות שניתנו להם על מנת לצמצם את גילוי ה' בעולם, להרחיק את המציאות מתכליתה – ומכאן חומרת מעשיהם ועונשם.
קול מן ההוויה
יש לדעת כי הבריאה עצמה חפצה שיעשו בה את רצון ה', והיא "זועקת", כביכול, בעת שמשתמשים בה בניגוד לרצונו. כך כותב הרב אברהם יצחק הכהן קוק בשירו "לחשי ההוויה":
תלחש לי סוד ההוויה כולה…
אם כל צפצוף עדין, כל יופי חי,
לא הדר שירת קודש, אך זרם אש זרה בך יעוררו,
סורה מני, סורה! הריני לך אסורה!
הבריאה אומרת לאדם: אם כל מה שיש בי לא מעורר בך רגשי קודש, מחשבה אמיתית, פעולה על פי המגמה האמיתית של הבריאה, אלא רק "זרם אש זרה" – אזי לא לשם כך נבראתי, ועל כן: "סורה מני סורה!", אל תיגע בדבר – "הריני לך אסורה!" – לא זו התכלית והמטרה שלשמן נבראתי.
המדרש מתאר כיצד גוף האדם בפרט, והבריאה כולה בכלל, שואפים לכך שהאדם יעשה בהם את רצון ה':
רמ"ח מצוות עשה בתורה – כנגד איברים שבאדם, שכל איבר ואיבר צווח על האדם, ואומר: "עשה בי מצוה שנחיה בזכותה ותאריך ימים!". ושס"ה מצוות לא תעשה – כמניין ימות החמה, שבכל יום חמה זורחת עד שהיא שוקעת אומרת וצווחת לאדם: "גוזרני עליך במי שהגיע ימים ליום זה – אל תעבור בי את העברה הזאת, ואל תכריע אותי, ואת כל העולם לכף חובה!".
(תנחומא בובר כי תצא ב)
האיבר תובע: "קיים בי מצווה!", השמש צווחת בכל יום: "אל תעבור בי עברה, אל תכריע אותי לכף חובה!". איננו שומעים את צעקתם לא בשל חולשת הצעקה – אלא בגלל שאוזנינו הרוחניות אטומות מכל הזוהמה שהתמלאה בהן. לו היינו כולנו זכים וטהורים, בוודאי שהיינו ממלאים את רצון הבורא באופן טבעי, כמו שאר הבריאה, ולא נמשכים לעשות ההיפך מזה.
לעתיד לבוא הכול יהיה בהיר וברור, ואז נוכל כולנו "לשמוע" את הבריאה מתקוממת כנגד השימוש בה למטרות נלוזות, במקום התכלית האמיתית שלשמה היא נבראה. או אז, נגיע למצב השלם –
וידע כל פעול כי אתה פעלתו, ויבין כל יצור כי אתה יצרתו, ויאמר כל אשר נשמה באפו – ה' א-להי ישראל מלך, ומלכותו בכל משלה!
© המאמרים מעובדים ומקוצרים מתוך "התורה לדורנו", הוצאת אור עציון