אדם נברא יחידי
ויהי כי החל האדם לרב על פני האדמה... וירא ה' כי רבה רעת האדם בארץ" (בראשית ו, א-ה), וברמב"ן: "כאשר הזכיר הכתוב נח ובניו, ורצה להתחיל בענין המבול, אמר כי מיד כאשר החלו בני האדם לרוב החלו לחטוא (שם, ד"ה ויהי כי החל).
זה שתלו את החטא בכך שהחלו לרוב הוא דבר תמוה, מה הגריעותא בריבוי בני אדם, והלא "לא תהו בראה" (ישעיה מה, יח), ונצטוו במצות "פרו ורבו" (בראשית א, כח), ונאמר בברית עם נח: להרבות זרעו כעפרות תבל?!
המשמעות הפשוטה של השורש "חלל" הוא התחלה, אך המדרש אינו מפרש את פסוקנו "ויהי כי החל האדם לרב" בהוראת התחיל אלא בהוראת חילל. שנינו:
בג' מקומות נאמר בלשון הזה לשון מרד, 'אז הוחל לקרוא בשם ה'' (בראשית ד, כו). 'ויהי כי החל האדם' (שם ו, א). 'הוא החל להיות גבור בארץ' (שם י, ח) (בראשית רבה כג, ז).
כלומר, בדורם של אנוש, נמרוד ונח מרדו בני האדם בקב"ה וחיללו קדושתם.
ועוד שאלו שם במדרש, עה"פ "ולשת גם הוא ילד בן ויקרא את שמו אנוש" (בראשית ד, כו), מדוע לא פירטה התורה את התולדות שאחרי אנוש, ותשובתם: "עד כאן בצלם ובדמות, מכאן ואילך נתקלקלו הדורות ונבראו קינטורין", ופי' שם: שנבראו בני אדם בפרצוף גס ומכוער, "ונעשו פניהן כקופות (קופים) - ונעשו חולין למזיקין. אמר ר' יצחק, הן הן שגרמו לעצמן להיות חולין למזיקין. שכל זמן שלא חטאו היתה עליהם רוח קדושה, והיו השדים מצווים לפרוש מהם ולא לנגוע בהם לרעה. ומשחטאו אמרו: מה בין דגחן לצלמא למאן דגחין לבר נש" (מה בין משתחוה לצלם למשתחוה לאדם?) (מדרש רבה שם, ו). באמירה זו זלזלו בצלם אלוקים שבאדם, לדמות אותו לפסל הדומם, ועל כן ניטל מהם צלמם האלוקי וירדו מקדושתם ונעשו פניהם כקופים, והופקרו לשדים.
הרי משמעות נוספת לשורש "חלל" - חולין וחילול הקודש.
"ויברא אלקים את האדם בצלמו, בצלם אלקים ברא אתו" (בראשית א, כז). ויש לבריאה זו בצלם אלקים שתי משמעויות.
(א) "שלא יאמר אדם לחבירו אבא גדול מאביך" (המשנה בסנהדרין לז ע"א), והיינו, אחדות האנושות, כלם נוצרו ממקור אלקי אחד.
(ב) אדרבא, אלקים יחיד הוא, וכך ברא אדם יחיד, כדי שיאמר כל אדם "בשבילי נברא העולם" (שם); וכשם שפרצופיהן אינם שוים כך דעותיהן אינן שוות.
האדם הוא יחיד, והיחידות הזאת הנובעת מפנימיותו באה לידי ביטוי בפרצופו, וע"כ נקרא הפרצוף פנים, שבו משתקפת הפנימיות. בע"ח כולם נבראו כל אחד "למינהו", והאדם הוא היוצא מן הכלל, שלא נברא למינו, בהמוניות, אלא יחיד. הכח והכשרון שניתן לאחד לא נמצא אצל אחר, ורק בהוצאת עצמו אל הפועל ממלא את תפקידו. כאשר אדם פוזל לחברה ושוכח את עצמו, הוא מאבד את ייחודו. תחת הכותרת "בקשת האני העצמי", כתב הרב קוק זצ"ל:
'ואני בתוך הגולה'. האני הפנימי העצמי וכו'. חטא האדם הראשון, שנתנכר לעצמיותו, שפנה לדעתו של נחש ואבד את עצמו. לא ידע להשיב תשובה ברורה על שאלת 'איכה', מפני שלא ידע את נפשו, מפני שהאניות האמיתית נאבדה ממנו (אורות הקודש, חלק ג עמ' קמ).
כשנכדו של היהודי הקדוש הציג עצמו בפני הקוצקאי, כנכד "היהודי", גער בו: שאלתי אותך מי אתה ולא מי סבך. והוסיף: "ויברא אלקים את האדם בצלמו, בצלם אלקים ברא אותו", קודם בצלמו המיוחד, ואח"כ בצלם אלקים.
וכך מ' יום לפני הלידה מכריזים "בת פלוני לפלוני" (סוטה ב ע"א), ולא "לבן פלוני".
שכחת העצמיות ופזילה לחברה ולהמון הוא מרד, כיון שהוא נגד כוונת הבורא שכל אחד יהיה כמוהו, יחידי. וכאשר הוא מאבד את תוכנו המיוחד, הוא מאבד את צלמו, צלם אלקים, וחסרה לו "חכמת אדם תאיר פניו" (קהלת ח, א), ופרצופו נעשה גס ומכוער, ונופל מקדושתו, ונעשה חולין ושוב אין בעלי חיים חוששים ממנו; איבוד האני, הוא הוא שורש החטא.
וכמו אצל אדה"ר, שאיבד את האני ולא ידע להשיב תשובה ברורה על שאלת "איכה", כך בהמשך, "החל האדם לרב על פני האדמה" (שם ו, א), נעשה המוני ואבד את דמותו היחודית, ונעשו בני אדם כקופים המחקים אחרים, וממילא נעשו חולין, שאבדו את קדושתם. וכך החלה תקופה חדשה באנושות. ואלו ב' המשמעויות, של "ויהי כי החל". התחלה, וחולין. החלה תקופה של מרד ושל חולין, וניכר הדבר בפרצופם, "ונעשו פניהם כקופים".
האדם נברא יחידי, כדי שיאמר בשבילי נברא העולם, ואין בזה משום גאוה או התנשאות, אלא אחריות מוסרית כלפי האדם, החברה, האומה והאנושות. ע"כ "יראה אדם עצמו כאילו חציו חייב וחציו זכאי, עשה מצוה אחת אשריו שהכריע את עצמו ואת כל העולם לכף זכות" (קידושין מ ע"ב). מי שמתחבא מאחורי הפרגוד של ההמוניות, מסיר מעל עצמו כל אחריות אישית, לעולם יתרץ את מעשיו בהשפעת החברה, ושאינו יכול ללכת נגד הזרם. זהו המרד וביטול הקדושה. ובמדה כנגד מדה, הקב"ה דן את העולם לא כיחידים אלא בהמון.
"ויאמר אלקים לנח, קץ כל בשר בא לפני" (בראשית ו, יג), וכתב רש"י (שם): "כל מקום שאתה מוצא זנות וע"ז, אנדרלמוסיא באה לעולם והורגת טובים ורעים". ויש להבין, "השפט כל הארץ לא יעשה משפט" (בראשית יח, כה)? אלא כשהרוב חוטאים בגילוי עריות ובעבודה זרה, הקב"ה דן אם בכלל היתה כדאית הבריאה, שהרי כולם המוניים ולא יחידים. "וינחם ה' כי עשה את האדם" (בראשית ו, ו), ואז באה אנדרלמוסיה, והורגת טובים עם רעים.
אברהם אבינו היה הראשון שעמד נגד מגמה זו, "האף תספה צדיק עם רשע" (בראשית יח, כג), והחזיר עטרת הצלם ליושנה. קדושת האדם היחיד ואחריותו למעשיו. ע"כ "כל המקיים נפש אחת מישראל כאילו קיים עולם מלא" (בבא בתרא יא ע"א). אומות העולם נשארו במרידה שלהם, איבדו את צלמם ונשארו חולין. רק בישראל נאמר שנפש אחת היא עולם מלא.
***
כשהאדם חי בחברה העלולה להשפיע עליו לרעה ואין בכוחו להשפיע עליה, הדרך לתיקון היא התבודדות כדברי הרמב"ם בהלכות דעות (פ"ו ה"א): "דרך ברייתו של אדם להיות נמשך בדעותיו ובמעשיו אחר רעיו וחביריו נוהג כמנהג אנשי מדינתו, לפיכך צריך אדם להתחבר לצדיקים ולישב אצל החכמים תמיד כדי שילמוד ממעשיהם... ואם היו כל המדינות... נוהגים בדרך לא טובה, כמו זמנינו... ישב לבדו יחידי... ואם היו רעים וחטאים וכו' יצא למערות ולחוחים ולמדברות".