פסוק ב:ויראו וכו׳ בני השרים וכו׳ וקמ״ל כמ״ש בב״ר דכל פרצה שאינה מן הגדולים אינה פרצה ואשמועינן דיד השרים והסגנים היתה במעל הזה ראשונה ומשום דלא דייקה להך פירושה בני האלהים דמשמע דדוקא הבנים היו פרוצים ולא אבות ולקמן נר׳ שלא היה שום צדיק רק נח וביתו לכך מייתי דבר אחר אבל הך ד״א אינו קרוב לפשט דכתיב ויקחו להם נשים וכו׳:
פסוק ב:כי טבת הנה וכו׳ טבת כתיב וכו׳ הוצרך לזה משום דק״ל דמה ענין טובות הנה אדרבא רעות היו הואיל והיו מזנות ואם ר״ל יפות לא אשכחן בשום דוכתא על היופי ל׳ טובות לחוד אלא טובות מראה כמו והנער׳ יפת תאר וטובת מרא׳ ולכך מתרץ דאה״נ שאין זו כוונת הכתוב דלא יתכן לומר סתם על כל בנות האדם כי טובות הנה דלאו כלהו טובות מרא׳ נינהו דכמ׳ מכוערות יש בהן אלא לשון קישוט הוא:
פסוק ב:מכל אשר וכו׳ בעולת בעל וכו׳ הרא״ם ז״ל הק׳ מההוא דפ״ק דקדושין דף י״ג גבי שאינו בקי בגיטין דקשין לעולם יותר מדור המבול דמשמע התם דדור המבול לא פרצו באשת איש ונדחק לומר דאגדות חלוקות הן ובש״ח תי׳ בשם הנח״י דבני השרים לבד פרצו בא״א ולע״ד אין זו כוונת הש״ס דלעולם דור המבול נמי פרצו בא״א וכדאי׳ הכא במדרש והתם לענין העונש קאמר דקשין לעולם יותר מדור המבול דהתם לא נגזר׳ גזרה על דגים שבים וכאן כתיב וגם כל דגי הים יאספו. והכוונ׳ דאפי׳ דגי הים דחזי׳ דאף בימי דור המבול שהכל חטאו אפ״ה הם עמדו בצדקתן ולא פרצו כמו האחרים הכא בכה״ג דמתעסקין בטיב גיטין וקדושין מי שאינו בקי בדיניהם קרובים להתיר האסור ואפי׳ מי שנזהר על נפשו לבלתי יחטא כמו הדגים דהתם אפ״ה הואיל והותר׳ אשה זו ע״פ המור׳ סברי דשריא ולא זהירי בה והקולר תלוי על צואר המור׳ תמצא שהוא גורם שיחט׳ אפי׳ מי שאין רצונו ודעתו לחטוא והיינו דכתיב וגם דגי הים יאספו כלומר אפילו מי שדומה לדגי הים דבזמן המבול שמרו עצמם לבלתי יחטאו הכא לא יוכלו לשמור דסברי היתרא הוא שהרי הותר׳ ע״פ המור׳ והם לא ידעו שהמור׳ טעה לפי שאינו בקי ואשמו:
פסוק ד:וגם אחרי כן אעפ״י שראו וכו׳ והא דפירש״י בפרשת עקב על פ׳ ואבדתם מהרה דור המבול לא הו״ל ממי ללמוד ואתם יש לכם וכו׳ היינו דמ״מ פורענות של אוקיינוס הי׳ כמה דורות לפני דור המבול שהרי מדור אנוש עד דורו של נח טובא דרי איכא והילכך לא ראו הפורענות בעיניהם אף על פי שידעו האמת שאבותיהם ספרו להם מ״מ אינו דומה שמיע׳ לראיה:
פסוק ד:אנשי השם וכו׳ דבר אחר וכו׳ דאילו לפי׳ קמא הוה עדיף טפי למכתב אנשי שמות ולפי׳ בתרא לא הול״ל השם בה״א הידיעה:
פסוק ו:וינחם ה׳ נחמה וכו׳ ד״א וינחם נהפכ׳ וכו׳. הוצרך לאתויי תרווייהו בין במלת וינחם ובין בויתעצב דאילו לפי׳ קמא לא ניחא כ״כ ל׳ נחמה דהא ס״ס הוה עדיף טפי שלא הי׳ נברא אפי׳ בתחתונים ולא יחטיא אף לתחתונים א״כ אין זו נחמ׳ שלימ׳ ועוד שאין הענין נמשך עם מ״ש אחריו ויאמר ה׳ אמחה וכו׳ ובפי׳ ויתעצב נמי יש בו דוחק דלא הול״ל ויתעצב מבנין התפעל שהיא עוש׳ הפעולה ומקבל הפעול׳ והכי הול״ל ויעצב אל לבו דאז הוה משמע שפיר נעצב האדם אל לבו של מקום לכך מייתי ד״א ולד״א נמי בפי׳ וינחם ק׳ דל״ל למכתב בארץ לא הול״ל אלא וינחם ה׳ כי עשה את האדם ועל פי׳ ויתעצב נמי ק׳ דהול״ל ויתעצב בלבו ועוד שהענין בעצמו קשה לאומרו הילכך מייתי תרווייהו. ובענין המשל דקאמר בשעת חדותא חדותא נ״ל דה״פ בשעת חדותא אינו מעלה על לבו רק מילי דחדותא שעתידים לבא בלידת הבן הזה ואעפ״י שיודע הוא דלבסוף ימשך מלידתו אבל גם כן כשימות מ״מ בשעת חדו׳ אינו מעלה זה על לבו אלא דברים של שמחה כגון יום חתונתו ויום שמחת לבו והתורה שילמוד ולא מיתתו כך הקב״ה כשברא את מין האדם לא העלה על לבו הרשעים שעתידים לעמוד מהם רק הצדיקים והכשרים כך נ״ל דאל״כ אין הנמשל דומ׳ למשל והרא״ם ז״ל נדחק בזה טובא והעל׳ שנשתבשו הנוסחאות ע״ע והנלע״ד כתבתי:
פסוק ז:מאדם וכו׳ אף הם וכו׳ ד״א וכו׳ לפי׳ קמא ק׳ דאמאי הדר וכתב מאדם הרי כבר כתיב אמח׳ את האדם וכו׳ וא״כ הכי הול״ל וגם הבהמה דאילו לפי׳ בתרא ניחא דמש״ה הדר וכתביה לומר בשביל האדם אמחה הבהמ׳ אך לפי׳ בתרא נמי ק׳ דא״כ שלא בעונם נמוחו אלא דכיון שהאדם כלה א״צ בהם א״כ אפי׳ דגים שבים נמי א״ו הנפש החוטאת היא תמות איש איש בעונו והילכך דגים שלא השחיתו הית׳ להם פליטה:
פסוק ט:פירש״י ז״ל אלה תולדות וכולי הואיל והזכירו וכו׳ ד״א וכו׳ הוכרח להביא ב׳ פירושים דלפי׳ קמא ק׳ דהכא לא נכתב שום ברכ׳ אלא שבח ואין זה ענין לזכר צדיק לברכ׳ דבשלמא גבי ואברהם היו יהיה לגוי גדול ועצום הת׳ שפיר מייתי רש״י המד׳ דזצ״ל אבל הכא לא דייק כ״כ לכך מייתי ד״א ולד״א נמי ק׳ דא״כ אין הל׳ מיושב ומקושר שפיר דא״כ הכי הול״ל אלה תולדו׳ נח מעשיו צדקתו תומתו וכיוצא:
פסוק ט:בדורותיו יש מרבותינו וכו׳ היה נר׳ לומר דס״ל לרש״י דהנך תנאי לא פליגי דהצד השוה שבהן דנח היה צדיק אבל לא היה גמור כ״כ כמו אברהם והיינו דקאמר מר דדריש לגנאי לפי דורו וכו׳ וכי היכי דלא תיקשי השתא בגנות בהמה טמאה לא דיבר הכתוב בגנות צדיקים לכ״ש מש״ה קאמר אידך דהכא שאני דמתוך גנותו למדנו שבחו דאעפ״י שהיה בדור שכלו חייב היה ביניהם כשושנה בין החוחים ואה״נ שאם היה בדור צדיקים היה גם הוא צדיק יותר והוי דומיא דולא יכלו דברו לשלום דאחי יוסף דמתוך גנותם למדנו שבחם כדפירש״י שם ובזה הוה א״ש דכיון דלא פליגי נקט רש״י בדבור שאח״ז ובאברהם הוא אומר וכו׳ דלכאורה לא אזיל אלא אליבא דמאן דדריש לגנאי ולפי דרכנו אתי ככ״ע אלא דלפי הנר׳ מל׳ המדרש משמע דפליגי ור״י דדריש לגנאי הוא דמפ׳ את האלהים התהלך כמ״ש רש״י ור״נ דדריש לשבח מפ׳ בענין אחר ע״ע ולפי״ז צ״ל דרש״י ז״ל לא פסיקא ליה ולכך מייתי תחלה לתרווייהו והדר מפרש ואזיל קראי זימנין כמר וזימנין כמר כמאן דסליק ליה פירושא דההוא קרא קרוב לפשט טפי:
פסוק יא:ותשחת ל׳ ערוה וע״ז. הכי אי׳ בסנהדרין. ולא ידענא מנ״ל למימר דתרי מילי הוו דנימא דלא הוה אלא ג״ע דאיברא דמצינו לשון השחתה ג״כ גבי ע״ז מיהו שאני הכא דהדר מפ׳ ביה קרא דג״ע הוה דכתיב כי השחית כל בשר. ואפ׳ דמלפני האלהים קא דריש דהואי ע״ז וליכא למימר ע״ז לחוד דהא כתיב בתריה כי השחית כל בשר את דרכו ומשמע ג״ע כדפירש״י בסנהדרין מדכתיב דרך גבר בעלמה ולכך אמרי׳ תרווייהו:
פסוק יב:כי השחית וכו׳ אפי׳ בהמה וכו׳. הם ג״כ הוזהרו על זה כשנבראו כדכתיב תוצא הארץ נפש חיה למינה:
פסוק יג:קץ וכו׳ כל מקום וכו׳ בא ליישב הפ׳ שאין לו הבנה דמה ר״ל שהקץ בא לפניו לכך פי׳ כדאי׳ נמי בזהר שיש רוח א׳ שנקרא קץ כל בשר והוא הממונ׳ לקטרג על הזנות וקאמר דנקרא קץ כל בשר לפי שדרכו להמית הכל טובים ורעים. וז״ש הקדוש ב״ה לנח קץ כל בשר דהיינו זה הרוח ונקרא במדרש אנדרולמוסיא בא לפני כלו׳ בא לפני כבר זה זמן לקטרג ואעפ״כ לא השגחתי בו ולא נחתם גז״ד אלא עתה על הגזל וכיון שהגז״ד היה על הגזל לכן לא השחית האנדרולומסי׳ טובים ורעים לגמרי אף במין האנושי שהרי נשארו נח ובניו ובזה מובן הדיבור שאח״ז:
פסוק יג:את הארץ וכו׳ ד״א וכו׳ דלפי׳ א׳ ק׳ דמה היה המקרא חסר אילו לא כתב אלא והנני משחיתם ומה הוסיף באמרו את הארץ. ולפי׳ ב׳ נמי ק׳ דלא שייך לפ׳ עם כיון שלא היתה ההשחתה ביחד שהרי הבריות מתו מיד במים משא״כ הארץ שלא נמוחה אלא בהמשך הזמן ע״י תדירות ותגבורת המים. ובטעם מחיית הארץ אמרו בב״ר משל לבן מלכים שהי״ל פדגוג כל זמן שסרח היה פדגוגו נלקה ע״כ וכוונתם לפי שהפדגוג חייב ללמד לבן תרבות ודרך ארץ ובהיות הבן סורח זה מורה שפדגוגו לא יצא ידי חובתו עמו ואדרבא מחזיק בידו דמסתמא ממנו למד שהרי הוא גידלו ולכך הפדגוג בדין שילקה וכך היה גם בזמן המבול כמ״ש שם בב״ר בס״פ בראשית שגם הארץ זנתה זורעין חטים ומוציאה זונין נמצא שהארץ היתה מחזקת ידי עוברי עבירה ולכך לקתה. והנח״י אחר המחילה לא דק בלשון המדרש ע״ש:
פסוק יד:עשה לך הרבה ריוח וכו׳ פי׳ דק״ל שנר׳ שזה מקרא מסורס דבתחלה הול״ל מה יהיה פורענותם דהיינו ואני הנני מביא וכו׳ ואחר כך היה נמשך יפה לומר לו עשה לך כלו׳ לכן מפני מי המבול עשה לך תיבה שתנצל מן המבול אלא מוכח דה״פ עשה לך תיבת וכולי כדי שע״י עשייתה אולי ישובו וינחם ה׳ מן הרעה ואם לאו אזי ואני הנני מביא את המבול וכו׳ והק׳ הר״ב נח״י דאדרב׳ בנין התיבה תגרום שלא ישובו שישיבו לו אילו היה אמת הרבה ריוח והצלה לפניו בלא תיבה אלא ודאי שאתה בודה מלבך ע״ש ונר׳ שלזה הו״ל להשיבם תשובה נצחת עם האמת בעצמו דמש״ה צוהו הקב״ה לעשות התיבה אעפ״י שלא היתה צריכה לו כדי שיראו ויפחדו וישובו ואה״נ שעדיין היה מקום למתעקשים להשיב סוף סוף מה עליו לעשות עוד ועכ״פ יותר היה מקום להפחידם במעשה התיבה עם הדיבור והתוכחה טפי מהתוכחה לבדה דודאי היו אומרים שהוא בודה מלבו אותן הדברים:
פסוק יד:בכפר זפת וכו׳ ומצינו וכו׳ הא דהוצרך רבינו לאתויי הא דמצינו בגמ׳ ולא סגי ליה במאי דקאמר זפת בל׳ ארמי היינו כי היכי דלא תיקשי דכיון דכפר היינו זפת ובל׳ ארמי נקרא כך והיינו דתרג׳ אנקלוס כופרא מאי שנא דבפ׳ שמות בפ׳ בחמר ובזפת תרגם אנקלוס ובזפתא דמכח זה היה נר׳ דכופר לאו היינו זפת מש״ה קאמר ומצינו בגמ׳ כופרא ושם תראה ההפרש והיינו דכופרא פסולת דזיפתא וכדאי׳ בגיטין פ׳ מי שאחזו תלת נטופייתא משחא דכופרא ופירש״י ג׳ טיפות של פסולת זפת וכ״פ הערוך. ולפי״ז צ״ל דהעטרן דהיינו פסולת של זפת עדיף למיקם באפי מיא טפי מזפתא גופה ולכך כאן מפני חוזק המים זפתה בכפר ולא בזפת וכדלק׳. ומה שהוצרך רש״י ז״ל לתרי טעמי באותה של משה נר׳ משום דהתם איכא שתי דעות בדברי רז״ל לפ׳ מאי בסוף חד אמר אגם וח״א ים סוף והטע׳ הראשון של תשות המים היינו אליבא דמ״ד אגם דלמ״ד ים סוף התם נמי הואי חוזק המים דליכא למימר דחוזק המים דהכא היינו לפי שהיו רותחין דא״כ אדרבא הזפת גרוע טפי מחמר לגבי רותחין שהוא ניתך אלא ע״כ צריכים לומר כדאי׳ בזבחים פ׳ פרת חטאת שצדי התבה נצטננו דרך נס וא״כ הרי התם נמי הוה חוזק המים שהים שוטף והולך בחזקה ואמאי לא עבדא ליה נטירותא יתירתא לכך הוצרך לפום הך סברא לאידך טעמא כדי שלא יריח וכו׳:
פסוק טז:צהר י״א וכו׳ להך סברא דקאמר אבן טובה נמצא דאין כאן חלון אחר רק הפתח והא דקרי ליה לקמן חלון התיבה נר׳ דהכא קודם התחל׳ המבול קרי ליה פתח שהיה יכול לשמש לביאה ויציאה שהרי בשעת עשייתה קודם שהתחיל המבול היתה התיב׳ בקרקע אבל לקמן בשעת המבול שלא היו יוצאים ושהיתה התיב׳ מהלכת ע״ג המים באופן שלא היה מציאות לאיש לצאת משם נמצא שאז לא משמש כלום לכך לא קרי ליה פתח אלא חלון שאז לא היה תשמישו אלא כמו חלון להכניס האויר והאורה כמו חלון דעלמא:
פסוק יז:ואני הנני וכו׳ תרתי קא דייק רש״י הכא וי״ו דואני ומלת הנני יתירה ומש״ה פי׳ דמלת הנני מורה על הזירוז כלומ׳ הנני מוכן ומוי״ו דואני דריש שיסכים עם בית דינו שאמרו מה אנוש וכו׳ דוי״ו משמעותא הכי כמו שדרשו וה׳ הוא וב״ד וכמ״ש הרא״ם ז״ל ומה שהק׳ עליו הנח״י דלא דמי דבשלמא וה׳ הכה וכו׳ א״ש שהקדוש ברוך הוא המכה ובית דינו מסכימי׳ עמו אבל כאן לא א״ש דמשמע ח״ו שהמלאכי׳ מביאים המבול והקדוש ברוך מסכים עמהם ע״כ נ״ל דלק״מ דהיינו ואני היינו וה׳ ואין ביניהם שום הפרש וכי היכי דמדרש מוה׳ ה״נ איכא למדרש מואני ולעולם הקדוש ברוך הוא המביא המבול אלא דמשום שהמלאכי׳ מתחלה זרזוהו ואמרו לפניו מה אנוש וכו׳ והשתא שייך לומר שהוא יסכים עמהם כלו׳ לעצתם והוא מביא את המבול משא״כ גבי וה׳ הכה וכו׳ דהתם לא מצינו שהמלאכים הקדימו לכך פרש״י שהקב״ה גוזר והסכימו עמו בית דינו. ומ״ש הנח״י דמהנני הוא דדריש רש״י אין נר׳ כלל דאיברא דמהנני איכא למדרש הנני מוכן ומיהו אין במלת הנני שום משמעות להסכמתו עם המלאכים אלא נימא הנני מוכן להבי׳ המבול ותו לא לכך נר׳ כדאמרן שדברי הרא״ם והנח״י צדקו יחדיו והא בלא הא לא סגיא דמוי״ו דואני ומהנני מדריש שפיר:
פסוק יז:מבול שבלה וכו׳ שקולים הם ויבאו שלשתן ממשמעות מבול תדע דהא לא כתיב רש״י ד״א שבלבל וכולי כדרכו בכל כה״ג והרב נח״י כתב כמו שמצינו במצרים צללו כעופרת ירדו במצולות כמו אבן יאכלמו כקש חד בכשרים וחד בבינונים ואידך ברשעים וכדפירש״י התם וה״ה הכא שבלה לכשרים שמתו מיד שבלבל לבינונים שהוביל לרשעים דהיו הולכים ונטרפים ע״כ והיא ע״ד דרש והיקש וקשה נמי בגויה דלדידיה לא דייק תיבת הכל בכל חד וחד דמשמע שכלם בכלל הבילוי והבלבול וכולי והא ליתא לדידיה:
פסוק יח:והקימותי וכו׳ ברית וכו׳ נר׳ דמרבוייא דאת דריש תרווייהו א״נ משום דסמוך ליה ומכל החי מכל בשר וכו׳ ומפרשי׳ דוהקמותי את בריתי אתך וכו׳ קאי נמי על ומכל החי וכו׳ כלו׳ שגם עמהם הקימותי את בריתי ובשלמא בנח שייך הקמת ברית שלא יהרגוהו אבל עם החיות איזה ברית שייך אלא ודאי שלא ירקבו המאכלים והפירות כדי שיחיו:
פסוק יח:אתה וכו׳ האנשים וכו׳ דאל״כ לא הו״ל לקרא להקדים הבנים לאמם:
פסוק יט:ומכל החי אפי׳ שדים דאל״כ לא לכתוב אלא ומכל בשר דפשיטא דחיים ולא מתים אלא לרבות שדים שאינם בכלל בשר שגם עליהם נגזרה גזרת המבול שגם הם מתחת גלגלי היסודות ואעפ״י שעומדים באויר וטסין אפ״ה נמוחו במבול ולכך הוצרך להכניסם לתיבה:
פסוק כ:מהעוף וכו׳ ומאליהם באו וכולי ק״ק דמעיקרא קאמר דמאליהן באו תוך התיבה ואח״כ קאמר וכל שהתיבה קולטתו הכניס בה ומאי שייך לומר הכניס הואיל וכבר באו ונכנסו מאליהן והול״ל כל שהתיבה קולטתו הניח בה וי״ל דר״ל כל שהתיבה קולטתו היה מכניס לקילון שהם לא באו רק בתיבה ואחר כך הוא היה מכניס כל א׳ לקינו דהיינו למדור שלו:
