א וַֽיְהִי֙ כִּֽי־הֵחֵ֣ל הָֽאָדָ֔ם לָרֹ֖ב עַל־פְּנֵ֣י הָֽאֲדָמָ֑ה וּבָנ֖וֹת יֻלְּד֥וּ לָהֶֽם׃ ב וַיִּרְא֤וּ בְנֵי־הָֽאֱלֹהִים֙ אֶת־בְּנ֣וֹת הָֽאָדָ֔ם כִּ֥י טֹבֹ֖ת הֵ֑נָּה וַיִּקְח֤וּ לָהֶם֙ נָשִׁ֔ים מִכֹּ֖ל אֲשֶׁ֥ר בָּחָֽרוּ׃ ג וַיֹּ֣אמֶר יְהוָ֗ה לֹֽא־יָד֨וֹן רוּחִ֤י בָֽאָדָם֙ לְעֹלָ֔ם בְּשַׁגַּ֖ם ה֣וּא בָשָׂ֑ר וְהָי֣וּ יָמָ֔יו מֵאָ֥ה וְעֶשְׂרִ֖ים שָׁנָֽה׃ ד הַנְּפִלִ֞ים הָי֣וּ בָאָרֶץ֮ בַּיָּמִ֣ים הָהֵם֒ וְגַ֣ם אַֽחֲרֵי־כֵ֗ן אֲשֶׁ֨ר יָבֹ֜אוּ בְּנֵ֤י הָֽאֱלֹהִים֙ אֶל־בְּנ֣וֹת הָֽאָדָ֔ם וְיָלְד֖וּ לָהֶ֑ם הֵ֧מָּה הַגִּבֹּרִ֛ים אֲשֶׁ֥ר מֵעוֹלָ֖ם אַנְשֵׁ֥י הַשֵּֽׁם׃ ה וַיַּ֣רְא יְהוָ֔ה כִּ֥י רַבָּ֛ה רָעַ֥ת הָאָדָ֖ם בָּאָ֑רֶץ וְכָל־יֵ֙צֶר֙ מַחְשְׁבֹ֣ת לִבּ֔וֹ רַ֥ק רַ֖ע כָּל־הַיּֽוֹם׃ ו וַיִּנָּ֣חֶם יְהוָ֔ה כִּֽי־עָשָׂ֥ה אֶת־הָֽאָדָ֖ם בָּאָ֑רֶץ וַיִּתְעַצֵּ֖ב אֶל־לִבּֽוֹ׃ ז וַיֹּ֣אמֶר יְהוָ֗ה אֶמְחֶ֨ה אֶת־הָאָדָ֤ם אֲשֶׁר־בָּרָ֙אתִי֙ מֵעַל֙ פְּנֵ֣י הָֽאֲדָמָ֔ה מֵֽאָדָם֙ עַד־בְּהֵמָ֔ה עַד־רֶ֖מֶשׂ וְעַד־ע֣וֹף הַשָּׁמָ֑יִם כִּ֥י נִחַ֖מְתִּי כִּ֥י עֲשִׂיתִֽם׃ ח וְנֹ֕חַ מָ֥צָא חֵ֖ן בְּעֵינֵ֥י יְהוָֽה׃ ט אֵ֚לֶּה תּוֹלְדֹ֣ת נֹ֔חַ נֹ֗חַ אִ֥ישׁ צַדִּ֛יק תָּמִ֥ים הָיָ֖ה בְּדֹֽרֹתָ֑יו אֶת־הָֽאֱלֹהִ֖ים הִֽתְהַלֶּךְ־נֹֽחַ׃ י וַיּ֥וֹלֶד נֹ֖חַ שְׁלֹשָׁ֣ה בָנִ֑ים אֶת־שֵׁ֖ם אֶת־חָ֥ם וְאֶת־יָֽפֶת׃ יא וַתִּשָּׁחֵ֥ת הָאָ֖רֶץ לִפְנֵ֣י הָֽאֱלֹהִ֑ים וַתִּמָּלֵ֥א הָאָ֖רֶץ חָמָֽס׃ יב וַיַּ֧רְא אֱלֹהִ֛ים אֶת־הָאָ֖רֶץ וְהִנֵּ֣ה נִשְׁחָ֑תָה כִּֽי־הִשְׁחִ֧ית כָּל־בָּשָׂ֛ר אֶת־דַּרְכּ֖וֹ עַל־הָאָֽרֶץ׃ יג וַיֹּ֨אמֶר אֱלֹהִ֜ים לְנֹ֗חַ קֵ֤ץ כָּל־בָּשָׂר֙ בָּ֣א לְפָנַ֔י כִּֽי־מָלְאָ֥ה הָאָ֛רֶץ חָמָ֖ס מִפְּנֵיהֶ֑ם וְהִנְנִ֥י מַשְׁחִיתָ֖ם אֶת־הָאָֽרֶץ׃ יד עֲשֵׂ֤ה לְךָ֙ תֵּבַ֣ת עֲצֵי־גֹ֔פֶר קִנִּ֖ים תַּֽעֲשֶׂ֣ה אֶת־הַתֵּבָ֑ה וְכָֽפַרְתָּ֥ אֹתָ֛הּ מִבַּ֥יִת וּמִח֖וּץ בַּכֹּֽפֶר׃ טו וְזֶ֕ה אֲשֶׁ֥ר תַּֽעֲשֶׂ֖ה אֹתָ֑הּ שְׁלֹ֧שׁ מֵא֣וֹת אַמָּ֗ה אֹ֚רֶךְ הַתֵּבָ֔ה חֲמִשִּׁ֤ים אַמָּה֙ רָחְבָּ֔הּ וּשְׁלֹשִׁ֥ים אַמָּ֖ה קוֹמָתָֽהּ׃ טז צֹ֣הַר ׀ תַּֽעֲשֶׂ֣ה לַתֵּבָ֗ה וְאֶל־אַמָּה֙ תְּכַלֶ֣נָּה מִלְמַ֔עְלָה וּפֶ֥תַח הַתֵּבָ֖ה בְּצִדָּ֣הּ תָּשִׂ֑ים תַּחְתִּיִּ֛ם שְׁנִיִּ֥ם וּשְׁלִשִׁ֖ים תַּֽעֲשֶֽׂהָ׃ יז וַאֲנִ֗י הִנְנִי֩ מֵבִ֨יא אֶת־הַמַּבּ֥וּל מַ֙יִם֙ עַל־הָאָ֔רֶץ לְשַׁחֵ֣ת כָּל־בָּשָׂ֗ר אֲשֶׁר־בּוֹ֙ ר֣וּחַ חַיִּ֔ים מִתַּ֖חַת הַשָּׁמָ֑יִם כֹּ֥ל אֲשֶׁר־בָּאָ֖רֶץ יִגְוָֽע׃ יח וַהֲקִמֹתִ֥י אֶת־בְּרִיתִ֖י אִתָּ֑ךְ וּבָאתָ֙ אֶל־הַתֵּבָ֔ה אַתָּ֕ה וּבָנֶ֛יךָ וְאִשְׁתְּךָ֥ וּנְשֵֽׁי־בָנֶ֖יךָ אִתָּֽךְ׃ יט וּמִכָּל־הָ֠חַי מִֽכָּל־בָּשָׂ֞ר שְׁנַ֧יִם מִכֹּ֛ל תָּבִ֥יא אֶל־הַתֵּבָ֖ה לְהַחֲיֹ֣ת אִתָּ֑ךְ זָכָ֥ר וּנְקֵבָ֖ה יִֽהְיֽוּ׃ כ מֵהָע֣וֹף לְמִינֵ֗הוּ וּמִן־הַבְּהֵמָה֙ לְמִינָ֔הּ מִכֹּ֛ל רֶ֥מֶשׂ הָֽאֲדָמָ֖ה לְמִינֵ֑הוּ שְׁנַ֧יִם מִכֹּ֛ל יָבֹ֥אוּ אֵלֶ֖יךָ לְהַֽחֲיֽוֹת׃ כא וְאַתָּ֣ה קַח־לְךָ֗ מִכָּל־מַֽאֲכָל֙ אֲשֶׁ֣ר יֵֽאָכֵ֔ל וְאָסַפְתָּ֖ אֵלֶ֑יךָ וְהָיָ֥ה לְךָ֛ וְלָהֶ֖ם לְאָכְלָֽה׃ כב וַיַּ֖עַשׂ נֹ֑חַ כְּ֠כֹל אֲשֶׁ֨ר צִוָּ֥ה אֹת֛וֹ אֱלֹהִ֖ים כֵּ֥ן עָשָֽׂה׃
📖

פרשנים על הפרק

📚

מאמרים על הפרק

נחלת יעקב

יעקב בן יעקב משה מליסא

פסוק ג:
לא ידון רוחי באדם בשגם וגו', הלשון תמוה מאוד. ונראה הכוונה דהנה השי"ת התיר מיתת בע"ח לאדם בשביל ריוח מעט. ורציחות אדם הזהיר בהרבה אזהרות והוא מטעם דנפש האדם אצולה מלמעלה וכיון בחטאו נסתלק מהם נפש השכלית ולא יקרא עליהם אדם רק שם בשר כמו שאר בעלי חיים וזה הוא שאמר לא ידון רוחי באדם לעולם פי' כי רוחי נאמר על רוה"ק ששורה על האדם כמו שנאמר ואת רוחי אתן בקרבם (יחז' לו) אציק רוחי (ישעי' יז) ואמרו חז"ל צדיקים יצ"ט שופטן והכוונה ששופט על הדבר קודם עשיתו אם יעשה זה ואם הדבר הזה טוב לעשות וזה כוונת הכתוב שראה הקב"ה צופה ומביט ששוב לא ידון רוה"ק באדם מחמת קלקול הדורות וזהו שאמר לא ידון רוחי לעולם היינו הרוה"ק שהי' שורה באדם לא יתקיים בדור הזה ולזרעם אחריהם לעולם בשגם הוא בשר כלומר האדם אינו רק בשר כמו שאר בע"ח ולא רוחי כמקדם והמעט אשר עדיין מהם לחלוחית מהנפש קצת ידע הקב"ה בידיעה קדומה שלו שלעולם לא יתקיים יותר רק ק"ך שנה ובסוף הזמן לא ישאר רק בהמות ולכך גזר שבסוף הזמן יאבדו הכל ויכלו:
פסוק ו:
וינחם ה' אשר עשה את האדם. והוא תמוה. משמע מדברי הכתוב שהתנחם וחזר מבריאת האדם בכלל וזה תמוה דהא לא מצא חן בעיניו וגם ידוע שעתידין לצאת האבות ומשיח וכל הקדושים אשר בארץ המה. ועוד נאמר בתחלת הסדר וירא אלהים את כל אשר עשה והנה טוב מאוד והשי"ת צופה ומביט עד סוף כל הדורות ועוד האיך הוזכר שם הוי' שהוא מדה"ר על השחתת העולם לכן נראה דהתנחמות הזה הוא לרחמים כי ידוע כשניתן רשות למשחית אין מבחין בין טוב לרע ונח שלא הי' כדאי לעמוד בפני המשחית בצדקתו וכיון שאמר מקודם לא ידון רוחי באדם ועלה במחשבתו למסור למשחית וכעין שפירשו בריש הסדר שעלה בדעתו לברא במדה"ד וראה שאין העולם מתקיים ושיתף עמו מדה"ר והנה הוא דכוותי' שראה שלא ידין העולם במדה"ד הגמור שאם כן הי' נח ג"כ מת מחמת שהי' מוכרח מחמת העולם כמ"ש הרמב"ם שמקודם דנין העולם אחר רובא ומחמת שהקב"ה ברא את האדם במדה"ר הנקרא בשם הוי' לכך וינחם ה' היינו כי דרך הכתוב תמיד לדבר בהשי"ת כדרך מחשבות האדם כדי לשבר האוזן כמו כן כאן נאמר וינחם כביכול שנתחשב בדעתו כביכול ה' אשר עשה את האדם כלומר בשם הוי' שהוא מדת הרחמים אשר עשה במדה זו את האדם אשר ע"ז נקרא שם הוי' שבמדה זו עשה את האדם בארץ ויתעצב אל לבו כלומר שלא יראנה כעסו לחוץ שלא יהי' כח לעשות למשחיתים רק לכבוש כעסו ויאמר אל לבו אמחה את האדם. כלומר אמחה אני בעצמי את האדם אף שאין זה מדתי:
פסוק ו:
כי נחמתי פי' נחמתי ממחשבתי הראשונה שאהיה דן את האדם במדה"ד כי המשפט כזה נמסר ג"כ למשחיתים כי עשיתי לאשר עשיתי וא"א לבטל מעשי ויאמר והסיבה לזה הוא כי ונח מצא תן בעיני בע"כ צריך אני להציל את נח:
פסוק ו:
במדרש כשרצה הקב"ה לברא את האדם אמרו מלאכי השרת מה אנוש כי תזכרנו אמר להם הקב"ה חכמה יתירה יש בו וגם כשבראו אמרו לו מה שמו אמר להם אדם. אמרו לו ראו כי חכמה יתירה יש בו. להבין מה חכמה יתירה יש באדם הקרוץ מחומר ועלול לטעות יותר ממלאכי השרת שהם שכלים נבדלים ונקיים מכל טעות. וגם מה חכמה ותורה יש בו שקרא את עצמו אדם שהוא נגזר מן האדמה. ונראה שהכוונה שניכר חכמת הבורא ית' בבריאת האדם כענין ברכת אשר יצר ומפליא לעשות ופי' בש"ע א"ח סי' ו' דהיינו שקושר דבר רוחני בדבר גשמי וזה ענין פלא לזה כשבראו ויקרא שמו אדם שהוא מאדמה והמלאכים אינם משיגים בגשמיים כלל שזה אין מעניניהם בו, ולכך הכירו שחכמה יתירה ניכר בבריאת האדם וזה דבר ברור:
פסוק יא:
בפסוק ותשחת הארץ לפני אלהים. הכתוב הזה תמוה מאוד שהתחיל בהשחתה וחמס כלומר ותשחת הארץ ותמלא הארץ חמס ואח"כ כתיב וירא אלקים והנה נשחתה לא נאמר שראה רק השחתה ואח"כ אמר קץ כל בשר בא לפני וכו' כי מלאה הארץ חמס ולא הזכיר רק המס. ונראה דידוע דאף דאומה או יחיד נתחייב מיתה מ"מ אם עתיד לצאת ממנו דבר טוב אפי' אחר אלף דור הטוב ההוא מגין עליו לבל יגיע עליו העונש ההוא דאפי' במואב אמרינן בש"ס בשביל שתי פרידות טובות כו' וכן בקרח אמרינן שראה שלשלת גדולה יוצאת ממנו וכן במשה בהריגת מצרי ויפן כה וכה ופירש רש"י שראה שאין איש עתיד לצאת ממנו וא"כ מכ"ש בדור המבול שהוא עולם מלא אם ראה שהי' עתיד לצאת מהם דבר טוב לא הי' שטיפת המבול והנה שם נשחת נאמר על דבר שנתקלקל ואינו נצלח לכלום כמ"ש והנה נשחת האזור ולא יצלח לכל. והנה עיקר גזר דין היה על הגזל רק קודם העונש הי' הדבר צריך לבחון אם אפשר לצאת מהם דבר טוב ולזה סיפר הכתוב ואמר ותשחת הארץ פי' שנשחתה כ"כ עד שא"א הי' לצאת מהם דבר טוב וזה הי' מחמת טומאת ניאוף ומי יתן טהור מטמא והשחתת דרכם בזכר ובהמה גרמה להם השחתה זו ועיקר גזר דין הי' על הגזל כדכתיב ותמלא הארץ חמס ואח"כ אמר הכתוב וירא אלקים את הארץ והנה נשחתה כו' שעסק השחתה לראות שאין דבר טוב יוצא מהם ודבר זה א"א להביט רק אלהים בעצמו הצופה ומביט עד סוף כל הדורות וכיון שראה הקב"ה שנשחת הארץ דהיינו שאין שום דבר טוב עתיד לצאת מהם לכך נגזר העונש שלהם במבול וסיבת העונש הי' רק מחמת החמס שזהו הי' סיבת העונש וזהו שאמר קץ כל בשר בא לפני כי מלאה חמס. והא דבאמת לא נחתם גזר דינם רק על הגזל ולא על הניאוף נראה דמחמת דהעונש כליון זה הוכרח להיות ע"י השי"ת לבד מטעם שיתבאר בסמוך ומאתו יתברך לא תצא הרעה רק כשהוא לתכלית טוב כמ"ש בתהלים צ"א תשב אנוש עד דכא ותאמר שובו בני אדם ובמבול הי' השחתת עולם ולפי הנראה לא לתועלת טוב ועל כל העבירות אין העונש בא מאתו יתברך שמו רק כשהוא לתועלת טוב. אמנם בסיבת החמס אפשר שיבא מאתו יתברך העונש כי אוהב משפט ה' וע"י העברת אנשי המס מהעולם נעשה משפט ברשעים והרי זה לתועלת טוב: