לרוב על פני האדמה. היינו ע״י שהרבו נשים ובנים וכמש״כ לעיל ד׳ י״ט. שכל אדם היו לו הרבה נשים כדי להרבות הישוב. אמנם להיות למו לעזר לא הי׳ להם כ״א אשה אחת או שתים: ובנות ילדו להם. בא הכתוב ליישב שלא יהי׳ מוקשה היאך אפשר שישא אדם א׳ הרבה נשים והרי א״כ תחסרנה נשים לכמה אנשים. מש״ה פי׳ הכתוב שרצון ההשגחה העליונה הי׳ בזה. מש״ה יולדו בנות הרבה יותר מבנים. באופן שהי׳ אפשר לכל זכר ליקח נשים הרבה: ויראו בני האלהים. אנשים שהיו מזרע שת וכדומה אנשי מעלה ומשוקעים באלקות. וא״כ לא הי׳ מפנה עצמו להליכות עולם. ומש״ה היו נצרכים לעזר הנשים יותר מאחרים שעסקו בעצמן ג״כ בהויות העולם: ויראו וגו׳ את בנות האדם כי טבת הנה. לא כתיב כי יפות הנה אלא טובות דמשמעו מועילות להליכות חייהם בדעת וראויות לעזר: ויקחו להם נשים. תיבת להם דייק להיות לעזר לכל צרכי האדם כמש״כ לעיל ד׳ י״ט: מכל אשר בחרו. אין הפי׳ אשר בחרו בני האלהים דא״כ אינו עול כלל. ותו א״כ מה מקרא חסר אם היה נכתב ויקחו להם נשים את אשר בחרו. אלא פי׳ מכל מכל אדם זולתם: אשר בחרו. לעצמם לפו״ר ובזה שבחרו וייחדו אותם. אע״ג שעדיין לא נבעלו מכ״מ הי׳ להם דין א״א כדאי׳ בסנהדרין נ״ח א׳ דמשנקראת רביתא דפלני׳ אסורה לב״נ. לפירש״י משום גזל. ולהרמב״ם הל׳ מלכים יש בה משום א״א. ובני אלהים אלה פתו או חמסו האשה את אשר בחרו אחרים. בזה הטענה. באשר אותם האנשים אשר בחרו לא היו בני האלהים והיו לוקחים הנשים כ״א לפו״ר וזה אפשר באחרת. משא״כ בני האלהים לקחו אותם לעזר. והנה בב״ר והובא בפרש״י מפרש טבת שהיטיבו כלות לבעליהן. ובאו חז״ל ללמדנו דאע״ג שהם באו לזה החמס בהיתר. כי הוא לכבוד האשה וטובתה. בכ״ז היה בזה רק תאוה מגונה שהרי לא לקחו אותם אלא משהיטיבו אותם לבעליהן והיו נאות ביותר אז לקחו אותן לעצמן. אך למראית עין בני האדם אמרו שעושין כן בשביל תכלית הכרחי להם שטובות הנה לעזר: ויאמר ה׳. זה המאמר אינו לעונש כי להלן כתיב העונש אמחה את האדם וגו׳ וכאן אינו אלא הודעה טבע בני האדם ומאמר נבואי כמו מאמר וקם העם הזה וזנה וגו׳ דכתיב בישראל. וכ״כ בס׳ מלאכת מחשבת לפי דרכו: לא ידון רוחי באדם לעולם. רוח האדם הוא אשר שם ה׳ ביחוד וזה באדם שכל אנוש. ולמעלה מזה מי שזכה רוח ודעת תורה. ויש לדעת דמי שמגביר תאותו על השכל אשר הוא רוח האדם. ה״ז התאוה המורגלת נעשה טבע עד שאובד את השכל ורוח האדם ומתהפך שכלו ג״כ לתאוה נמבזה. ויבואר עוד לפנינו. וזהו דבר ה׳ לא ידון היינו כלשון חז״ל ברכות ס״א ב׳ צדיק יצ״ט שופטו רשע יצה״ר שופטו. פי׳ שופטו היינו מנהיגו וחוקר דרכיו מה לעשות. ובלשון הקב״ה הוא לא ידון פי׳ לא ינהיג רוחי באדם הרוח שנתתי באדם והוא השכל ודעת אנושי. לעולם בשגם הוא בשר. הרוח והדעת נעשה בעצמו בשר שהוא כנוי על התאוה כמש״כ בס׳ במדבר ט״ז כ״ג וכ״ז ט״ז. ובמדרש פי׳ בשגם מלשון משגמתו והכונה שהרוח והוא הדעת מתקלקל מעט עד שנעשה בשר ממש. וכ״ז הוא ידיעה בטבע. וגם הודיע הקב״ה בנבואה: והיו ימיו מאה ועשרים שנה. ימי האדם שידון עוד רוח האדם בו לא יהיה יותר ממאה ועשרים שנה. ואח״כ יתקלקל עוד למדרגה היותר פחותה עד שיאבד רוח האדם לגמרי. והיו לחיות מזיקות בלי שום דעת אנושי וד״א. ומכש״כ שיהי בלי דעת יראת ה׳: הנפלים. שנפלו מרוח גבוה אשר הי׳ להם מכבר. למדרגה פחותה מחמת שהואילו לילך אחרי רצון ותאוה: היו בארץ בימים ההם. לא נשתהה הרבה עד מאה ועשרים שנה. אלא בימים ההם הרגישו שינוי ברוחם ונעשו נפלים. אלא שלא הגיעו עדיין להיות בשר לגמרי: וגם אחרי כן אשר יבואו בני האלהים אל בנות האדם וילדו להם. וא״כ הרי היו הולדות מתחלה במדרגה פחותה. וראו את אבותיהם במדרגה שאינה גבוהה כ״כ כמו שהיו טרם שנולדו הבנים גם המה הולדות קראו אותם נפילים ברבות השנים באשר האבות היו גרועים והולכים להיות נבזים ושפלים יותר מהם שלא היו מעולם במדרגה גבוהה. דזה כלל גדול דמי שיש לו יתרון דעת ומעלה גבוה כשהוא אובד צורתו זו נעשה גרוע מהפחות ממנו כמו שביארנו בס׳ ויקרא י״א מ״ד דישראל האוכל דברים האסורים מצד התורה נעשה מזוהם יותר מגוי האוכל בהיתר עד שבא גם לאכול שקצים ורמשים: (וע״ע מש״כ בס׳ במדבר כ״א כ׳ ובס׳ דברים בשירת האזינו עה״פ שמנת עבית כשית) ושלמה אמר בס׳ משלי לפי שכלו יהולל איש ונעוה לב יהיה לבז. ולכאורה אין סוף המקרא מקביל לראשו אלא ה״פ שאם הוא נעוה לב הוא להיפך דלפי שכלו יהיה לבוז שכל מה שהוא בר דעת יותר מתבזה יותר ונעשה נופל מאדם: המה הגבורים אשר מעולם אנשי השם. בדור החדש קראו אותם גבורים אשר מעולם אנשי השם. מכבר השנים שעברו היו נחשבים לאנשי השם ולצדיקים ואח״כ נעשו לגבורים: וירא ה׳. במשך מאה ועשרים שנה ראה כי רעת האדם רבה והולכת יותר ויותר מאשר לפנים: רק רע כל היום. ידוע דרע הוא בין אדם לחבירו. העיד הכתוב איך שהאדם אבד כ״כ דעת אנושי עד שכל מחשבותיהם הי׳ איך להרע לאחרים. וממילא היו גרועים גם מחיות באשר אין בהם דעת כ״כ להזיק כמו אדם. וגם בחיה אין המדה באה ע״י קלקול אלא בטבעה הוא לטרוף כדי צרכו משא״כ אדם שהגיע לידי כך. הוא מצד השחתת הטבע ונעשה בהרגל כמו טבע השני להזיק כל האפשר. וע״ע מש״כ בס׳ ויקרא כ״ה ע״ז ולהלן פ׳ נח שביארנו דהשחתת הדעת בתאוה מביא אח״כ גם להיות רק רע בין אדם לחבירו: כי עשה. לא כתיב כי ברא. שלא התנחם על עיקר הבריאה ח״ו אלא על אשר תיקן כ״צ האדם בלי יגיעה כ״כ ע״כ הוא בריא אולם ובא לידי תאוה וזנות ומזה נשחת עוד כאמור. ע״כ ראה ה׳ לעשות חדשות בארץ שיתקלקלו האוירים וכדומה עד שיבוא מזה כמה חלאים על האדם כאשר כן אמר ה׳ אחר המבול וכאשר יבואר להלן ח׳ כ״ב. אמנם באשר שהשינוי אין תקנה לאנשים שכבר הורגלו ברע ע״כ אמר עוד אמחה את האדם וגו׳ שלהם אין תקנה אלא אבדון: ויתעצב אל לבו. כבר פירשו חז״ל ברבה אין עצבון אלא אבילות. והיינו כמו התאבלות על העולם. ואינו מובן שהרי עדיין לא אמר ה׳ גזרה של אמחה. ואפי׳ אחר הגזירה אין מתאבלין לפני המיתה. אלא הענין דבכל משך מאה ועשרים שנה מתו כמה צדיקים שהיו בעולם והמה מכונים בשם לב הבריאה. כי הוא תכליתו כמש״כ לעיל בשם שת. ומכונים כמו״כ לבו. באשר באמת אינו נופל עליו ית׳ שום שם ומחשבה כ״א אחר הבריאה. ומש״ה חל על תכלית הבריאה לומר חי אני. כאשר יבואר בפ׳ שלח. וכמו כן חל לומר על הצדיק שהוא תכלית הבריאה בכלל שהוא לבו של הקב״ה בורא העולם ומלואה. והנה בכל דור ודור הצדיק נאסף אל עמיו וזרח צדיק אחר אבל נמשך מאה ועשרים שנה אלו מי שמת לא הניח תמורתו וממלא מקומו מש״ה שייך לומר. ויתעצב אל לבו. שהתאבל על מות הצדיקים שאין עוד אדם שיהא ראוי לקיים העולם לצוות לו: מש״ה. אשר בראתי וגו׳. אותם האנשים שכבר נבראו אמחה: מאדם עד בהמה וגו׳. הוא פי׳ על את האדם. דמשמעו עם האדם. ומפרש מה זה נקרא עם האדם. ומפרש גם הבהמה גם רמש גם עוף השמים שכולן רק בשביל האדם: כי נחמתי כי עשיתם. אשר תקנתי בזה האופן כאשר המה עתה. אלא יש לשנות סדר הבריאה וממילא אמחה את הנברא עד כה. והמלכה זו אינו ח״ו המלכה ממש אלא כך הי׳ צריך להיות מתחלת הבריאה בזה האופן ושישתנה לאופן אחר כדי שיהא אפשר גם היום נמצא איזה איש או מקום מיוחד באותה שלוה וטוב שהי׳ לפני המבול ולא יהיה כחדש תחת השמש. וכמו שביארנו לעיל בשינוי שנעשה באדם הראשון ובאשתו: ונח וגו׳. באשר לא חזר מעיקר הבריאה ע״כ מצא נח חן שיהא הוא ראוי לבנות ממנו העולם כמו שהי׳ ובסדר אחר:
אלה תולדות נח. הליכות ימי חייו: תמים היה בדרתיו. צדיק משמעותו הוא בין אדם לשמים ורשע הוא להיפך אבל צדיק תמים משמש שהוא צדיק גם בין אדם לחבירו וסיפר הכתוב דנח הי׳ צדיק תמים שנגמר צדקו בכל הדורות שעברו עליו כי גם היה טוב עם אנשי דורותיו: את האלהים התהלך נח. ולא שהיה טוב המזג בטבעו וא״כ אע״ג שמכ״מ ראוי היה לקבל שכרו בעוה״ז. מכ״מ אינו אלא להגן עליו בדרך הטבע. אבל לא במקום סכנה ושיש ריתחא בעולם כמו בשעת המבול. אבל נח הי׳ טוב לבריות בהתגברות על טבעו ורק לשם ה׳ שידע כי כך הוא רצונו ית׳ ומש״ה כדאי היה להיות ניצול בהשגחה פרטית אפי׳ בעת השטף כאשר יבואר עוד זה הכלל להלן פ׳ כ״ו כ״ז בברכת שם ויפת: שלשה בנים. גם זה הי׳ סיבה שראוי הי׳ שממנו יהי נשתל העולם באשר הי׳ לו שלשה בנים הללו שכל א׳ יש לו כח אחר כמו שלשה בני אדם הראשון כמש״כ לעיל: ותשחת הארץ. אנשי הארץ: לפני האלהים. בדברים שבינם לשמים. היינו בע״ז וג״ע שנקרא השחתה כדאי׳ בע״ז ובכ״מ. כ״מ שנא׳ השחתה ה״ז ע״ז וג״ע. והיינו לפני האלהים משמעו ביחוד כפירה בה׳ וזנות שהוא בין אדם לשמים: ותמלא הארץ חמס. השחתה הקודם גרם שנתמלא הארץ חמס ושוד תמיד. דזנות גורם כליון תבואת השדה כדתנן שלהי מס׳ סוטה הזנות והכישוף כלו את הכל והכי תנן במס׳ אבות. ואותו הדור לא הגיעו מחמת עונש הרעב לידי תשובה אלא להיפך זה גרם חמס כדרך העולם בשני רעב ר״ל. וגזל וזעקת אנשים גורם להעיר דין שמים הרבה כידוע וזה גרם גזר דין הקשה של המבול כדאי׳ בסנהדרין ק״ח א׳: והנה נשחתה כי השחית וגו׳. הכי מיבעי וירא אלהים כי השחית כל בשר. אלא ה״פ שראה כי גם אדמת הארץ נשחתה מטבעה שהטביע הבורא ית׳ להספיק מזון לכל הברואים והנה אבדה כחה. ופי׳ הטעם משום שהשחית כל בשר את דרכו וטבעו. כי כל בריה יש לה טבע מיוחדת במזונותיה ואויר הראוי לה. וכך טבע האדמה אשר הם עליה וכמש״כ לעיל ב׳ ז׳ י״ט. אבל כאשר השחיתו בדור הלז כל המינין ע״י הרכבות זרות את טבען ודרכן על הארץ ממילא נשחתה האדמה לפניהם. וע״ע מש״כ לעיל ה׳ כ״ט: כי מלאה הארץ חמס. האדמה במה שאינה מספקת גידוליה להבריות שעליה כמש״כ. מפניהם. שהמה חייבים בדבר: והנני משחיתם את הארץ. דהאדמה עצמה נשתנה הרבה ע״י המבול כמו שמבואר להלן ג׳ י״ח והלאה. וגם טבע האדמה נשתנה כמו שיבואר להלן ח׳ כ״א וכ״ב: עשה לך. תיבת לך מתפרש פעם להנאתך ולטובתך. ופעם מתפרש בפני עצמך כמו שיבואר להלן י״ב א׳. וכאן יש לפרש בפני עצמך שלא יחשוב שיהיה נצרך לאומנים ובנאים רבים אלא עשה לך. ויהי נבנית בעזר ה׳ כמו שהי׳ נבנה בית הבחירה והכי אית׳ בב״ר: ואל אמה תכלנה מלמעלה. קאי על הצוהר שתהי׳ מלמעלה בתיבה עד שמשקוף העליון של הצוהר יהא כלה באמה למטה מראש התיבה אבל פתח התיבה בצדה תשים לא מלמעלה: את המבול. שם מבול הוא מלשון יובל או תובל קין שהוביל העולם להשחתה. ובאיזה אופן שהי׳ השחתת העולם אם במים אם באש הי׳ נקרא מבול. ואמר אלהים שהמבול שאמרתי להשחית הארץ ויושביה יהי׳ מים למען. לשחת כל בשר וגו׳ כל אשר בארץ יגוע. שתי פעולות. הא׳ לשחת היינו שימותו. שנית להמחות הבשר אשר יהי בשעת המבול על הארץ. לאפוקי אשר יהי מונח בתוך הארץ. כמו שיבואר להלן ז׳ כ״ג. ושורש גוע. פעם משמעו מיתה קלה שלא ע״י חולי ויסורין ומש״ה כתיב הכי במיתת צדיקים. והיא גויעת הרוח החיוני. ופעם משמעו הוא מחיית בשר הגוף למים. וע״כ היה המבול מים ומש״ה כתיב כפל לשחת כל וגו׳ וגם כל אשר בארץ יגוע. להודיענו דכאן הפי׳ כמשמעות השני דעל המיתה כבר כתיב לשחת. וע׳ ס׳ במדבר י״ז כ״ח שני משמעות אלו במ״א: והקמתי את בריתי. את הברית שכרתי על קיום העולם. והיא הברכה שברך ה׳ את אדם וחוה ואמר אלהים זאת בריתי אקים אתך במה שתשאר אתה ובניך. ועיין בס׳ ויקרא כ״ו ט׳ מקרא כזה. ומ״ש שם: ומכל החי מכל בשר. יתור דברים בא ללמדנו דמשמעות החי אין הפי׳ שלא מת אלא שכולו חי ואינו חסר שום אבר. וזהו דאיתא במס׳ עבודת כוכבים ה׳ ב׳. דאר״א מנין למחוסר אבר שאסור לב״נ להקריב שנא׳ ומכל החי מכל בשר בהמה שחיין ראשי אברים שלה. וע״ש בתוס׳: שנים מכל. כשילכו שנים יחד אזי. תביא וגו׳. ואותם השנים. זכר ונקבה יהיו. דוקא כשיהיו זו״נ ולא פירש אלהים עדיין כמה זוגות יהיו עד מאמר ה׳ להלן: למינהו. כבר ביארנו בפ׳ בראשית ענין למינהו שיש בכל בריה כמה מינים. ובשעת יצירה לא יצא אלא אחד ואח״כ נתחלק לכמה מינים וכן נח לא הכניס אלא אחד ובו היה נכלל כל המינים שבו: שנים מכל יבאו וגו׳. לא הצריכו המקום ית׳ לבדוק את השנים אם הם זו״נ אלא כשיראה שיבואו מעצמם שנים ידע כי הם זו״נ. אז יביאם אל התבה: קח לך. לעצמך אינך צריך להכין ממרחקים מאכלי בריות הבאים ממרחק וא״כ היה נצרך לשלוח אנשים להביא מכל צדדי העולם לפי טבע הברואים שבהם. אבל לא הטריחו המקום כ״כ אלא קח לך מכל מאכל אשר יאכל: ואפי׳ לבהמות דנקרא מאכל כמ״ש בס׳ ויקרא פ׳ שמיני: והיה לך ולהם. יהי׳ די וטוב לכל הברואים והוא הבטחה: ככל אשר צוה אתו: לבד הדבור המפורש שהוא כמו תורה שבכתב. עוד היה בזה קבלות וביאורים על המאמר שהוא כתורה שבע״פ וזה נכלל בלשון אשר צוה כמ״ש לעיל ב׳ ט״ז. וגם נכלל במשמעות אתו שעשה בעצמו ובכבודו ולא ע״י בניו ושלוחיו. ועי׳ ס׳ במדבר י״ז כ״ו:
