א וַֽיְהִי֙ כִּֽי־הֵחֵ֣ל הָֽאָדָ֔ם לָרֹ֖ב עַל־פְּנֵ֣י הָֽאֲדָמָ֑ה וּבָנ֖וֹת יֻלְּד֥וּ לָהֶֽם׃ ב וַיִּרְא֤וּ בְנֵי־הָֽאֱלֹהִים֙ אֶת־בְּנ֣וֹת הָֽאָדָ֔ם כִּ֥י טֹבֹ֖ת הֵ֑נָּה וַיִּקְח֤וּ לָהֶם֙ נָשִׁ֔ים מִכֹּ֖ל אֲשֶׁ֥ר בָּחָֽרוּ׃ ג וַיֹּ֣אמֶר יְהוָ֗ה לֹֽא־יָד֨וֹן רוּחִ֤י בָֽאָדָם֙ לְעֹלָ֔ם בְּשַׁגַּ֖ם ה֣וּא בָשָׂ֑ר וְהָי֣וּ יָמָ֔יו מֵאָ֥ה וְעֶשְׂרִ֖ים שָׁנָֽה׃ ד הַנְּפִלִ֞ים הָי֣וּ בָאָרֶץ֮ בַּיָּמִ֣ים הָהֵם֒ וְגַ֣ם אַֽחֲרֵי־כֵ֗ן אֲשֶׁ֨ר יָבֹ֜אוּ בְּנֵ֤י הָֽאֱלֹהִים֙ אֶל־בְּנ֣וֹת הָֽאָדָ֔ם וְיָלְד֖וּ לָהֶ֑ם הֵ֧מָּה הַגִּבֹּרִ֛ים אֲשֶׁ֥ר מֵעוֹלָ֖ם אַנְשֵׁ֥י הַשֵּֽׁם׃ ה וַיַּ֣רְא יְהוָ֔ה כִּ֥י רַבָּ֛ה רָעַ֥ת הָאָדָ֖ם בָּאָ֑רֶץ וְכָל־יֵ֙צֶר֙ מַחְשְׁבֹ֣ת לִבּ֔וֹ רַ֥ק רַ֖ע כָּל־הַיּֽוֹם׃ ו וַיִּנָּ֣חֶם יְהוָ֔ה כִּֽי־עָשָׂ֥ה אֶת־הָֽאָדָ֖ם בָּאָ֑רֶץ וַיִּתְעַצֵּ֖ב אֶל־לִבּֽוֹ׃ ז וַיֹּ֣אמֶר יְהוָ֗ה אֶמְחֶ֨ה אֶת־הָאָדָ֤ם אֲשֶׁר־בָּרָ֙אתִי֙ מֵעַל֙ פְּנֵ֣י הָֽאֲדָמָ֔ה מֵֽאָדָם֙ עַד־בְּהֵמָ֔ה עַד־רֶ֖מֶשׂ וְעַד־ע֣וֹף הַשָּׁמָ֑יִם כִּ֥י נִחַ֖מְתִּי כִּ֥י עֲשִׂיתִֽם׃ ח וְנֹ֕חַ מָ֥צָא חֵ֖ן בְּעֵינֵ֥י יְהוָֽה׃ ט אֵ֚לֶּה תּוֹלְדֹ֣ת נֹ֔חַ נֹ֗חַ אִ֥ישׁ צַדִּ֛יק תָּמִ֥ים הָיָ֖ה בְּדֹֽרֹתָ֑יו אֶת־הָֽאֱלֹהִ֖ים הִֽתְהַלֶּךְ־נֹֽחַ׃ י וַיּ֥וֹלֶד נֹ֖חַ שְׁלֹשָׁ֣ה בָנִ֑ים אֶת־שֵׁ֖ם אֶת־חָ֥ם וְאֶת־יָֽפֶת׃ יא וַתִּשָּׁחֵ֥ת הָאָ֖רֶץ לִפְנֵ֣י הָֽאֱלֹהִ֑ים וַתִּמָּלֵ֥א הָאָ֖רֶץ חָמָֽס׃ יב וַיַּ֧רְא אֱלֹהִ֛ים אֶת־הָאָ֖רֶץ וְהִנֵּ֣ה נִשְׁחָ֑תָה כִּֽי־הִשְׁחִ֧ית כָּל־בָּשָׂ֛ר אֶת־דַּרְכּ֖וֹ עַל־הָאָֽרֶץ׃ יג וַיֹּ֨אמֶר אֱלֹהִ֜ים לְנֹ֗חַ קֵ֤ץ כָּל־בָּשָׂר֙ בָּ֣א לְפָנַ֔י כִּֽי־מָלְאָ֥ה הָאָ֛רֶץ חָמָ֖ס מִפְּנֵיהֶ֑ם וְהִנְנִ֥י מַשְׁחִיתָ֖ם אֶת־הָאָֽרֶץ׃ יד עֲשֵׂ֤ה לְךָ֙ תֵּבַ֣ת עֲצֵי־גֹ֔פֶר קִנִּ֖ים תַּֽעֲשֶׂ֣ה אֶת־הַתֵּבָ֑ה וְכָֽפַרְתָּ֥ אֹתָ֛הּ מִבַּ֥יִת וּמִח֖וּץ בַּכֹּֽפֶר׃ טו וְזֶ֕ה אֲשֶׁ֥ר תַּֽעֲשֶׂ֖ה אֹתָ֑הּ שְׁלֹ֧שׁ מֵא֣וֹת אַמָּ֗ה אֹ֚רֶךְ הַתֵּבָ֔ה חֲמִשִּׁ֤ים אַמָּה֙ רָחְבָּ֔הּ וּשְׁלֹשִׁ֥ים אַמָּ֖ה קוֹמָתָֽהּ׃ טז צֹ֣הַר ׀ תַּֽעֲשֶׂ֣ה לַתֵּבָ֗ה וְאֶל־אַמָּה֙ תְּכַלֶ֣נָּה מִלְמַ֔עְלָה וּפֶ֥תַח הַתֵּבָ֖ה בְּצִדָּ֣הּ תָּשִׂ֑ים תַּחְתִּיִּ֛ם שְׁנִיִּ֥ם וּשְׁלִשִׁ֖ים תַּֽעֲשֶֽׂהָ׃ יז וַאֲנִ֗י הִנְנִי֩ מֵבִ֨יא אֶת־הַמַּבּ֥וּל מַ֙יִם֙ עַל־הָאָ֔רֶץ לְשַׁחֵ֣ת כָּל־בָּשָׂ֗ר אֲשֶׁר־בּוֹ֙ ר֣וּחַ חַיִּ֔ים מִתַּ֖חַת הַשָּׁמָ֑יִם כֹּ֥ל אֲשֶׁר־בָּאָ֖רֶץ יִגְוָֽע׃ יח וַהֲקִמֹתִ֥י אֶת־בְּרִיתִ֖י אִתָּ֑ךְ וּבָאתָ֙ אֶל־הַתֵּבָ֔ה אַתָּ֕ה וּבָנֶ֛יךָ וְאִשְׁתְּךָ֥ וּנְשֵֽׁי־בָנֶ֖יךָ אִתָּֽךְ׃ יט וּמִכָּל־הָ֠חַי מִֽכָּל־בָּשָׂ֞ר שְׁנַ֧יִם מִכֹּ֛ל תָּבִ֥יא אֶל־הַתֵּבָ֖ה לְהַחֲיֹ֣ת אִתָּ֑ךְ זָכָ֥ר וּנְקֵבָ֖ה יִֽהְיֽוּ׃ כ מֵהָע֣וֹף לְמִינֵ֗הוּ וּמִן־הַבְּהֵמָה֙ לְמִינָ֔הּ מִכֹּ֛ל רֶ֥מֶשׂ הָֽאֲדָמָ֖ה לְמִינֵ֑הוּ שְׁנַ֧יִם מִכֹּ֛ל יָבֹ֥אוּ אֵלֶ֖יךָ לְהַֽחֲיֽוֹת׃ כא וְאַתָּ֣ה קַח־לְךָ֗ מִכָּל־מַֽאֲכָל֙ אֲשֶׁ֣ר יֵֽאָכֵ֔ל וְאָסַפְתָּ֖ אֵלֶ֑יךָ וְהָיָ֥ה לְךָ֛ וְלָהֶ֖ם לְאָכְלָֽה׃ כב וַיַּ֖עַשׂ נֹ֑חַ כְּ֠כֹל אֲשֶׁ֨ר צִוָּ֥ה אֹת֛וֹ אֱלֹהִ֖ים כֵּ֥ן עָשָֽׂה׃
📖

פרשנים על הפרק

📚

מאמרים על הפרק

העמק דבר

נפתלי צבי יהודה ברלין

פסוק א:
לרוב על פני האדמה – היינו ע"י שהרבו נשים ובנים וכמש"כ לעיל ד' י"ט. שכל אדם היו לו הרבה נשים כדי להרבות הישוב. אמנם להיות למו לעזר לא הי' להם כ"א אשה אחת או שתים.
פסוק א:
ובנות ילדו להם – בא הכתוב ליישב שלא יהי' מוקשה היאך אפשר שישא אדם א' הרבה נשים והרי א"כ תחסרנה נשים לכמה אנשים. מש"ה פי' הכתוב שרצון ההשגחה העליונה הי' בזה. מש"ה יולדו בנות הרבה יותר מבנים. באופן שהי' אפשר לכל זכר ליקח נשים הרבה....
פסוק ב:
ויראו בני האלהים – אנשים שהיו מזרע שת וכדומה אנשי מעלה ומשוקעים באלקות . וא"כ לא הי' מפנה עצמו להליכות עולם. ומש"ה היו נצרכים לעזר הנשים יותר מאחרים שעסקו בעצמן ג"כ בהויות העולם.
פסוק ב:
ויראו וגו' את בנות האדם כי טבת הנה – לא כתיב כי יפות הנה אלא טובות דמשמעו מועילות להליכות חייהם בדעת וראויות לעזר.
פסוק ב:
ויקחו להם נשים – תיבת להם דייק להיות לעזר לכל צרכי האדם כמש"כ לעיל ד' י"ט.
פסוק ב:
מכל אשר בחרו – אין הפי' אשר בחרו בני האלהים דא"כ אינו עול כלל. ותו א"כ מה מקרא חסר אם היה נכתב ויקחו להם נשים את אשר בחרו. אלא פי' מכל מכל אדם זולתם.
פסוק ב:
אשר בחרו – לעצמם לפו"ר ובזה שבחרו וייחדו אותם. אע"ג שעדיין לא נבעלו מכ"מ הי' להם דין א"א כדאי' בסנהדרין נ"ח א' דמשנקראת רביתא דפלני' אסורה לב"נ. לפירש"י משום גזל. ולהרמב"ם הל' מלכים יש בה משום א"א. ובני אלהים אלה פתו או חמסו האשה את אשר בחרו אחרים. בזה הטענה. באשר אותם האנשים אשר בחרו לא היו בני האלהים והיו לוקחים הנשים כ"א לפו"ר וזה אפשר באחרת . משא"כ בני האלהים לקחו אותם לעזר. והנה בב"ר והובא בפרש"י מפרש טבת שהיטיבו כלות לבעליהן. ובאו חז"ל ללמדנו דאע"ג שהם באו לזה החמס בהיתר. כי הוא לכבוד האשה וטובתה. בכ"ז היה בזה רק תאוה מגונה שהרי לא לקחו אותם אלא משהיטיבו אותם לבעליהן והיו נאות ביותר אז לקחו אותן לעצמן. אך למראית עין בני האדם אמרו שעושין כן בשביל תכלית הכרחי להם שטובות הנה לעזר.
פסוק ג:
ויאמר ה' – זה המאמר אינו לעונש כי להלן כתיב העונש אמחה את האדם וגו' וכאן אינו אלא בודעה טבע בני האדם ומאמר נבואי כמו מאמר וקס העם הזה וזנה וגו' דכתיב בישראל. וכ"כ בס' מלאכת מחשבת לפי דרכו.
פסוק ג:
לא ידון רוחי באדם לעולם – רוח האדם הוא אשר שם ה' ביחוד וזה באדם שכל אנוש. ולמעלה מזה מי שזכה רוח ודעת תורה. ויש לדעת דמי דמגביר תאותו על השכל אשר הוא רוח האדם. ה"ז התאוה המורגלת נעשה טבע עד שאובד את השכל ורוח האדם ומתהפך שכלו ג"כ לתאוה נמבזה. ויבואר עוד לפנינו. וזהו דבר ה' לא ידון היינו כלשון חז"ל ברכות ס"א ב' צדיק יצ"ט שופטו רשע יצה"ר שופטו. פי' שופטו היינו מנהיגו וחוקר דרכיו מה לעשות. ובלשון הקב"ה הוא לא ידון פי' לא ינהיג רוחי באדם הרוח שנתתי באדם והוא השכל ודעת אנושי.
פסוק ג:
לעולם בשגם הוא בשר – הרוח והדעת נעשה בעצמו בשר שהוא כנוי על התאוה כמש"כ בס' במדבר ע"ז כ"ג וכ"ז ט"ז. ובמדרש פי' בשגם מלשון משגמתו והכונה שהרוח והוא הדעת מתקלקל מעט עד שנעשה בשר ממש. וכ"ז הוא ידיעה בטבע. וגם הודיע הקב"ה בנבואה.
פסוק ג:
והיו ימיו מאה ועשרים שנה – ימי האדם שידון עוד רוח האדם בו לא יהיה יותר ממאה ועשרים שנה. ואח"כ יתקלקל עוד למדרגה היותר פחותה עד שיאבד רוח האדם לגמרי. והיו לחיות מזיקות בלי שום דעת אנושי וד"א. ומכש"כ שיהי בלי דעת יראת ה'.
פסוק ד:
הנפלים – שנפלו מרוח גבוה אשר הי' להם מכבר. למדרגה פחותה מחמת שהואילו לילך אחרי רצון ותאוה.
פסוק ד:
היו בארץ בימים ההם - לא נשתהה הרבה עד מאה ועשים שנה. אלא בימים ההם הרגישו שינוי ברוחם ונעשו נפלים. אלא שלא הגיעו עדיין להיותבשר לגמרי.
פסוק ד:
וגם אחרי כן אשר יבואנו בני האלהים אל בנות האדם וילדו להם – וא"כ הרי היו הולדות מתחלה במדרגה פחותה. וראו את אבותיהם במדרגה שאינה גבוהה כ"כ כמו שהיו טרם שנולדו הבנים גם המה הולדות קראו אותם נפילים ברבות השנים באשר האבות היו גרועים והולכם להיות נבזים ושפלים יותר מהם שלא היו מעולם במדרגה גבוהה. דזה כלל גדול דמי שיש לו יתרון דעת ומעלה גבוה כשהוא אובד צורתו זו נעשה גרוע מהפחות ממנו כמו שביארנו בס' ויקרא י"א מ"ד דישראל האוכל דברים האסורים מצד התורה נעשה מזוהם יותר מגוי האוכל בהיתר עד שבא גם לאכול שקצים ורמשים. (וע"ע מש"כ בס' במדבר כ"א כ' ובס' דברם בשירת האזינו עה"פ שמנת עבית כשית). ושלמה אמר בס' משלי לפי שכלו יהולל איש ונעוה לביהיה לב'. ולכאורה אין סוף המקרא מקביל לראשו אלא ה"פ שאם הוא נעוה לב הוא להיפך דלפי שכלו יהיה לבוז שכל מה שהוא בר דעת יותר מתבזה יותר ונעשה נופל מאדם.
פסוק ד:
המה הגבורים אשר מעולם אנשי השם – בדור החדש קראו אותם גבורים אשר מעולם אנשי השם. מכבר השנים שעברו היו נחשבים לאנשי השם ולצדיקים וא"כ נעשו לגבורים.
פסוק ה:
וירא ה' – במשך מאה ועשרים שנה ראה כי רעת האדם רבה והולכת יותר ויותר מאשר לפנים.
פסוק ה:
רק רע כל היום – ידוע דרע הוא בין אדם לחבירו. העיד הכתוב איך שהאדם אבד כ"כ דעת אנושי עד שכל מחשבותיהם הי' איך להרע לאחרים. ומימלא היו גרועים גם מחיות באשר אין בהם דעת כ"כ להזיק כמו אדם. וגם בחיה אין המדה באה ע"י קלקול אלא בטבעה הוא לטרוף כדי צרכו משא"כ אדם שהגיע לידי כך. הוא מצד השחתת הטבע ונעשה ברכגל כמו טבע השני להזיק כל האפשר. וע"ע מש"כ בס' ויקרא כ"ה מ"ז ולהלן פ' נח שביארנו שהשחתת הדעת בתאוה מביא אח"כ גם להיות רק רע בין אדם לחבירו.
פסוק ו:
כי עשה – לא כתיב כי ברא, שלא התנחם על עיקר הבריאה ח"ו אלא על אשר תיקן כ"צ האדם בלי יגיעה כ"כ ע"כ הוא בריא אולם ובא לידי תאוה וזנות ומזה נשחת עוד כאמור. ע"כ ראה ה' לעשות חדשות בארץ שיתקלקלו האוירים וכדומה עד שיבוא מזה כמה חלאים על האדם כאשר כן אמר ה' אחר המבול וכאשר יבואר להלן ח' כ"ב. אמנם באשר שהשינוי אין תקנה לאנשים שכבר הורגלו ברע ע"כ אמר עוד אמחה את האדם וגו' שלהם אין תקנה אלא אבדון.
פסוק ו:
ויתעצב אל לבו – כבר פירשו חז"ל ברבה אין עצבון אלא אבילות. והיינו כמו התאבלו ת על העולם. ואינו מובן שהרי עדיין לא אמר ה' גזרה של אמתה. ואפי' אחר הגזירה אין מתאבלין לפני המיתה. אלא הענין שבכל משך מאה ועשים שנה מתו כמה צדיקים שהיו בעולם והמה מכונים בשם לב הבריאה. כי הוא תכליתו כמש"כ לעיל בשם שת. ומכונים כמו"כ לבו. באשר באמת אינו נופל עליו ית' שום שם ומחשבה כ"א אחר הבריאה. ומש"ה חל על תכלית הבריאה לומר חי אני. כאשר יבואר בפ' שלח. וכמו כן חל לומר על הצדיק שהוא תכלית הבריאה בכלל שהוא לבו של הקב"ה בורא העולם ומלואה. והנה בכל דור ודור הצדיק נאסף על עמיו וזרח צדיק אחר אבל במשך מאה ועשים שנה אלו מי שמת לא הניח תמורתו וממלא מקומו מש"ה שייך לומר.
פסוק ו:
ויתעצב אל לבו – שהתאבל על מות הצדיקים שאין עוד אדם שיהא ראוי לקיים העולם לצוות לו מש"ה.
פסוק ז:
אשר בראתי וגו' – אותם האנשים שכבר נבראו אמחה.
פסוק ז:
מאדם עד בהמה וגו' - הוא פי' על את האדם. דמשמעו עם האדם. ומפרש מה זה נקרא עם האדם. ומפרש גם הבהמה גם רמש גם עוף השמים שכולן רק בשביל האדם.
פסוק ז:
כי נחמתי כי עשיתם – אשר תקנתי בזה האופן כאשר המה עתה אלא יש לשנות סדר הבריאה וממילא אמחה את הנברא עד כה. והמלה זו אינו ח"ו המלכה ממש אלא כך הי' צריך להיות מתחלת הבריאה בזה האופן ושישתנה לאופן אחר כדי שיהא אפשר גם היום נמצא איזה איש או מקום מיוחד באותה שלוה וטוב שהי' לפני המבול ולא יהיה כחדש תחת השמש וכמו שביארנו לעיל בשינוי שנעשה באדם הראשון ובאשתו.
פסוק ח:
ונח וגו' – באשר לא חזר מעיקר הבריאה ע"כ מצא נח חן שיהא הוא ראוי לבנות ממנו העולם כמו שהי' ובסדר אחר.