פסוק א:ע"פ האדמה עי' מהרש"א ב"ב דט"ז ב':
פסוק ב:כי טובות הנה, תרגום ארי שפירן, עי' ברכות נ"ח ב' הרואה בריות טובות. וברש"י שבת ד"נ ע"ב דיה בשביל העתיק בריות נאות. ועי' רמב"ם פ"י הי"ג מברכות ואו"ח סי' רכ"ה ס"י, וע' בקובץ דרושים חוב' ט' סי' כ"ט:
פסוק ג:לא ידון רוחי עי' באור החיים וז"ל אין אתנו ריח הקדש ואצ"ל רוה"ק וכו' וראיתי בשו"ת בית שלמה או"ח סי' קי"ב שהשיב על א' שאמר שבעל אוה"ח לא הי' לו רוה"ק ומימות נביאים אחרונים בטלה רוה"ק, והשיב מעירובין ס"ד ב' גבי ר"ג, וע"ז ד"כ ב'. ומתדב"א ח"א פ"ט משמע דיש רוה"ק, וש"ס סוטה מ"ח ב' דבטלה רוה"ק על נבואה כיוונה ולא על רוה"ק ועי' שער הקדושה לרח"ו ח"ג ש"ז וז"ל באזנינו שמענו וראינו יחידי סגולה השיגו למדרגת רוה"ק והי' מגידים עתידות, ובש"ו כ' ועל זה כוונו חז"ל כי אחר חגי מלאכי זכריה פסקה נבואה לגמרי ונשתייר רוה"ק כו ומצינו דנבואה איקרי רוה"ק (והביא מכילתא) וערש"י סנהדרין פ"ט א' ד"ה סגנון, ומשום שרוח הקדש ג"כ מדרגה לנבואה כמ"ש בחו"נ ח"ב פמ"ד לכך נקטו נבואה בל' רוה"ק ופרש"י יומא כ"א ב' וסוכה מ"ה ב'. דל"פ עלמא מל"ו צדיקים דמקבלי אנפי שכינתא בכ"י באספקלריא המאירה, וק' מסו"פ החולץ דכל הנביאים לא נסתכלו רק באספקלריא שאינה מאירה חוץ ממשה ומהרש"א נדחק בזה, ולהנ"ל י"ל דאחר נביאים אחרונים נסתלקה נבואה ונשאר רק רוה"ק שפיר מקבלים באספקלריא המאירה מדרגה זו, ובב"ב אי' מיום שחרב ביהמ"ק אע"פ שבטלה נבואה מן הנביאים מן החכמים לא נטלה. וע' בע"י בשם רמב"ן דאף על פי שנטלה נבואה מן הנביאים, שהוא במראה וחזון נבואת חכמים שהוא בדרך חכמה לא נטלה אלא יודעין האמת ברוה"ק שבקרבם ע"ש, והר"י בעל התוס' אמר על הרי"ף שרוה"ק שרתה עליו. וכן ה"ר עזרא תלמידו של ר"י בן הראב"ד והיה לו גילוי אלי' הביא תוס' שבועות כ"ה ד"ה רב וגיטין פ"ח ד"ה ודילמא בשם ה"ר עזריה הנביא, וכן ה"ר שמואל חסיד אביו של ר"י חסיד הי' נקרא בשם ר"ש חסיד ונביא מתש"ו רש"ל סי' כ"ט הרי דמעלת רוה"ק נקרא ג"כ נבואות, ועי' ס' העקדה שער ו', ובודאי האוה"ח הק' כפי שהעיד עליו הבעש"ט ואזולאי בשה"ג דודאי הי' בעל רוה"ק, ועי' בס' חפץ ה' מהאו"ח בשבת ד"י ע"ש שהאריך. ובהגהות מבהמ"ח שם הביא אוה"ח כאן דאין אתנו רוה"ק, ואולי על עצמו אמר כן לרוב ענותנותו ע"ש. ומענין אספקלריא המאירה עי' בס' אוצר הכבוד חגיגה די"ד לר' טודרוס הלוי תלמיד הרשב"א וע"ע בס' הברית ח"ב מאמר י"א שהאריך בענין רוה"ק ואיך יוכל אדם להשיג מה שצריך לעשות על זה עש"ה. וע"ע בשו"ת דברי חיים יו"ד סי' ק"ה במעשה במלמד שדיבר על אוה"ח הק' ע"ש מ"ש בזה. וע"ע בשו"ת נטע שורק יו"ד סי' ד' בשוחט שדיבר קשות על בעהמח"ס מעבר יבק אי יש להעבירו משו"ב ע"ש בזה:
פסוק ג:לא ידון רוחי בשגם הוא בשר עי' תולדות נח דרוש י"ט שכ' בפירושו מפני שהפועל עצמו הוא ממנו, וקרוץ מחומר אע"פ שנמצא בקרבו כח שימשכהו למעלה והוא הנפש המשכלת שבו שעל פיה ראוי שלא יחטא לפניו מ"מ יש בו ג"כ כח שימשכהו למטה והוא כח הבשריי שמטהו על כל פועל עמל ועון ע"ש באריכות ופי' ביערות דבש ח"ב דרוש ב' שפי' כי הקב"ה אמר לא ידון רוחי להתנהג עם הברואים במדת הדין כי א"א לסבול, אמנם עם מי אתנהג במדה"ד עם חשה שהוא צדיק גמור ועל קל נענש ולזה קראו חשה איש אלקים שהוא איש המתנהג ע"פ אלקים טדה"ד ועל מדת הרחמים מש"ה ועי' בספר חום המשולש בהקדמה שכ' אחז"ל אשה אחת ילדה ששים ריבוא בכרס א'. הכוונה על משה ששקול נגד ס' ריבוא. והנה יש דעות שאמרו כי רק למרע"ה כי' באפשרי לעלות למדרגה גדולה כי היה בעצמותו למעלה מגדר אנושי ואין ליחסו עם שאר ילידי אשה, ונמצא אמונה כוזבת הזו אצל אוה"ע שמאמינים שיש נבראים שהמה חצי אלקית. אבל אנן בדידן באמונה שלימה כי מ"ר יליד אשה כמו שאר בנ"א. ולבוא למדרגתו הי' מוכרח לעבוד בכל מאמצי כחו, וכ' הרמב"ם ה' תשובה כל אדם יוכל להיות כמ"ר ואם כי אחז"ל על משה איש אלקים שהי' מחציו ולמעלה אלקים וגם ראה נתתיך אלקים לפרעה. אמת הדבר אבל לא מתולדתו רק מעבודתו, וזה"פ משה מן התורה מנין שכל מדרגתו הגדולה היה רק על ידי התורה ולימודה ולא שהיה חצי אלקית מתולדתו וע"ז השיבו חז"ל ודרשו מהקרא לא ידון רוחי באדם לא ידונו הבריות שע"י שרוחי באדם רוח מיוחד רוח אלקית אשר משכתי עליו בפרטות עי"ז נתעלה מה שלא אעשה כן באדם אחר לא כן הוא בשגם הוא בשר שגם מ"ר הי' ג"כ רק בו"ד והיה ימיו מאה ועשרים שנה כי האריך ימים כחו שאר אנשים בדורו ואלו היה חצי אלקית בריה למעלה מטבע אנושית היה גם מאריך ימים יותר מדרך הטבע וע"כ לא יהין איש להעמידו למעלה מגדר אנושית מתולדה עיין שם באריכות. ועי' בתפארת ישראל פ"ד מי"ד מקידושין על טוב שברופאים לגיהנם דאין זה גנאי רק שבח הרופא המומחה, והוא עפ"מ שמ"כ דכשהיציא מ"ר את ישראל ממצרים שמעו עמים ירגזון ומלך א' ערביי שלח צייר לצייר תמונת המנהיג הגדול הזה, ואח"כ אסף כל חכמי חרשים לשפוט על פי פרצוף פניו של משה לדעת תכונת טבעו ובמה כחו גדול, והשיבו אם נשפט על פי ציורו נאמר כי הוא רע מעללים ובכל חסרונות שבעולם. ויקצוף המלך מאד ויאמר הכי תתעללו בי, ויתנצלו א"ע, הצייר אמר אני ציירתיו כהוגן והחכמים שגו בידיעתם והחכמים גללו כל החסרון על הצייר, והמלך לרב השתוקקותו נסע בעצמו למ"ר ויקח הציור ויבט והנה כתמונתו וכצלמו קולע אל השערה ולא יחטיא וישאל למשה ע"ז כי חכמים בגדו בו וחכמי אליל המה. ויפן משה הציור והחכמים נפלאים בידיעתם, רק דע, לא אבוש לאמר כי כל החסרונות אשר שפטו עלי חכמיך כולם לי בטבע רק אני בכח אמיץ התחזקתי וכבשתי אותם, ובעבור זה נתכבדתי בשמים ממעל ובארץ מתחת. וז"פ מדלא קאמר כשר שברופאים ש"מ שטוב אין כוונתו כשר רק מי שחושב עצמו שהוא המומחה והטוב הוא מעותד לגיהנם דבגאותו סומך על ידיעתו ואינו מתיעץ עם חביריו, ובקלמסו מונח חיים או מות, וראה שלא אמר התנא שהוא רשע או יבא לגיהנם רק אמר לגיהנם ר"ל יש לו הכנה לגיהנם אבל כל עוד יותר שיהי' לו הכנות לגיהנם כל עוד יגדל שכרו ושבחו כשיכבש הכנותיו עכ"ל בקיצור. וע"ע בספר סדרי טהרות על מס' אהלות מהגאון מראדזין ז"ל פרק ב' דל"ז ושייך לכאן עש"ה:
פסוק ג:ויהי ימיו רש"י אין מוקדם, צ"ע הא בחד ענינא יש מוקדם ומאוחר כמ"ש בפסחים ד"ו ע"ב. ונלענ"ד עפמ"ש בירושלמי פ"ו משקלים וזה רק לענין דינא וע"ש ביפה מראה להיפ"ת וז"ל דוקא לענין דרשא דנפקא לענין דינא, אבל ליישב המקרא בעלמא אין מוקדם ומאוחר ואפי' בחד ענינא וכדתני בל"ב מדות דר' אליעזר מוקדם שהוא מאוחר בענין כיצד ונר אלקים טרם יכבה ושמואל שוכב בהיכל ה', והלא אין ישיבה בהיכל כ"ש שכיבה, ומת"ל שוכב אלא מוקדם וכו' עש"ה, וע"ע בהליכות עולם כלל קס"ב ומראה הפנים על ירו' פ"א ה"ג מסוטה וא"כ א"ש הכא ולק"מ. ועמ"ש לעיל (א' ח') ולקמן בפ' שמות (ד' כ'). וא"ש גם בפ' וירא (י"ח ג') ברש"י האמירה קודם לכן ע"ש:
פסוק ה:וירא ה' כי רבה וגו' בס' אור חדש סופ"ק דקידושין כ' עפמ"ש בעירובין י"ג נמנו וגמרו שנוח לאדם שלא נברא משנברא ופי' המהרש"א סוף מכות נמנו לשון מונין שמנו הל"ת שס"ה ועשין רמ"ח ונמצא הל"ת יותר וא"כ עלול האדם לעבור על ל"ת מלקיים מ"ע משו"ה יותר נוח שלא נברא ע"ש. ולפי"ז ק' למה ברא את האדם לרעתו, וי"ל עפמ"ש בקידושין ל"ט דמחשבה טובה מצרף למעשה ומחשבה רעה אינו מצרף למעשה, נמצא ע"י המחשבה עשין הם יותר וזה"כ וירא ה' כי רבה רעת האדם כי עברו על ל"ת הרבה וגם יצר מחשבות לבו רק רע וא"כ בודאי נוח שלא נברא משו"ה וינחם ה' אשר עשה את האדם, ודפח"ח, וכ"כ בספרו חות יאיר ע"ד דרוש באריכות, וכ"ה בס' בנין אריאל, ויבין שמועה:
וי"ל על דרך זה ג"כ לפ' הפ'. דאי' שם בקידושין דעל חטא ע"ז גם מחשבה מצרף למעשה וידוע שדור המבול עבדו ע"ז כמ"ש רש"י נ(ו' י"א) עה"כ ותשחת הארץ כ"מ שנ' השחתה ע"ז, וזה"פ וירא ה' כי רבה רעת האדם רבה היינו גדולה כמ"ש זעקת סדום ועמורה כי רבה (וירא י"ח כ') ופרש"י כל רבה לשון גדולה, וזה כי רבה רעת האדם גדלה מאד והיינו כי עבדו ע"ז מן עבירות הגדולות וגם מחשבה מצרף למעשה. וזה וכל יצר מחשבות אדם לרע כי בע"ז מחשבה מצרף למעשה וא"כ ל"ת מרובים, משו"ה נחם ה' את אשר עשה את האדם כי נוח לו שלא נברא. וע"ע להמלבי"ם בס' ארצות השלום דרוש ב' ח"ש בזה, ובס' אהל יעקב בפ' בהעלותך כ' דבספר המדות פ"ז הביא דאדם יחטא או בכח התאוה או בשכלו שנמסר אל הרע ועושה במרד וההבדל כי האחד לאחר עבירה יתחרט, לא כן השני, וז"ש וירא ה' כי רבה רעת האדם בארץ, ר"ל במה שהוא אדם קרוץ מחומר ונמשך בטבעו לחומריים. אבל הלא גם יצר מחשבות לבו רק רע כל היום גם לאחר המעשה, וז"ש וינחם כו' ר"ל על עשותו בפועל הי' לו ית' תנחומים אבל ויתעצב אל לבו ר"ל על מה שנשחת לבו ושכלו ע"ש:
פסוק ה:וירא ה'. עי' באוה"ח. אדם מורכב מד' יסודות ארמ"ע כו' למעלה מאש יסוד הרוח שהוא הרוחני שבכולם, עש"ה, עי' במד"ר במדבר פי"ד דלמעלה מן הארץ המים למעלה מן המים הרוח "למעלה מן הרוח" האש ע"ש ובמהרש"א ברכות ד"ד ע"ב ד"ה במיכאל, שער הבטחון רפ"ד, ובספר הברית ח"א מאמר ז' פ"א האש היסוד כו'. ובקל"ח פתחי חכמה פתח ה', האיר הוא היותר דק שבגשמי כו'. וברמב"ם פ"ג ה"י מיסוה"ת, ובמורה נבוכים ח"א פל"א, כנטיית מי שיאמין שהאש תחת האויר כו'. ובס' יצירה פ"ג מ"ג האויר מכריע בין האש ובין המים, ובראב"ע תהלים ס"ו עה"פ באנו באש ובמים, ופי' באוה"ח פרשת חיי שרה (כ"ג ב) בפסוק ותמת שרה שבאמצעית דביקות האדם בקונו יתהפכו היסודות כולם ליסוד האש, ויסוד אש ליסוד אש הנשמה מוכח שיסוד האש הוא הדק שבהם:
פסוק ז:אמחה את האדם פי' תולדות נח דרוש ז' דבר נכון:
פסוק ט:אלה תולדות נח ערש"י. עי' דרשות מהר"י מינץ דרוש ד'. דצדיקים מולידים נשמות וכ' ותהי שרי עקרה אין לה ולד. אבל נשמות הי' מולידה, וז"ש פרי צדיק עץ חיים, וע"ד הפשט ת"ח המחדש בתורה החידוש היא פרי ותולדה שלו, וכשמלמד לחבירו הוא מוליד לו נפש ונשמה ע"ש ובבינה לעתים דרוש י"א ול' אריכות בזה, ועי' בהקדמה. ועי' בעירובין די"ח ב' ובעיון יעקב מהשבו"י ובשאר מפורשים בע"י דפוס ווילנא ועשו"ת חשק שלמה בסופו כ'. דאי' בזה"ק כאן ס"ז ב' אמאי לא איתפס נח בעון הדור, דהקב"ה רצה להוציא ממנו תולדות, וזה הסמיכות ונח מצא חן ולא יקשה ולמה לא איתפס בעון הדור, ותי' וא"ת נח בשביל התולדות, ודבריו כתובים אות באות בכת"א כאן. ועי' בדרשות אמרי שפר מה שילד"ק מה שכ' נח איש צדיק שלא הול"ל רק א"ת נח ורש"י נדחק וגם בדורותיו צ"ב, ונ"ל שעיקר להזכיר תולדותיו, אף שחם בנו רע המעשים הי' מקום לומר מעשה אבות ירשו בנים, לז"א א"ת נח אף שמתולדותיו לא טובים אל תדמה שנחלת אביהם הוא רק נח איש צדיק, גם מה שדחז"ל בפ' לך שהדרך ממעטת ג' דברים וא' מהם שם. ופרש"י שאין אדם עוסק במצות בדרך כמו בביתו, וז"פ בדורותיו את האלקים התהלך נח, אף בעת שהי' הולך בדרך ובכל דורותיו מנעוריו ובזקנותו, וכ"ז להוציא שלא יאמרו שבנו מיוחס אלי' ואח"כ חזר לענין ראשון ויולד נח כו'. ועי' בס' ווי העמודים פרק י"א את האלקים התהלך נח, דהי' ירא שמא ילמוד ממעשיהם לכן היה מתבודד ופירש עצמו מן הבריות זה פי' את אלקים התהלך נח. דק' וכי שותפות כלפי שמיא והלא אש אכלה הוא אלא שהי' מתבודד והלך יחידי כאלו הלך עם אלקים ולא עם בני אדם. משא"כ אברהם שהי' גם מטיב לאחרינא, וזה אשר התהלכתי לפניו ולא עמו עש"ה:
ובפתיחה לס' פני"ק הביא בשם הח"ס., כי ידעתיו למען אשר יצוה את בניו ואת ביתו אחריו ושמרו דרך ה' (וירא י"ח י"ט) ופרש"י ידעתי לשון חיבה, הורה בזה כי נפלאה אהבת ה' לאאע"ה, הגם כי לפניו הי' יחידי הגולה, ומי לנו גדול מחנוך דנתעלה להיות כמלאך, אך לא מצד פחיתת נפשו של אברהם לא נתעלה כן, רק התבונן כי לא זה הדרך שישלים האדם רק את נפשו, ואת אנשי הדור ישאיר אחריו תרבית אנשים חטאים, כאשר קרה לדורו של חנוך ודור המבול, הנסיון הזה ליחד אותו כי טוב לאדם למעט בהשלמת נפשו למען לרבות כבוד ה', כי מה יתן ומה יוסיף אם יוסיף מלאך א' על אלפי רבבות, ונח ג"כ הלך בדרך חנוך שלא הסתכל על דורו רק על עצמו, וז"פ אלו היה בדורו של אברהם ל"ה נחשב, וזה"פ כי אותך לבדך ראיתי צדיק לפני בדור הזה. רק אותך לבדך עש"ה, וע"ע בס' סדורו של שבת שורש ד' ענף ב' ובדברי שאול מ"ת ובאופן אחר יש לומר דהנה יש חרדים רק בינם לקונם, ויש להיפך עושים צדקה וחסד ורק אינם מדקדקים בינם לקונם, אבל יהודי צריך להיות שלם ולא חצי. וז"פ חמים תהיה עם ה' אלקיך. ודומה לכפרי שחתנו היה ת"ח וקודם סוכות בקש חתנו ממנו כשיסע לעיר שילך להרב ויקנה פטרו אתרוג הדר, וכן היה וכשנסע בחזרה לביתו פגע בכפרי אחר מכפר הסמוך לו וסיפר שהרב קנה פטר חתנו אתרוג הדר שאין דומה לו וא"ל כשני גם לי נצרך אתרוג עבור חתני אשר לא פחות הוא במעלות מחתנך, וא"ל כפת לא תשיג הדר כי האחרון אני קניתי בדמים מרובים, א"ל איעעך האתרוג נחלק לשנים ואקח אני החצי, כי שמעתי שיכולין לברך שותפות כל אתרוג אחד העצה העמוקה נכנסה ללבו ועשה כן ולקח חצי המחיר אשר שילם בעדו ונתן להרפרי השני החצי, וכשבא לביתו והראה לחתנו חצי האתרוג, מבכן השחוק שהי' אז, הכפרי לא הבין מהחסרון אשר עשה, ורק חתנו נתן לו נהנין כי יותר טוב אתרוג שלם אף כי אינו הדר כל כך מחצי הדר דפסול. כן אם אחד מקיים כל המצות הגם שאינו חסיד לפנים משורת הדין מ"מ הוא "תמים" אלא שאינו מהודר, אבל המקיים חציו, הוא רק חצי יהודי ונקרא חסר, וז"ש נח איש צדיק תמים הי' בדורותיו, בין אנשי דורו, אהוב בעיני הבריות יען שנהג אתם בתום ויושר וגם את האלקים התהלך נח, קיים גם מצות שבינו למקום ולכן ונח מצא חן בעיני ה':
וז"כ בואתחנן (ד' כ"ח) ועבדתם אלקים מעשה ידי אדם עץ ואבן אשר לא יראון ולא יאכלון ולא יריחון, וק' למה לא הזכיר ע"ז אחרים כמו עובד לשמש וירח, וי"ל דלא דיברה מע"ז ממש. רק יגיע עת שהרבה יחשבו לעבוד ה' במה שנותנים עץ ואבן לבנין בית הכנסת, והרבה יחשבו שעבודת ה' רק במה שלא יאכלו טרפות ושאר דברים איסורין בבית בניהם החפשים, ויש עוד שגם לא יריחון בבתי בניהם שאינם מתנהגים בכשרות. אבל בנח כ' צדיק תמים, ולא היה צדיק למחצה שליש ורביע והה"ק ר"ש מבעלז ז"ל אמר דבכל ש"ט או"ח יו"ד ואה"ע לא נמצא שם בהלכה פשר, ורק בש"ע חו"מ נמצא פשר, מוכח דרק בדיני ממונות יש פשר אבל בדיני אדם למקום ל"ש שום פשר רק או כולה לה' או לא:
ובמד"ר אמור פרשה ל' בד' מינים, אתרוג יש לו טעם וריח זה צדיק גמור, לולב כף של תמרים יש בו טעם ואין בו ריח, הדם יש לו ריח ולא טעם, ערבה לא טעם ולא ריח, למדנו שצריך לאגוד כל ישראל הטובים עם הרעים באגודה א' ע"ש וזה הענין מחצית השקל שכל אחד רק החצי רק ביחד הם דבר שלם, והארכתי בזה בפ' ויחי (מ"ט א'):
ובסוכה דל"ג פרי עץ הדר זה אתרוג הדר באילנו משנה לשנה, הנסיון למדנו כי רוב אנשים אשר עזבו את ה' כל השנה, כשיגיעו ימי הנוראים רוח אלקים נוסה בקרבם. ואח"כ ישובו לדרכם הרע, ואומרים בשם הגאון נוב"י ז"ל פשט הפ' מכף רגל ועד ראש אין בו מתום דעד אחר הושענא רבה עוד יש לו אימת הדין, אבל בשמיני עצרת ילך וישוב לקיאו, ושמ"ע נקרא בגמ' רגל בפני עצמו. וז"פ מכף רגל' כלומר משמיני עצרת ועד ראש' עד ר"ה אין בו מתום. דכל השנה אין לו אימת הדין, לא כן אצל תמימי דרך, וצדיק נקרא אתרוג שיש בו טעם וריח תורה ומעשים טובים כנ"ל, וז"ש הדר באילנו משנה לשנה ר"ל לא לבד ימי הנוראים רק כל השנה, והוא כנ"ל שצריך שיהי' יהודי שלם לא חצי תלוי בזמן וכמו משל הכפרי בחצי אתרוג. וע"ע בזה הענין בקובץ דרושים חוברת רביעית סי' ל"ב בשם זקיני הגאון מלאסק ז"ל. ובסי' ל"ה משארי הגאבד"ק מאנקטוב שליט"א. ועי' מה שכתבתי בפ' וישלח (ל"ג י"ז):
פסוק ט:רש"י ימר"ד לשבח וכו' ידוע מסה"ק דמי שנולד בטבעו להיות בו מדות טובות קשה לו להפריד מזה. ולהיפך הנולד בטבעו רע קשה להפוך מזגו וטבעו. והדורשים לשבח הי' אומרים ונח נולד ג"כ במזגו להיות רק רע הוא הפך טבעו והדורשים לגנאי הי' אומרים דנולד טוב, ואין בו שום מעלה במה שהוא טיב ע"ש, ועמ"ש בפ' בראשית (י' ג') בשם ס' חוט המשולש ותפא"י. עוד שמעתי בשם דו"ז הגה"צ ר' צבי הירש הכהן ז"ל האבד"ק זגיערזש אף דאסור לדרוש לגנאי כשיש לדרוש לשבח, מ"מ כאן יש שבח בזה להקב"ה דאף דלא היה צדיק כ"כ אפ"ה הצילו וראיתי בס' תפארת מהרא"ל מהסבא קדישא משפאלי זצ"ל אות כ"ד שענין הוא כך שאלה שדרשו לגנאי עשו בזה טובה גדולה לישראל כי ראו ברוח קדשם שכמעט כל הצדיקים אשר יעמדו לישראל עד ביאת הגואל יהיה עליהם התנגדות, ומי לנו גדול ממרע"ה שהי' שוטים שחשדוהו בא"א, והנה הצדיק הראשון שנזכר בתורה היה נח ול"ה דורשים כולם אותו לשבח דא"כ הי' למדין ממנו על כל הצדיקים שיעמדו אח"כ שבאם כולם יהי' דורשים אותו לשבח אז הוא צדיק ובאם יהי' עליו התנגדות סימן שאינו צדיק, וא"כ ח"ו לא היה טוב בעולם. ולכן יש דורשים במכוון הצדיק הראשין לגנאי כדי ללמוד ממנו על כל הצדיקים לבלתי נביט כל כך על התנגדות כי אין זה סימן מובהק כ"כ, ובאם יש עכ"פ מחצה על מחצה לשבח ולגנאי ה"ז צדיק בודאי מן התורה כמו נח שמחצה דורשים לשבח ומחצה לגנאי, אעפ"כ אמר ה' כי אותך ראיתי צדיק לפני, וסיים הסבא קדישא בבדיחותא מעט אבל בלבד שלא יהי' יותר דורשים לגנאי מלשבח, וע"ע בס' אדני פז מ"ש בזה:
ובבכור שור סנהדרין דק"ח כ' דרבים תמהו הלא דרך רש"י לא להביא כל הפי' רק פי' א' ליישב פשוטו של קרא והי' סגי לי' בדורשים לשבח, ונ"ל דק' לרש"י דלמ"ל ב' קראי יתירא כאן בדורותיו ובפ' שאח"ז כי אותך ראיתי צדיק לפני בדור הזה. להכי פרש"י די"ד לשבח וי"ד לגנאי. ואצטריך תרווייהו עפמ"ש רש"י אקרא אותך ראיתי צדיק ולא נא' צדיק תמים מכאן שאומרים מקצת שבחו של אדם בפניו וכולו שלא בפניו עכ"ד והוא מגמ' עירובין, וגם כאן יל"ד דלמ"ל לכתוב מכאן, אמנם כוונתו לפי שבא הכ' ללמדך דאומרים כו' ולהכי צריך למיכתב בדור הזה דאל"ה כתיב לא הייתי לומד מכאן שאומרים כו' והא דהכא כ' צדיק ולעיל צדיק תמים היינו כי"ד לגנאי דבאמת ל"ה כ"א צדיק והתם כתיב בדורותיו שלפי דורו הי' נחשב לצדיק תמים, וכאן כ' לפי האמת, ואי הוה כ' בדור הזה ולעיל ל"ה כ' בדורותיו הייתי אומר כי"ד לשבח דהכא כ' צדיק משום דבדור הזה ל"ה כ"א צדיק ולעיל דכ' צדיק תמים היינו כיון דאלו היה בדור צדיקים הי' צדיק תמים אלא שדורו גרם לו. וכל היכי דראוי לאותה מעלה משבחים אותו בו אע"פ שאין בו כמ"ש הט"ז סי' ש"ז כיון דהמניעה ל"ה מצדו להכי איצטריך תרווייהו דבין למ"ש צדיק תמים ובין למ"ש צדיק לחוד הכל בדורו, ושפיר ילפי' מכאן דאומרים לאדם מקצת שבחו וכו'. ואגב נבאר מ"ש רש"י הואיל והזכירו סיפר בשבחו וי"ל דק"ל לפי' ראשון מגמ' יומא ל"ח אקרא דכ' זכר לצדיק לברכה מדאו' מנלן, ומשני מקרא המכסה אני מאברהם כו' יהי' לגוי גדול, וקשה דה"ל הגמ' לאתויי מנח כמ"ש רש"י דהזכירו סיפר בשבחו להכי פרש"י ד"א ללמדך כו' ולהכי אע"ג דפי' א' העיקר מ"מ ל"ה להגמ' מכאן ראי' דאיכא למידחא דילמא כד"א ולהכי מייתי מאברהם עכ"ל:
ובס' משנת חכמים הל' דעות סי' י"ט. כתב דיל"ד די"ד לשבח ואחר השבח אמר את האלקים דהי' צריך סעד. ועוד דלכל הפי' צדיק תמים בלי הפסק ובאמת כ' על צדיק תבי"ר שהוא מפסיק בנגינה, ותמים היה בדורותיו בלי הפסק וכו' ולפמ"ש דמדת חסידות שנו שיהי' מהנעלבים כו' וכל אשר יקרהו בין צערא דגופא וממונא יאמר שהוא סבה משמים, ורק מדינא אמרו כל ת"ח שאינו נוקם וכו' ואף דעביד אינש דינא לנפשי' אי לא אפשר לו בע"א, רק צדקה יחשב לו לתלות בטחונו בהשי"ת, וז"ש נח איש צדיק ומעלה יתירה היה לו שממנו עומד ומיטב דתמים הי' בדורותיו ואף דאנשי דור המבול היו רעים בגופם וממונם, ול"ה צריך לנהוג בתמימות מ"מ הי' נכנס לפנים משורת הדין וז"ש את האלקים התהלך שהי' תמים במעשיו ותלה בטחונו בה' בכל אשר יקרהו ול"ה נוקם ונוטר בשום ענין ושפיר עולה סמיכת הפסוקים עכ"ל (ועי' רש"י תצוה (כ"ט ל') דג"כ הוי תביר להפסיק). וע"ש בקונמרס מעלות המדות דקכ"ו לפמ"ש בערכין דט"ז:
תוכחה לשמה וענוה של"ש הי מינייהו עדיף. וי"ל ענוה שלא לשמה דהיינו שומע עלבונו ושותק דנוטל חלק מחבירו ואם מתכוון לכך אף שהוא חדה טובה, מ"מ טוב יותר להיות שפל רוח ועניו לש"ש, וז"ש נח איש צדיק תמים הי' בדורותיו, שאלו בדור הצדיקים י"ל לפעמים שהוא שותק שלא לשמה כדי לזכות חלק חבירו משא"כ בדור החבול שאין להם חלק לעה"ב ול"ש דיטול חלקם לעוה"ב והי' התמים לשם שמים וז"ש את האלקים התהלך נח ע"ש. וע"ע בשי"ת כתב סופר או"ח סי' ל"ד דרוש ארוך בזה:
והנה על קו' המפו' למה באמת דרשו לגנאי אם יש לדרוש לשבח י"ל כי אין צדיק אשר יפשה טוב ולא יחטא פירש חסרון, וא"א לאדם בלי חסרון כאשר מספרים שלגביר אחד היה לו כת יחידה, וכל השידוכים שהציעו לפניו הי' ממאן בהם אם הי' יכול ללמוד, ל"ה יכול לכתוב ואם היה מושלם גם כזה לא הי' נאה במראה, ונלאו השדכנים ממנו. פ"א התיישב שדכן א' ונא אליו שיש לו בחור אחד בלי שום חסרון רק הוא בריחוק מקום. פנה הגביר על זה לא אביט. ונסע עמו. ובהגיע למחוז חפצו ובהגיעו להחתן נרתע לאחוריו כי היה סומא חיגר חרש ואלם ועוד מה זאת צעק הגביר? ענה השדכן. הנה חפצת חתן בלי חסרון וזה הוא בלי חסרון כי חסרון יש לומר רק אם יש בו מעלות ג"כ ונח הי' מהכת אנשים שיש שדורשים אותו לשבח וי"ד לגנאי שיש לו חסרין ג"כ, וזה הוא מהאנשים הטובים שבעולם, ולא פליגי כלל הב' מ"ד רק הפשט שנח הי' מהכת שיש שאומרים עליו גם גנאי, וזה הוא מן המובחר דלכל דבר צריך חסרון קצת ג"כ:
עוד אמרתי ע"פ צחות דזה שנים רבות עמדתי על דברי רש"י שכ' יש מרבותינו דורשים לשבח ובגנאי כ' יש שדורשים לגנאי, ולא כ' יש מרבותינו, והוא דקדוק עצום, ולא ראיתי מי שעמד על זה, ורק י"ל דיש מרבותינו היינו תלמידי חכמים דורשים תמיד לשבח דכן הוא מדתם. אבל יש דורשים אם הם רק "יש" מורינו ויש כלפי חוץ בלי שום תוך ופנימיות, אנשים כאלה דורשים תמיד לגנאי, וזה נכון מאד ואמת. וע"ע בדרשות מהר"י מינץ דרוש ד' דבא להשמיענו שנח מצד צדקתו לא הי' ראוי להנצל, אבל השי"ת ברחמיו ראה ליתן שם ושארית למין האנושי הוצרך להציל אותו כי לא הי' בדורו צדיק ממנו, ויהיה מזה טובה לגאולתינו העתידה אף אם לא נהי' ח"ו ראוים מצד זכיותינו וכו' ע"ש. וע"ע בזה ברמב"ן האזינו (ל"ב כ"ו):
פסוק יב:השחית רש"י אפי' בהמה עי' ס' אור יקרות שתי' בזה קו' הזה"ק למה הקריב נח קרבן אחר יציאתו מתיבה ולא קודם. וכל חטאת שנתערבו ערבו ברובע ונרבע כולן ימותו, וא"כ ל"ה יכול להקריב, אבל לאחר המבול דכל שקלטתו בידוע שלא השחית הי' יכול להקריב, ועי' מהרש"א סנהדרין דק"ח מכל הפרשה ע"ש:
פסוק יב:רש"י לא נחתם גז"ד אלא על גזל, דהי' גוזלים פחות משו"פ והרא"ם הקשה דסותר עצמו דלעיל בפי"א כ' השחתה ל' ערוה ועכו"ם והכא משמע דעיקר על גזל ועשפ"ח. וכ' בס' שם משמואל להגר"ש סאליר ז"ל אבד"ק לבוב דאי' בכל"י ע"פ ותשחת הארץ לפני האלקים דיינים, כי הי' גוזלים פחות משו"פ והדיינים אין לאל ידם להוציא בדין ע"ש, ואי' הא דצדיק נתפס בעון הדור שהי' בידו למחות א"כ בגזל פחות משו"פ דאין בידם למחות אין נתפסין וכאן נמי על ערוה וע"ז הי' נח נתפס עבורם אבל על גזל פמשו"פ אינו נתפס, וז"פ קץ בשר בא לפני דהם ידונו ולא נח כי מלאה הארץ חמס, היינו גזל פמשו"פ ואין צדיק נתפס ע"ז והם עצמם נידונים ע"ז ע"ש ובכת"א כאן. ובקובץ דרושים היו"ל ע"י אגודת הרבנים חוברת ד' סי' ל"ב הובא בשם זקיני הגאון מלאסק ז"ל דרש"י כ' (י"א ט') דדור הפלגה כפרו בעיקר ולא נאבדו לפי שהי' שלום ביניהם ובדור המבול הי' מריבה ומחלוקת, ונראה דאם ע"י התפלגות שביניהם ולא היו בהסכמה אחת, הי' כאו"א נדון בפ"ע, ואם כל אחד לא גזל רק פחות משו"פ לא הי' נאבדים, אבל בזה גופא שהסכימו כולם לעצה אחת לגזול פחות משו"פ נדונו בממנ"פ אם נחשב שאין ביניהם חיבור והתאחדות הרי ראוים לעונש על שאר עבירות שעשו, ואם נחשב להם כאלו שלום ואחדות ביניהם וראוי שלא יאבדו על שאר עבירות, כמו דור הפלגה שוב עון גזל בידם כי ע"י ההתאחדות נגזל מזה כל ממונו נמצא שלא נחתם גז"ד אלא ע"י גזל ודפח"ח:
ואחי הרה"ג ר' שלמה זאב שיחי' כתב לי עפמ"ש בסנהדרין נ"ו ב'. דז' מצות ב"נ ילפי' מקרא בראשית (ב' ט"ז) ויצו ה"א על האדם מכל עץ הגן ולא גזל, וק' דמצינו דמשה למד סניגוריא על ישראל ואמר לי צוית אנכי ה"א לא יהי' לך וברש"י יתרו כ' ב') א"כ ה"נ נימא ויצו כו' על האדם דרק לאדם הי' הציווי ומנין שאף לדורות נאמר שחייבין בז' מצות, ורק כיון שבין הז' מצות גם גזל, ובאדה"ר ל"ש גזל, דהכל הי' שלו, וע"כ דציווי על גזל הי' רק לדורות, ושפיר לא נחתם גז"ד, שהי' יכולים לפטור מהעונש דלא להם נצטוו, רק מגזל נשמע דהציווי הוא לדורות ונחתם גז"ד:
ובסמ"ג לאווין קנ"ב למד מכאן דאפילו ממון הרשע אסור לגזול דהם הי' כולם רשעים ועי' רבה"ז. ובס' מלא העומר כ' לתרץ קו' הרא"ם, דע"י הזנות הי' חמס כיון דבזנות הבנים ממזרים א"כ זה הי' יורש את שאינו אביו, דאפי' רוב הבעולות ל"ה מהבעל, וזה"פ קץ כל בשר בא לפני, שכ"כ רבה הזנות עד שמלאה הארץ חמם וא"ש ב' דברי רש"י התמוהין. ובשם הר"ר העשיל ז"ל ראיתי דיל"ד הל' קץ כל בשר בא לפני, תיבת בא לפני מה בא לרמז, וי"ל עפחז"ל בב"ק דס"א מה בין גזלן לחמסן גזלן לא יהיב דמי חמסן יהיב, א"נ חמסן בפחות משו"פ וגזלן יותר משו"פ ואין ב"ד נזקקין בפחות משו"פ, וא"ש בדיוק קץ כל בשר ר"ל קצם בא לפני שאני בעצמי השופט, וק' למה לא פ"י ב"ד של מטה לכך אמר כי מלאה הארץ חמס ר"ל פחות משו"פ ואין הדיין נזקק ע"כ איצטריך אני בעצמי להזקק, עי"ל דגם דאין ב"ד נזקקים לפמשו"פ אבל בשכבר יושבים אז ידונו גם על פמשו"פ לכך אמר לא נחתם גז"ד אלא על הגזל, ר"ל דהחטא של גזל ל"ה יכולים לדון אלא בשעת גמ"ד דבתחלה אין נזקקים לפמשו"פ. ובשו"ת חשק שלמה בדרושים כ' דברש"י בראשית (ה' ל"ב) כ' דכבש מעינו כו' כי בן ק' שנה ראוי לעונש לעתיד וכן לפני מ"ת, וק' מדוע נענשו במבול תנוקות קטנים וי"ל דפרש"י (קרח ט"ז כ"ז) בא וראה כמה קשה מחלוקת שב"ד שלמטה עונשין מי"ג ושל מעלה מכ' וכאן נענשו אפי' יונקי שדים, וא"כ א"ש דבמבול הי' גזל והי' מחלוקת ומריבה בדין שיאבדו אפי' קטנים כמו בקרח וז"פ קץ כל בשר ולא תקשה קטנים מה חטאו ואמר כי מלאה הארץ חמם והי' מריבה לכך נאבדו ע"ש. ובספר מנחה חדשה כ' שהזה"ק הק' הא מדת ה' להיפך ליקח צדיק א' לכפר על הדור, וי"ל כי הרי"ף כ' אהא דמו"ק דכ"ח דנסמכה מיתת צדיקים לבגדי כהונה דמכפר, וב"כ על עצמות החוטא אינו מכפר רק על הצבור שלא יענשו בעון היחיד, וכן מיתת צדיקים מכפר שלא יכריע החוטא לכף חוב. אבל לא על עצמות החוטא, א"כ אם חטאו הכל והצדיק א"מ על עצמות החוטא וח"ו כולן ימותו, וז"פ וירא כי רבה כו' כי השחית כל בשר ויאמר ה' קץ כו' ע"ש:
ועפי"ז י"ל הצדיק אבד ואין איש שם על לב, שתיבת איש מיותר, ונודע דבכל מקום דכ' איש הוא ולא אשה, ולמ"ש הרא"ש ברכות ד"כ דנשים אין ערבין בעד אנשים, ונסתפק בשו"ת מוצל מאש סי' י"ב אי אנשים ערבין על נשים ועי' דגול מרבבה או"ח סי' רע"א ושו"ת רע"א סי' ז' והארכתי בזה לקמן בפ' נצבים (כ"ט כ"ח) ויש רמז מקרא הנ"ל דאמרו וכשלו איש באחיו מלמד שכל ישראל ערבין זל"ז (סנהדרין ל"ט) ואיש ולא אשה, והא דצדיק נתפס בעון הדור משום ערבות וא"כ על אשה דאינו ערב אינו נתפס, וז"פ הצדיק אבד ואין איש שם על לב דוקא איש שבעונו מת אבל אשה אין לה לשום על לבה כי לא בעונה מת. ועי' בשל"ה מס' חולין בענין מו"מ באמונה ע"ש. ובס' אהבת ציון דרוש ו' מהנ"ב כ' ג"כ כנ"ל ופי' הפ' בשה"ש (א' ח') אם לא תדעי לך היפה בנשים כו' אם לא תדע מדוע היפה בנשים הצדיקת מתה. דל"ש ערבות באשה כנ"ל לז"א לך בעקבות הצאן ורעי את גדיותיך על משכנות הרועים, דתינוקות יוכיחו. דבשבת דל"ג ב'. איתא בזמן שאין צדיקים תינוקות שב"ר נתפסין, ואף שאינן בני עונשין ומכ"ש בכלל ערבות, וש"מ שאין הטעם משום ערבות, ודרכי ה' נסתרין עיין ש"ה:
עוי"ל הצדיק אבד ואין איש לשון חשיבות איזה מינוי ושררה שלא יוכל לומר שמת כדי שיבא אחר למלאות מקומו כדאיתא במו"ק דכ"ח שמת ר' אשי דדחקוהו רגלי דבר נתן, שהגיע הזמן שיהי' נשיא אחריו דזרח השמש וכו' אבל כשמת צדיק שלא הי' לו שום מינוי או אשה ודאי בעון הדור מת, ובס' זרע יצחק על משניות פ"ג מה' ערכין כ' על רש"י הנ"ל, ידוע דה' אינו פורע עד שנתמלאה סאתה, ואי' במד"ר ובצעם בראש כולם סאה מלאה עונות מי מקטרג בראש גזל אפי' הי' למטה בקופה דוחקת א"ע למעלה ומקטרג. נמצא בכל פעם המדה נתמלאה בגזל וז"ש לא נחתם הגז"ד רק בגזל דלא נגמר עד שנתמלאה סאתם ובכל הפעם המדה נתמלאה בגיל דדוחקת ועולה למעלה, וז"ש כי חלאה הארץ חמס ר"ל בחמס נתמלאה המדה ובס' לחמי תודה דקנ"ב כ' דתשובה תפלה וצדקה מעבירין רוע הגזירה, דהיינו צום קול ממון שכל א' גימ' קל"ו וס"ה ת"ח בזא"ת יבא אל הקדש, וז"ש "קץ' כל בשר בא לפני ר"ת קול צום שבאמת בכו והתענו על גזירת ה'. אך דזה ל"מ על עבירות שבין אדם לחבירו, וז"פ ותשחת הארץ לפני אלקים כמו ערוה וע"ז דהוא רק לפני אלקים מועיל קול צום, כי מלאה הארץ חמס דכי משמש בלשון אלא דמצד חמס זה בין אדם לאדם ל"מ קול צום לבטל הגזרה ע"ש:
ובפשט הפ' ותשחת הארץ לפני אלקים ותמלא הארץ חמס יש לומר דבספרי מוסר כ' שרמז אם יחטא בינו למקום סופו שיחטא גם בינו לחבירו, גם בפ' ויקרא (ה' כ') ונפש כי וחטא ומעלה מעל בה' אז ג"כ וכחש בעמיתו, אבל בתשובה צרך להיות מקודם בינו לחבירו ולא די לו בינו למקום להתענות. וז"ש ושילם אותו בראשו וחמישיתו ממון ואחר כך ואת אשמו וידוי לה':
פסוק יב:באוה"ח שהנם שימחלו לא יועילו וכו' כן הוא בסנהדרין דנ"ז א', דבב"נ ל"מ מחילה לפוטרו ממיתה:
פסוק יב:הארץ רש"י שאף ג' טפחים עומק נקרא ארץ מכאן ואילך נקרא אדחה, ועשפ"ח ובאוה"ח פ' שלח (ט"ז ל"א) כ' להיפך אדחה הוא עליונה וארץ תחתונה, וכ"כ המלבי"ם יתרו (כ' כ"א) בפ' מזבח אדמה, ועי' תפארת ישראל פ"ו אות ה' מברכות שכ' דלהכי על פרי האדמה חברך בפה"א ועל לחם המוציא ולא שניה בבורא מאדמה או במוציא מארץ דבורא הוא יש מאין ומוציא יש חיש, ואדמה הוי חלק העפריי שבארץ, וארץ כל הכחות הטחונים בארץ ופרי אדמה רק מזון קל ואין בו הזנה כל כך. נברא רק מחיצוניות קליפת הארץ יש מאין ומברך בורא פרי האדמה, אבל לחם לבב אנוש יסעד צריך להזנתו כח גדול מוצא מעמקי הכחות והוא יש מיש לכן מברך המוציא לחם מן הארץ עש"ה. ועי' בתיבת גמא סו"פ בראשית ושלח ועי' כתב והקבלה מ"ש בשם הגר"א ולדבריו צ"ע נוסחת כתפלה ותן ברכה על פני האדמה ע"ש. ועמ"ש בפ' וירא (י"ח ה'):
פסוק יד:עשה לך תבת רש"י ולמה הטריחו בבנין וכו' עי' מהרש"א זבחים דקי"ג. ובעיון יעקב על ע"י ווילנא סנהדרין ד"ע סי' קי"א בזה ובס' באמ"ח תי' דאחז"ל במדה שאדם מודד מודדין לו וכפי אשר אדם מתנהג בהליכתו לעבודת ה' כן ישולם לו גמולו, ואם התנהגותו בדרך טבע דעושה מה שבכחו ואם תכבד עליו עבודה בהליכה לביהמ"ד בחום או קור גדול מיד הוא פורש, השי"ת יתנהג ג"כ עמו בדרך הטבע, ובהטיבו לכל העולם יטיב גם עמו, אבל אם לפעמים יצרך להעשות לו חוץ לדרך הטבע למשל להנצל מלהטים אשר יפלו עליו וכדומה לא ישתנו עליו סדרי בראשית, דכאשר עשה כן יעשה לו, לא כן העובד יותר מכחו כמעשה דרבא שהי' נובע דם מאצבעו ומעיין בשמעתתא ול"ה ידע לאיש כזה ה' מתנהג עמו חוץ לדרך הטבע ורפב"י נקרע לפניו הנהר ע"ש ובנח כ' את האלקים התהלך נח, אלקים בגימ' הטבע פ"ו שהי' מתנהג עפ"י הטבע לכך לא רצה ה' להצילו רק בדרך הטבע שיעשה תיבה. ועי' בהקדמה לס' שער שמעון מה שכתב בענין זה:
ובני יקירי הר"ר דוד נ"י פי' לפי הנ"ל בפרשת וארא (ו' י"ב) הן בנ"י לא שמעו אלי ואיך ישמעני פרעה ואני ערל שפתים, כי מדרך הטבע כשבא משה לישראל והי' מוטרדים בעול עבודה ול"ה להם פנאי לשמוע דבריו מקוצר רוח, ואם הי' שומעין למשה מה שמדרך הטבע אינו כן אז מהראוי לעשות להם נס חוץ לטבע כנ"ל וז"ש משה הן בנ"י לא שמעו אלי, ול"ה בבחינה זו בעבודת ה' לעשות מה שחוץ לטבע, ע"כ איך ושמעני פרעה ואני ערל שפתים שהוא חוץ לטבע, ומהראוי לעזור להם ע"י "איש דברים" שיהי' בדרך הטבע:
פסוק יד:עצי גפר ערש"י. ועי' סנהדרין דק"ח ובגליון שם. ובהפלאה שבערכין על הערוך ערך אדר עש"ה:
פסוק טז:צהר ערש"י י"א חלון וי"א אבן טוב, וכ' בס' עדות ביוסף דרש"י בפ' וירא (י"ט י"ז) על תביט אחריך כ' דמי שלא ניצל בזכותו אינו רשאי לראות במפלת שונאו, והנה על בדורותיו י"ד לשבח ויש לגנאי וי"ל דהני תנאי כהני תנאי למ"ד חלון כמ"ד לשבח וניצל בזכות עצמו דכדאי לראות במפלת שונאו ולמ"ד אכן טוב דורש לגנאי וא"כ אינו כדאי לראות ואינו יכול לראות לחוץ, ועי' בפ' בראשית (ד' ח') בשם שפ"א על ה' לי בעוזרי (א):
פסוק יז:הנני מביא ערמב"ן, ועי' בס' ישועות מלכו מהגאון מקוטנא ז"ל בלקוטי תורה מ"ש בדבריו:
פסוק יח:ובאת רש"י מכאן שנאסרו כו' והוא מגמ' סנהדרין ק"ח ב' ופרש"י ובניך בני נח שם חם ויפת, ותמוה מאד למה הודיע זאת רש"י. ובס' אמ"ב כ' דאיתא בסוף הוריות כל המוקדם מחבירו קודם לחבירו האיש קודם לאשה להחיות כשהן טובעין בנהר, וא"כ ק' מנלן שנאסרו בתה"מ משום דכ' אתה ובניך ואח"כ אשתך, דלמא משום דאיש קודם לאשה להחיות, אך איתא שם במשנה בד"א כששניהם שווין אבל א' ת"ח ואחד ע"ה אפי' ממזר ת"ח קדם לכ"ג ע"ה, ושם למד תורה כמ"ש בבית מדרשו של שם, וגם יפת הי' לו חלק בתורה שנ' יפת אלקים ליפת וישכון באהלי שם, וה"פ דגמ' רוצה להוכיח דאסור בתה"מ דכ' אתה ובניך והדר ואשתך, וק' לרש"י מנלן דילמא לכך כ' אנשים קודם דאיש קודם לאשה להחיות, לכך פרש"י בני נח שם חם ויפת, כמ"ש הפסוק בעצם היום הזה באו בני נח שם חם ויפת וקשה דהו"ל למחשב שם ויפת קודם לחם דת"ח קודם לע"ה, אלא ודאי דלאו מהאי טעמא הקדים אלא משום דאסור בתה"מ:
פסוק כ:למינהו. רש"י כל שהתיבה קולטתו, עי' מהרש"א סנהדרין ק"ח ד"ה ור' אבוהו, ובחדושי מר שמואל על מס' ע"ז ד"ה אריכות גדול בזה:
פסוק כא:ועתה קח עי' בינה לעתים דרוש ל"ג וכ' המפו' אם הי' נח צריך להכין חזון על כל השנה מאה תיבות ג"כ ל"ה די, דיש חיות גדולות פילים וראמים, ורק ה' שלח ברכה ואינו חל רק אם יש מעט כמ"ש בזה"ק והובא בטו"ז ר"ה חנוכה סי' תר"ע ובבהמ"ז אומרים הרחמן הוא ישלח לנו ברכה מרובה בבית הזה, וצריך שיהי' לחם על השלחן, ובמד"ר מצורע וש"ד עצם א' נסכא אינו נשרף באש ואינו נכלה וממנו יהי' תחיית המתים, וז"ש שומר כל עצמותיו אחת מהנה לא נשברה, והטעם אי' דעצם זה אינו נהנה משום מאכל רק ממלוה חלכה, עי' או"ח סי' ש' בט"ז סק"א ונגזר על אדה"ר שאכל עה"ד ביום הששי וכל אברים נהנו. אבל נסכא לא נהנה לכן חי לעולם, ולכן סעודת מלוה מלכה כנגד דהע"ה חי וקיים, ועי' בספר הברית ח"א מאמר י"א פי' בזה ובשו"ת זית רענן ח"ב בסופו בפ' וירא:
פסוק כא:והי' לך ולהם לאכלה, עמ"ש בפ' חקת (כ' ח') בזה אריכות בענין אסור לאדם לאכול קודם שיתן לבהמתו, ועי' בקונטרסי פרי יוסף הנספח לס' חשרת מים על מס' גיטין דס"א. ולקמן בפ' חיי שרה (כ"ד י"ט):