מי היו "בני האלוהים" ומה היה חטאם?
בעקבות השחיתות השלטונית והנפילה המוסרית של מנהיגי דור המבול
בסוף פרשת בראשית אנו נתקלים בשפל המוסרי הנורא שאליו הידרדרה האנושות:
וַיִּרְאוּ בְנֵי הָאֱלוֹהִים אֶת בְּנוֹת הָאָדָם כִּי טֹבֹת הֵנָּה, וַיִּקְחוּ לָהֶם נָשִׁים מִכֹּל אֲשֶׁר בָּחָרוּ… הַנְּפִלִים הָיוּ בָאָרֶץ בַּיָּמִים הָהֵם, וְגַם אַחֲרֵי כֵן, אֲשֶׁר יָבֹאוּ בְּנֵי הָאֱלוֹהִים אֶל בְּנוֹת הָאָדָם וְיָלְדוּ לָהֶם, הֵמָּה הַגִּבֹּרִים אֲשֶׁר מֵעוֹלָם אַנְשֵׁי הַשֵּׁם.
וַיַּרְא ה' כִּי רַבָּה רָעַת הָאָדָם בָּאָרֶץ, וְכָל יֵצֶר מַחְשְׁבֹת לִבּוֹ רַק רַע כָּל הַיּוֹם. וַיִּנָּחֶם ה' כִּי עָשָׂה אֶת הָאָדָם בָּאָרֶץ, וַיִּתְעַצֵּב אֶל לִבּוֹ. וַיֹּאמֶר ה' אֶמְחֶה אֶת הָאָדָם אֲשֶׁר בָּרָאתִי מֵעַל פְּנֵי הָאֲדָמָה מֵאָדָם עַד בְּהֵמָה עַד רֶמֶשׂ וְעַד עוֹף הַשָּׁמָיִם כִּי נִחַמְתִּי כִּי עֲשִׂיתִם.
(בראשית ו א‑ח)
מהפסוקים לבדם קשה להבין מה היה חטאם הגדול של בני אותו הדור, אשר הביא לחורבן העולם. הכתוב גם מזכיר דמויות יוצאות דופן – "בְּנֵי הָאֱלֹהִים", "הַנְּפִלִים", "הַגִּבֹּרִים" ו"אַנְשֵׁי הַשֵּׁם" – וניכר שהן המקור לשחיתות. אך מי אלה אותן דמויות?
פרצה בגדולים
רש"י מסביר שהדמויות הללו הן מנהיגי הדור, שכן "אלוהים" משמש במקרא לשון מרות ואדנות. הכינוי "נְּפִלִים" דבק בהם משום שנפלו והפילו את העולם; "הַגִּבֹּרִים" – גבורתם הייתה במרידה בה'; "אַנְשֵׁי הַשֵּׁם" – היינו אותם שמות המוזכרים בתורה, כמו מחויאל ומתושאל, שנקראו על שם אובדן – "שנימוחו והותשו". השחתת אותו הדור החלה אפוא במנהיגי הדור – הם השחיתו דרכם, והפילו את בני דורם אחריהם.
כך מובא בשם רבי שמעון בר יוחאי במדרש (בראשית רבה כו ה), המוסיף כלל שהיה נכון אז ונכון תמיד, אפילו היום: "כל פרצה שאינה מן הגדולים אינה פרצה". אם יש קלקול כלשהו בציבור, ואפילו רבים נופלים בו, עדיין אין זו פרצה של ממש, כי מנהיגי הדור יכולים לתקן. אולם אם המנהיגים עצמם הם החוטאים הראשיים, אזי המצב חמור באמת, שהרי אין מי שיתקן. דור שכזה מאבד את המצפן הרוחני שלו, וסופו קלקול ואובדן דרך!
המלבי"ם מסביר שהשימוש בפסוקים בתיאורים המזכירים ישויות אלוהיות, אף שמדובר בסך הכול בבני אדם, הוא מכוון. אנו מוצאים כיום, באגדות עם ובמיתולוגיות שונות, מוטיב חוזר על אודות אנשים "אלוהיים" כביכול, המסתובבים בעולם וחושקים בבנות אדם, וכשהם מוצאים אישה הטובה בעיניהם הם באים אליה וזו יולדת מהם ילדים.
משער המלבי"ם שבאותו דור כך היה – אנשים חשובים ומרוממים מעם טענו שהם "בני אלוהים", בעלי יכולות על‑אנושיות. באופן זה היו מפתים נשים, אשר היו מזנות תחת בעליהן מתוך תפיסה שהן נדבקות באדם שאינו מהעולם הזה. באותו דור היו חושבים שאותם אנשים גדולים, אלוהיים כביכול, "נפלו" מהשמים והיו "בני אלוהים" ממש, ועל כן יוחסו להם כוחות מיוחדים. הציבור הפתי השתדל להידמות לאותן דמויות נערצות.
התורה באה ללמד שכל הסיפורים הללו שקר והבל המה. אותם "נפילים" ו"בני אלוהים" הם בסך הכול אנשים גיבורים ומוצלחים בעלי שֵם, שנהנו מכבוד מוגזם. התורה נקטה את לשונם של בני אותו הדור, וכינתה את אותם מנהיגים, שרים ושופטים חוטאים ומקולקלים בשם: "בני אלוהים" – כדי ללמדנו את ההסתכלות המקולקלת של בני אותה תקופה על מנהיגיהם, שהיו נחשבים בעיניהם כאלילים, וממילא ביקש ההמון להידבק בדרכיהם הנלוזות, וכל זה הוא הגורם לשחיתות שהביאה לגזרת חורבן העולם.
אין דוגמה אישית
התורה מתארת את השחיתות שרווחה בעולם באותה תקופה: "וַיִּרְאוּ בְנֵי הָאֱלֹוהִים אֶת בְּנוֹת הָאָדָם כִּי טֹבֹת הֵנָּה וַיִּקְחוּ לָהֶם נָשִׁים מִכֹּל אֲשֶׁר בָּחָרוּ". מבארים חז"ל (בראשית רבה כו ה) שאותם אנשים גדולים היו חוטפים אישה תחת בעלה בעת החופה ובאים אליה, ואף חמור מזה: "'מִכֹּל אֲשֶׁר בָּחָרוּ' – זה זכר ובהמה".
הרד"ק מרחיב בכיוון זה:
"אֶת בְּנוֹת הָאָדָם" – בנות מין האדם החלושים, שלא היה להן כוח לעמוד כנגדם, וכאשר היו רואים בני הגדולים בנות העניים והחלושים שהיו "טובות" – רוצה לומר: יפות תואר ומראה – היו עושקים ולוקחים איזה שהיו בוחרים מכל הנשים. ואותן שישרו בעיניהם היו פנויות או נשואות לבעל, כי מי שהיה גדול מחברו עושק את חברו, ואין מציל מידם.
הרי לפנינו שחיתות מוסרית חמורה, וגילוי עריות מהסוג השפל ביותר ("זכר ובהמה"), המצורפים לעושק ורשעות נוראה ("כי מי שהיה גדול מחברו עושק את חברו"), ומקורה של רשעות זו הוא דווקא בהנהגה, באנשים הגדולים של אותו הדור. וכפי שאמרנו: אם המנהיגים חוטאים – הרי שיש בדור פרצה שאין מי שיגדור אותה, ולכן חמור חטאם של המנהיגים מחטאם של בני אדם רגילים.
חטא המנהיגים חמור מצד נוסף, כפי שמודגש במדרש (ספרי במדבר פו):
מה היו בני הדיינים עושים? – היו אוחזים נשים מן השוק ומענים אותם. אם כך היו בני הדיינים עושים – קל וחומר לשאר הטרטין (= האנשים הפשוטים).
המנהיגים מהווים דוגמה לבני דורם. כאשר המנהיגים מורים היתר לעצמם – הרי גם מי שתחתם מורה היתר לעצמו בדברים שבהם הוא יכול לחטוא: "כי מי שהיה גדול מחברו עושק את חברו" – כל אחד היה עושק את מי שמתחתיו כפי יכולתו.
פרשייה זו מהווה, אפוא, תמרור אזהרה לכל הדורות: קלקול בהנהגה – סופו חורבן הדור. על ההנהגה מוטל עול חינוך הדור ותיקונו, והתנאי לכך הוא היות ההנהגה דוגמה ומופת לדור בתיקון מידותיה, ומתוך כך תוכל גם לגדור את פרצות הדור.
© המאמרים מעובדים ומקוצרים מתוך "התורה לדורנו", הוצאת אור עציון