פסוק ב:מכל אשר בחרו, אף בעולת בעל. הקשה הרא"ם דכאן אמרינן דדור המבול עברו על א"א ובפ"ק דקידושין (דף י"ג) אמרינן כל שאינו יודע בטיב גיטין וקידושין אל יהא לו עסק עמהם א"ר יוחנן וקשים לעולם יותר מדור המבול שנאמר אלה וכחש ורצוח וגנוב ונאוף פרצו ודמים בדמים נגעו וכתיב על כן תאבל הארץ וגו' וגם דגי הים יאספו ואילו בדור המבול כתיב כל אשר בחרבה מתו ולא דגים, שבים משמע דבדור המבול לא עברו על א"א ושמא אגדות חלוקות הם ע"כ וג"א כתב לפרש ההיא דקידושין קאי דוקא על דמים בדמים נגעו דהיינו ענין הוראת היתר א"א שהוא מרבה ממזרים משא"כ בזנות א"א, והאריך בזה אבל נ"ל שאין שייך כלל לומר על דור המבול שלא עברו ק א"א שהרי אמרו בפרק חלק (דף ק"ח), שעברו על הכל ותו דהא אמר קרא בהדיא כאן ויקחו להם נשים כו' משמע נשים שהם א"א וילדו מהם בנים כדרך איש ואשתו לא דרך זנות, אלא נראה דודאי עברו ג"כ על א"א אלא שאין אישות לעכו"ם משום עריות אלא איסורא בעלמא איכא משום ודבק באשתו ולא באשת חבירו כמ"ש התוס' בפרק ד' מיתות (דף נ"ב) ומש"ה קשה מי. שאינו בקי בטיב גיטין וקידושין דמתיר א"א של ישראל שהוא חמור טפי שהוא גילוי עריות ומוליד ממזר:
פסוק ג:לעולם כו' כלומר לאורך ימים דאי לעולם כפשוטו משמע דכל שאינו לעולם ממש לא היה מקפיד אפילו הוא זמן רב וזה אינו דגם בצער זמן רב יש קפידא אלא דהאמת הוא כן דפירוש לעולם הוא לאורך ימים.
פסוק ג:בשגם כו', בשביל שגם זאת. צריך לבאר פירוש הפסוק ע"פ דרך רש"י מאי גם זאת דאמר דמשמע שיש תחילה ענין אחר בזה ומה הוא, ותו מ"ש ומה אם יהיה אש כו' מי ביקש דבר זאת שיצטרך להזכירו. ולפי הפירוש של בני אלהים היינו שרים של מעלה יש לפרש בדרך זה שהמלאכים האלו שלחם הקב"ה בין בני אדם והיה הכוונה שהם ילמדו אותם לטובה ולבטל היצה"ר מהם כמו שהם אין להם יצה"ר וכן היתה הסברא בכוונה, והנה עכשיו נהפך הוא שבני אדם גברו ביצה"ר עד שהטו המלאכים לדרכיהם שהלכו אחר היצה"ר וא"כ אין תקנה עוד לבני אדם כיון שכח שלהם גדול כ"כ לדרך הרע. וע"כ אמר שגם חסרון זה יש בהם שהם בשר וראוי להכנע בפני האש ואפ"ה גברו על מלאכי אש ע"כ אין להם תקוה שיהיו נכנעים:
פסוק ג:והיו ימיו וגו' עד ק"ך שנה אאריך. הטעם כתבו מפרשים רמז לימי משה וגם בשגם הוא בגמטריא משה וק"ל דכאן משמע דיותר מזמן ק"ך שנה הוה אורך ימים ועל סך יותר מק"ך שנה אמר לא ידון רוחי לאורך ימים ובסוף גיטין אמרינן מהרה דמרא עלמא תתנ"ב, שנה הוא כמנין ונושנתם וי"ל דהא דאמר כאן לא ידון רוחי לאורך ימים לא נתכוון לתת שיעור בק"ך שנה אלא אמר הענין שיהיה רוחי נדון בקרבי ומסופק אם אשחית או לא לא יהיה זמן רב אלא תיכף אכריע שראוי להשחית אלא שאעשה לו חסד להמתין לו ק"ך שנה:
פסוק ז:מאדם עד בהמה. אף הן השחיתו דרכן בגמרא חלק (דף ק"ח) כי השחית כל בשר א"ר יוחנן מלמד שהרביעו בהמה על חיה וחיה על בהמה והכל על האדם ואדם על הכל ואח"כ איתא שם בשם ר' יהושע בן קרחא כמו הד"א שמביא רש"י. וא"כ השה על לשון ראשון דרש"י שהוא ר' יוחנן ולא אמר שהרביעו כו' אלא דמעצמם עשו כן וכן פירש"י בפרשת נח אפילו בהמה וחיה משמע בלא הרבעה ונ"ל דודאי האמת היה בלא הרבעה ג"כ ורש"י לא בא כאן אלא לתרץ לשון מאדם ועד בהמה משמע שיש להם שייכות להדדי בחטא ביחד לזה תירץ שאף הן השחיתו פירוש האדם היה עצמו רובע בהמות וע"ז אמר ד"א הכל נברא כו' ע"כ יש להם שייכות ביחד:
פסוק ט:אלה תולדות נח וכו', הואיל והזכירו ספר בשבחו. דקשה שבא להזכיר תולדותיו וספר בשבחו אלא דהזכירה גורמת השבח וכיון שהפסיק אמר שנית ויולד נח כו', ואע"ג דבסוף פ' בראשית זכרו ג"כ שאני התם שבא לספר ענינו של נח מה היה בימיו משא"כ כאן לא בא אלא להזכיר סדר התולדות לחוד. והקשה הרא"ם הלא כמה פעמים מזכיר אברהם יצחק ויעקב ואינו מספר בשבחם ותירץ דהיינו דוקא כאן שמזכירו אצל רשעים וכו' ולי נראה דאין שייך ספור שבחו אלא במקום שרצו לספר מה ענין היה לאנשי דורו בימיו כמו כאן, וכן באברהם בענין ואברהם היו יהיה לגוי גדול כו' פירש"י ג"כ דזכר צדיק לברכה כיון דשם מספר מפלת סדום ועמורה:
פסוק ט:בדורותיו, יש מרבותינו דורשין כו' יש לדקדק בדבר זה חדא למה זכר תקלה בדור של צדיקים ואח"כ בלשון בני זכר דורו של אברהם, ותו למה אמר בסוף לא היה נחשב לכלום ולא אמר שלא היה חשוב כמותם. ותו קשה ללשון ראשון את האלהים התהלך נח שהיה צריך סעד כו' דזה אינו לשבח וכ"ש מה שהוזכר לקמן מקטני אמנה היה ותו לשון בדורותיו קשה דהיה לו לומר בדורו, דהא לא היה אלא בדור אחד. ונראה לפרש דיש כאן תרי מילי ואינם סותרים זא"ז, הא' הוא הויות הצדקות שיש בזה מעלות הרבה זע"ז והשני חשיבות הצדיק דהיינו שהקב"ה מחשיבו ומדבר עמו בזה לוקח הקב"ה החשוב שבאותו דור לפי מה שהוא לבדו ולזה אין שייך מעלות, דכיון שמיחד אליו הנבואה אין באותו הדור נביא אחר שתאמר עליו שזהו פחות מנביא זה לענין הנבואה ובזה ניחא הכל דודאי לשון בדורותיו מורה גם על הדורות שהיו לפניו כמ"ש עשרה דורות מאדם ועד נח דהיינו שנח היה תכלית של כל אותן עשרה דורות כי אין בהם חפץ זולתו, וזהו לשבח דכיון דבדורות הללו היה הוא הצדיק ולא היה לו ממי ללמוד כ"ש שהיה לו מעלה יתירה אם היה לו ממי ללמוד ולשון שני ס"ל ג"כ דבר זה אלא דמפרש הפסוק לענין חשיבות שלו בעיני הקב"ה, דבדורו היה יותר חשוב ודבר עמו הקב"ה, אבל, אם היה בדור אברהם לא נחשב כלל לנביא כי היה באותו הדור חשוב ממנו ולא בא אליו הדבור כלל ולא שייך בזה מעלות לומר זה יותר מזה, נמצא דאין כאן מחלוקת דלענין הויות הצדקות לשון שני ס"ל כראשון ולענין חשיבות הראשון ז"ל כשני:
פסוק ט:היה צדיק יותר. דאילו למעלה וחשיבות א"ל כ"ש אלא הכ"ש הוא לענין הכח דאם יש לו כח להיות צדיק בלא לימוד מאחר כ"ש שיש לו כח ללמוד מצדיק יותר להיות כמוהו ללמוד ממנו, וע"ל מה שכתבתי בפרשה זו גבי לשבעת ימים עוד:
פסוק ט:ויש שדורשין לגנאי. קשה ממאמר אשר איננה טהורה כו' ולמה הזכירה תורה כאן גנאי לצדיק ונראה דהך לגנאי אין פירושו לגנאי של נח ח"ו אלא לגנאי הדור שלו, וה"ק קרא ראו מה גרוע דור ההוא אשר נח שהיה צדיק תמים בדורותיו והוא את האלהים התהלך נח לא כאברהם, אלא ודאי שהדור היה גרוע כ"כ:
פסוק יג:קץ כל בשר, כל מקום שאתה מוצא זנות כו' קשה א"כ היאך נשאר נח ובניו ונראה לתרץ זה ע"פ סדר הפסוק דקשה דתחילה אמר והנני משחיתם את הארץ ואח"כ עשה לך תיבת כו' ואח"כ ואני הנני מביא את המבול כו', דהיה לו לסמוך, הבאת המבול אצל משחיתם את הארץ דהא ההשחתה היא ע"י המבול, ולמה הפסוק בעשית התיבה בינתיים, אלא שהוא לתרץ הקושיא שזכרנו כיון שקץ כל בשר כו' היאך יהיה ניצול נח מן האנדרלמוסיא שהורגת טובים ורעים לזה אמר עשה לך תבת כו' ממילא לא תהיה כלל ביניהם וכאלו אתה בעולם אחר חוץ מהם. וא"ל א"כ מה זה שכתב רש"י אחר זה ולמה הטריחהו בבנין הא הוכרח לבנין דבהצלה בלא בנין היה גם נח נענש מכח אנדרלימוסיא. י"ל דה"ט דאפשר שיהיה לו הצלה בתיבה נעשית מאליה או להבריחו לארץ ישראל אשר לא היה שם המבול והיה גם כן נבדל מהם ולמה הטריחהו בבנין:
פסוק יג:כי מלאה הארץ חמס, לא נחתם גזר דינם אלא על הגזל. קשה לשון הפסוק דהתחיל בהשחתת הארץ ושזו היא סיבה משום ערוה וע"ז וסיים בחמס ותו למה באמת היה גזר דינם דוקא בשביל גזל ולא משום ע"ז וג"ע שהם יותר חמורים ועונשו מיתת ב"ד. ונראה לתרץ ע"ד שארז"ל גדול השלום שאפילו עובדים ע"ז אין נענשים שנאמר חבור עצבים אפרים הנח לו וכשיש מריבה, ביניהם אז נענשים שנאמר חלק לבם עתה יאשמו, ע"כ אמר וירא אלהים את השחתת הארץ ואעפ"כ לא בא קץ שלהם עד עבירה של גזל ונחלק לבם כמ"ש:
פסוק יג:אנדרלמוסיא כו' פי' בערוך דבר ויש במדרש המות היה הולך בימי המבול ולפיכך ציוה הקב"ה לעשות תיבה ע"ד לא תצאו איש מפתח ביתו. וזה סיוע למה שזכרתי קודם לזה:
פסוק טז:צהר, יש אומרים חלון. קשה למה לא אמר הכתוב בפירוש חלון, ותו דלקמן הזכירו בשם חלון ואמר ויפתח נח את חלון התיבה אשר עשה. ותו אשר עשה ל"ל, ומנ"מ מזה שהוא עשאו, ונראה לתרץ ע"ד הגמרא פ' חז"ה (דף נ"ט) לענין חזקת החלון אמר שמואל ולענין אורה אפילו כל שהוא יש לו חזקה פי' רשב"ם חלון העשוי לכנוס ממנו האור במקום אופל לא בעינן צורת חלון אלא אפילו כל שהוא יש לו חזקה דחלון העשוי לאורה מילתא דקביעותא הוא דכל הימים אדם צריך לאורה כו'. משמע דסתם חלון אינו מיקרי עשוי לאורה ואינו קבוע והנה כאן צוה הקב"ה שיעשה חלון שהוא לאורה. ממילא יהיה לו קביעות בתיבה כי משפט דור המבול היה שנה תמימה. ונח לא עשה רק חלול בעלמא שהוא אינו לאורה אלא להכניס ולהוציא משם כי היה מקטני אמנה כדלקמן. וע"כ לא עשה דבר שהוא קביעות. ע"כ אמר הכתוב ויפתח נח את חלון התיבה אשר עשה, כלומר כמו שעשה לפתיחה בעלמא ולא עשאו לאורה והי"א ס"ל דהכתוב קמ"ל דלאו חלון יהיה אלא אבן טוב יתקן שם לאורה וזה נלמד מדכתיב לקמן חלון התיבה אשר עשה מעצמו בלא ציווי הקב"ה, דהציווי היה על אבן טוב וזה אינו ענין להחלון שעשה הוא:
פסוק טז:ואל אמה וגו', כסויה משופע כו'. הרא"ם מפרש דברי רש"י דלמעלה היה פתוח ולא היה לו לעשות תיקון שלא יפלו הגשמים כדרך שפירש"י על הפתח התיבה שתהא בצדה משום הגשמים, וע"כ כתב הרא"ם, ששיעור אותה הפתיחה למעלה היה אורכה אמה ורחבה ששית מן אמה דהיינו טפח כמו בלמטה שהיתה הרוחב ששית מן האורך ובאותה פתיחה מעט לא יפלו הגשמים, דאי תימא שהיה האורך שש, אמות ורחבו אמה היו הגשמים נופלים שם, ולא נראה לי כן דא"כ היה לרש"י לומר כדי שלא יפלו המים לשם ולמה הזכיר שיזובו המים כאן וכאן, ותו דאפי' אם היתה הפתיחה קטנה מ"מ גשמים מועטים נופלים לשם ולמה לא יעשה שלא יפלו שם גשמים כלל אלא ודאי דגם למעלה היה כיסוי ואין שם פתיחה כלל. ורש"י נותן טעם על קטנות הכיסוי באורך ורוחב דאלו היה הכיסוי למעלה כמו למטה היו הגשמים מתקבצים קצת על הכיסוי כדרך כל גג שהוא רחב ואינו משופע ע"כ עשאו משופע כדי שלא יהיה שום מקום שיתקבצו שם הגשמים. וכ"כ בספר אמרי שפר:
פסוק יז:ואני הנני מביא הנני מוכן להסכים כו' מדנקט רש"י תיבת מביא משמע שמכאן הוכיח שיש כאן דעת אחרים דאם לא היה, אלא דעת עצמו היה לו לומר אביא לא מביא שהוא שם התואר של בעל ההבאה. אלא ודאי דאחרים שמוני למביא דהיינו ב"ד של מעלה:
פסוק יז:ואמר רש"י מוכן להסכים דהיינו עדיין אינו מסכים אלא שאני מוכן להסכים וזה יליף ממלת הנני דמורה על ההכנה. ובמקומות רבות מצינו הסכמת ב"ד של מעלה כגון וה' הכה כל בכור דפירש"י הוא וב"ד אלא, דשם, נגמרה ההסכמה כי הכה באותה שעה אבל כאן היתה כבר דעה שלהם אלא שהיה רחוק ממני דעתם ועכשיו נתקרב הדבר ומוכן והכוונה בזה דהקב"ה ביקש שיעשו תשובה ולא גמר ההסכמה כ"א היתה נגמרת אין תרופה לזה. ונראה דעד"ז מרמז וי"ו של ואני דתחילה אמר שיעשה תיבה אע"פ שהרבה ריוח לפניו אפ"ה אטריחך בבנין כדי שיראו וישובו, וע"ז אומר לך ראיה עוד שמוכן אני להסכים ולא מסכים ממש להורות שיש עדיין תרופה, ועיין לקמן גבי ואני הנני מקים:
פסוק יז:מבול שבלה את הכל כו' שלשתן מוכח דפשוטו של תיבה היא בל היינו בלה אלא דצריך לפרש המ"ם והוי"ו, לזה אמר שמרמז עוד שבלבל לזה באה המ"ם שתקראנו מבלבל, ואע"פ שאין כאן רק בי"ת אחת, הדגש שבו מורה כאילו יש עוד בי"ת, וכמו שהבי"ת הכתובה למ"ד אחריה הכי נמי הבי"ת הנוספת מכח הדגש, והוי"ו תצרפו אל המ"ם והוי כאילו כתוב מוביל דפירושו הוביל, דכל שיש לתרץ האותיות ולצרף מהם תיבה יש לנו לעשות כן אפילו הם
פסוק יח:אתה ובניך וגו' מכאן שנאסרו בתשמיש. קשה דלקמן גבי ויבא נח ובניו כו' חזר רש"י שנית דנאסרו בתשמיש ללא צורך כיון שכבר פירשו כאן גבי ציווי. ותו ששם פירש"י מפני שהעולם שרוי בצער וכאן לא זכר טעם זה, ונראה לדקדק עוד דבציווי אמר כאן ובאת אל התיבה אתה ובניך כו' זכר תחילה הביאה אל התיבה ואח"כ הפרישה מן הנשים ובסוף אמר ויבא נח ובניו כו' אל התיבה זכר תחילה הפרישה מן הנשים ואח"כ ביאה אל התיבה אלא דהציווי היה אחר שיבא אל התיבה ויהיה שם אז דוקאשהיה הפרישה ונח הוסיף מדיליה להקדים הפרישה קודם ביאתו לתיבה, וע"ז אמר רש"י שעם לפי שראה נח טעם האיסור מפני שהעולם שרוי בצער א"כ גם קודם ביאה לתיבה שייך זה הטעם, והענין הוא דבצווי היה המשמעות שיבואו לתיבה קודם לירידת גשמים ממילא לא יהיה עוד צער, וע"כ לא נאסר עד אחר שיהיו בתיבה אבל נח לא נכנס עד שדחקוהו המים ממילא, כבר התחיל הצער ונאסר גם קודם הכנסו אל התיבה, לזה אמר הכתוב דרך טעם מפני מי המבול כפירש"י שדחקוהו המים ומפני זה היתה חיוב הפרישה גם, סמוך להכנסו לתיבה, זה נ"ל נכון מאוד בס"ד:
פסוק כ:מהעוף למינהו, ומאליהן באו דאם לא כן היאך היה נח יודע איזה לא השחיתו, ולא סגי בזה לחוד לסימן שלא השחיתו דרכם דודאי גם אותן שהשחיתו באו מאליהן ע"כ הוצרך עוד לסימן קליטת התיבה. וקליטת התיבה לחוד לא הוה סימן דלא השחיתו שאין קליטת התיבה סימן אלא אם באו מאליהן והתיבה קולטת לזה ולא לזה אבל אם הובאו שם ע"י נח אין שייך סימן קליטת התיבה דע"י הכנסת נח באו אף שאין התיבה מסכמת לזה. ובזבחים (דף קי"ו) איתא דרב חסדא אמר קליטת התיבה ור' אבהו אמר מאליהן באו וס"ל לרש"י דלא פליגי: