א לַמְנַצֵּ֗חַ מִזְמ֥וֹר לְדָוִֽד׃ ב בְּךָ֖ יְהוָ֣ה חָ֭סִיתִי אַל־אֵב֣וֹשָׁה לְעוֹלָ֑ם בְּצִדְקָתְךָ֥ פַלְּטֵֽנִי׃ ג הַטֵּ֤ה אֵלַ֨י ׀ אָזְנְךָ֮ מְהֵרָ֪ה הַצִּ֫ילֵ֥נִי הֱיֵ֤ה לִ֨י ׀ לְֽצוּר־מָ֭עוֹז לְבֵ֥ית מְצוּד֗וֹת לְהוֹשִׁיעֵֽנִי׃ ד כִּֽי־סַלְעִ֣י וּמְצוּדָתִ֣י אָ֑תָּה וּלְמַ֥עַן שִׁ֝מְךָ֗ תַּֽנְחֵ֥נִי וּֽתְנַהֲלֵֽנִי׃ ה תּוֹצִיאֵ֗נִי מֵרֶ֣שֶׁת ז֭וּ טָ֣מְנוּ לִ֑י כִּֽי־אַ֝תָּה מָֽעוּזִּֽי׃ ו בְּיָדְךָ֮ אַפְקִ֪יד ר֫וּחִ֥י פָּדִ֖יתָה אוֹתִ֥י יְהוָ֗ה אֵ֣ל אֱמֶֽת׃ ז שָׂנֵ֗אתִי הַשֹּׁמְרִ֥ים הַבְלֵי־שָׁ֑וְא וַ֝אֲנִ֗י אֶל־יְהוָ֥ה בָּטָֽחְתִּי׃ ח אָגִ֥ילָה וְאֶשְׂמְחָ֗ה בְּחַ֫סְדֶּ֥ךָ אֲשֶׁ֣ר רָ֭אִיתָ אֶת־עָנְיִ֑י יָ֝דַ֗עְתָּ בְּצָר֥וֹת נַפְשִֽׁי׃ ט וְלֹ֣א הִ֭סְגַּרְתַּנִי בְּיַד־אוֹיֵ֑ב הֶֽעֱמַ֖דְתָּ בַמֶּרְחָ֣ב רַגְלָֽי׃ י חָנֵּ֥נִי יְהוָה֮ כִּ֤י צַ֫ר־לִ֥י עָשְׁשָׁ֖ה בְכַ֥עַס עֵינִ֗י נַפְשִׁ֥י וּבִטְנִֽי׃ יא כִּ֤י כָל֪וּ בְיָג֡וֹן חַיַּי֮ וּשְׁנוֹתַ֪י בַּאֲנָ֫חָ֥ה כָּשַׁ֣ל בַּעֲוֺנִ֣י כֹחִ֑י וַעֲצָמַ֥י עָשֵֽׁשׁוּ׃ יב מִכָּל־צֹרְרַ֨י הָיִ֪יתִי חֶרְפָּ֡ה וְלִשֲׁכֵנַ֨י ׀ מְאֹד֮ וּפַ֪חַד לִֽמְיֻדָּ֫עָ֥י רֹאַ֥י בַּח֑וּץ נָדְד֥וּ מִמֶּֽנִּי׃ יג נִ֭שְׁכַּחְתִּי כְּמֵ֣ת מִלֵּ֑ב הָ֝יִ֗יתִי כִּכְלִ֥י אֹבֵֽד׃ יד כִּ֤י שָׁמַ֨עְתִּי ׀ דִּבַּ֥ת רַבִּים֮ מָג֪וֹר מִסָּ֫בִ֥יב בְּהִוָּסְדָ֣ם יַ֣חַד עָלַ֑י לָקַ֖חַת נַפְשִׁ֣י זָמָֽמוּ׃ טו וַאֲנִ֤י ׀ עָלֶ֣יךָ בָטַ֣חְתִּי יְהוָ֑ה אָ֝מַ֗רְתִּי אֱלֹהַ֥י אָֽתָּה׃ טז בְּיָדְךָ֥ עִתֹּתָ֑י הַצִּ֘ילֵ֤נִי מִיַּד־א֝וֹיְבַ֗י וּמֵרֹדְפָֽי׃ יז הָאִ֣ירָה פָ֭נֶיךָ עַל־עַבְדֶּ֑ךָ ה֖וֹשִׁיעֵ֣נִי בְחַסְדֶּֽךָ׃ יח יְֽהוָ֗ה אַל־אֵ֭בוֹשָׁה כִּ֣י קְרָאתִ֑יךָ יֵבֹ֥שׁוּ רְ֝שָׁעִ֗ים יִדְּמ֥וּ לִשְׁאֽוֹל׃ יט תֵּ֥אָלַ֗מְנָה שִׂפְתֵ֫י שָׁ֥קֶר הַדֹּבְר֖וֹת עַל־צַדִּ֥יק עָתָ֗ק בְּגַאֲוָ֥ה וָבֽוּז׃ כ מָ֤ה רַֽב־טוּבְךָ֮ אֲשֶׁר־צָפַ֪נְתָּ לִּֽירֵ֫אֶ֥יךָ פָּ֭עַלְתָּ לַחֹסִ֣ים בָּ֑ךְ נֶ֝֗גֶד בְּנֵ֣י אָדָם׃ כא תַּסְתִּירֵ֤ם ׀ בְּסֵ֥תֶר פָּנֶיךָ֮ מֵֽרֻכְסֵ֫י אִ֥ישׁ תִּצְפְּנֵ֥ם בְּסֻכָּ֗ה מֵרִ֥יב לְשֹׁנֽוֹת׃ כב בָּר֥וּךְ יְהוָ֑ה כִּ֥י הִפְלִ֘יא חַסְדּ֥וֹ לִ֝֗י בְּעִ֣יר מָצֽוֹר׃ כג וַאֲנִ֤י ׀ אָ֘מַ֤רְתִּי בְחָפְזִ֗י נִגְרַזְתִּי֮ מִנֶּ֪גֶד עֵ֫ינֶ֥יךָ אָכֵ֗ן שָׁ֭מַעְתָּ ק֥וֹל תַּחֲנוּנַ֗י בְּשַׁוְּעִ֥י אֵלֶֽיךָ׃ כד אֶֽהֱב֥וּ אֶת־יְהוָ֗ה כָּֽל־חֲסִ֫ידָ֥יו אֱ֭מוּנִים נֹצֵ֣ר יְהוָ֑ה וּמְשַׁלֵּ֥ם עַל־יֶ֝֗תֶר עֹשֵׂ֥ה גַאֲוָֽה׃ כה חִ֭זְקוּ וְיַאֲמֵ֣ץ לְבַבְכֶ֑ם כָּל־הַ֝מְיַחֲלִ֗ים לַיהוָֽה׃
📖

פרשנים על הפרק

📚

מאמרים על הפרק

מצודת דוד

רבי דוד אלטשולר

פסוק ב:
אל אבושה. לזה מהראוי שלא אבוש לעולם אף שאין בי זכות והצילני בצדקתך:
פסוק ג:
הטה אלי. לשמוע תפלתי:
פסוק ג:
לצור. דומה לסלע חזק ולבית מצודות והוא מבצר חזק:
פסוק ד:
למען שמך. המורה על הרחמים:
פסוק ד:
תנחני. בדרך ישרה:
פסוק ה:
טמנו לי. הסתירו עלי שאפול בה:
פסוק ו:
בידך. בפקדון אתן רוחי בידך ועליך לשמרו:
פסוק ו:
פדיתה. עבר במקום עתיד ור״‎ל הן ידעתי שתפדה אותי ממות כי אתה אל אמת להחזיר הפקדון:
פסוק ז:
השומרים. המצפים לתשועת גלולים:
פסוק ח:
אשר ראית. נתת לב לראות עניי וידעת צרות נפשי:
פסוק ט:
ולא הסגרתני. לא מסרת אותי ביד האויב והעמדת רגלי במקום מרחב שלא אמעד:
פסוק י:
עששה. בעבור כעס מתוגיון הצרות כאלו נרקבו עיני וגו׳‎:
פסוק יא:
ביגון. בעבור היגון כלו ונשלמו ימי חיי וכן ושנותי באנחה וכפל הדבר במ״‎ש:
פסוק יא:
בעוני. בעבור עוני כשל כוחי ונדבקו עצמי:
פסוק יב:
מכל צוררי. מכל מה שעושים לי צוררי הייתי לחרפה להרואים בי כי מלעיגים עלי:
פסוק יב:
ולשכני. היודעים יותר ממה שעושים לי צוררי להם אני מאד לחרפה:
פסוק יב:
ופחד למיודעי. אני לפחד להם כי בראותם צרתי יפחדו לנפשם שלא יקרא להם כמקרי:
פסוק יב:
רואי בחוץ. הרואים אותי בחוצות נדדו מפני והלכו להם כי כן דרך אדם לברוח מראות חלי קשה ודבר מגונה ונמאס:
פסוק יג:
כמת מלב. כמו המת הנשכח מהלב:
פסוק יג:
ככלי. ר״‎ל ככלי כל שהוא אשר כשהוא נאבד אין אדם זוכרו:
פסוק יד:
דבת רבים. דברי רע מרבים המפחדים אותי מסביב:
פסוק יד:
בהוסדם. במה שהם מתייעצים עלי כולם יחד וחושבים לקחת נפשי ור״‎ל ובעבור שאני שומע כ״‎ז ואני כאלם לא יפתח פיו לזה אני שכוח בעיני כל כי חושבים שכלה תקותי:
פסוק טו:
ואני. אבל אני אבטח בה׳‎ ולא אירא מהם:
פסוק טו:
אלהי אתה. ותעזרני מהם:
פסוק טז:
בידך עתותי. כל העיתות שעברו עלי בין העתים לטובה ובין העתים לרעה הלא המה בידך על פיך נעשו:
פסוק טז:
הצילני מיד אויבי. כי הלא הכל בידך:
פסוק יז:
האירה. הראה לי פנים מאירות והוא מדרך משל הנהוג בין אדם לרעהו:
פסוק יח:
כי קראתיך. והואיל ובך בטחתי מהראוי שלא אבוש:
פסוק יח:
ידמו. יכרתו לרדת לשאול:
פסוק יט:
תאלמנה. מהראוי שתאלמנה שפתי שקר:
פסוק כ:
מה רב. מה מאד רב הטוב אשר צפנת לתת ליראיך בעוה״‎ב ואף הרבה טובה פעלת להחוסים בך נגד בני אדם ר״‎ל אשר כל אדם חסו בו:
פסוק כא:
תסתירם. כי הסתרתם בסתר הבאה מפניך להיות נסתרים מגבהות כל איש רשע מריב. מהמריבה הבא מהלשונות:
פסוק כב:
כי הפליא. אשר גם לי עשה חסד נפלא לחזק אותי כאלו הייתי בעיר מבצר:
פסוק כג:
בחפזי. כשהייתי נחפז לברוח מפני שאול כמ״‎ש ויהי דוד נחפז (ש״‎א כ״‎ג) אז אמרתי נכרתי מנגד עיניך כי היה קרוב מאוד להמסר ביד שאול:
פסוק כג:
אכן שמעת. כי נוצלתי גם אז מידו:
פסוק כד:
אהבו. לזה אהבו את ה׳‎ כי הוא שומר אנשי אמונים:
פסוק כד:
על יתר. על יתרון הגאות של עושי הגאוה:
פסוק כה:
חזקו. כל המקוים לה׳‎ חזקו ואמצו לבבכם ותהיו בטוחים כי הלא תראו כי יש תקוה: