מה רב טובך אשר צפנת ליראיך

מזמורי תהלים אינם תלויי מקום וזמן. למרות שהתפילות והמזמורים נאמרו בנסיבות הזמן הרי שהם יצירה שלמה ועצמאית שאינה זקוקה לתמונת הרקע ההיסטורית כדי להתפרש, ולעתים דווקא הניסיון לעמוד על ההקשר ההיסטורי שבו נאמר המזמור פוגם ביכולת לראות את היצירה בשלמותה, מפני שאז פרשנותה מצטמצמת לגבולות האירוע בו נאמרה. מסיבה זו אין המזמור צריך להתפרש בכלים היסטוריים אלא בכלי ניתוח ספרותיים בהם אנו מנתחים ולומדים יצירות אמנות. לא זיהוי הפרטים ההיסטוריים המופיעים במזמור יעסיק אותנו אלא משמעותו כיצירה הנושאת מסר.

המזמור שלפנינו סובב סביב בקשתו של המשורר להנצל מצרתו. במזמור שני בתים (ב–ט; י–כג) אשר מתוארות בהם צרתו של המשורר ותפילתו לקב"ה שיצילו מרעתו. בסוף כל אחד מן הבתים מודה המשורר לא-להיו על הצלתו.

הבעיה שבמזמור היא שהמשורר אומר מילות שבח ותודה לה' על שהציל אותו מן הצרה שהיה נתון בה, ומיד לאחר מילות התודה הוא שב לתאר את המצוקה בה הוא נמצא ולבקש מהקב"ה שיציל אותו מצרתו:

אגילה ואשמחה בחסדך
אשר ראית את עניי ידעת בצרות נפשי,
ולא הסגרתני ביד אויב
העמדת במרחב רגלי
(תהילים לא ח-ט)

ומיד לאחריהן:

חנני ה' כי צר לי,
עששה בכעס עיני נפשי ובטני,
כי כלו ביגון חיי ושנותי באנחה...
הצילני מיד אויבי ומרדפי,
האירה פניך על עבדך
הושיעני בחסדך
(תהילים לא י-יז)

ואנו תמהים: אם עדיין לא נגאל מצרתו מה הטעם לדברי השבח והתודה שאמר קודם? ואם כבר נושע, מפני מה הוא שב לתאר את מצוקתו ולזעוק לה' שיצילו מצרה שכבר נושע ממנה?

תופעה זו חוזרת בכמה מזמורי תהלים. מה פשר התופעה?

דומה שאין תשובה אחת לכל המזמורים ובכל מזמור עלינו לבחון את הדבר על פי עניינו. כמה דרכים נאמרו בפתרון משמעותם של מילות התודה הללו.

המאירי כותב: "ואחר שהאריך בביטחונו באל, חזר לתפילתו", כלומר פסוקים ח-ט אינם דברי שבח הלל על שכבר נושע, שהרי הצרה עוד לפניו, אלא דברי ביטחון בה' שיושיעו. ובדומה ברד"ק: "כל זה אודה לפניך כשאנצל מידם, שלא אפחד עוד מהם. ועתה שב לתפילתו ואמר: חנני ה' "(רד"ק תהילים לא ט). ועיין עוד עמוס חכם, בפירושו שבדעת מקרא, בסיכום המזמור, וכן פיבל מלצר בספרו על תהלים: פני ספר תהלים. ואנו נלך בדרך אחרת. לנו נראה שהדבר נעוץ בהבדל שבין שני הבתים של המזמור. אמנם בשניהם מתוארת צרה, תפילה על הישועה ממנה, ומילות שבח ותודה לאחר שהישועה באה, אך הצרה שבכל מחצית מתוארת באופן אחר, כדלהלן:

במחצית הראשונה ניכר כי המשורר מצוי בסכנה הקרובה לבוא עליו והוא מבקש מהקב"ה למהר את ישועתו ולהצילו. הוא לכוד ברשת שטמנו לו מבקשי נפשו ומבקש הגנה על חייו העומדים ליפול ביד אויב. התחושה היא של אדם הבורח מלפני אויב ונלכד ברשת, והאויב שבעקבותיו הולך ומתקרב. חיזוק לתחושה זו נמצא בדברי התודה שאומר המשורר בשעה שניצל. המשורר מודה לה' על שפדה אותו מצרתו ולא הסגירו ביד האויב, ובניגוד למלכודת בה היה נתון, כעת רגלו עומדת במרחב.

גם במחצית השנייה מבקש המשורר מה' להצילו מאויביו, אך הפעם אין זו הצלה מצרה פיזית, לא אויב רודף אחריו ואין הוא לכוד ברשת. צרתו היא בבדידותו. "מִכָּל־צֹרְרַ֨י הָיִ֪יתִי חֶרְפָּ֡ה וְלִשֲׁכֵנַ֨י ׀ מְאֹד֮ וּפַ֪חַד לִֽמְיֻדָּ֫עָ֥י רֹאַ֥י בַּח֑וּץ נָדְד֥וּ מִמֶּֽנִּי׃ נִ֭שְׁכַּחְתִּי כְּמֵ֣ת מִלֵּ֑ב הָ֝יִ֗יתִי כִּכְלִ֥י אֹבֵֽד׃"(תהילים לא יב-יג). הוא מבוזה על ידי אויביו ושכניו גם יחד. יודעיו פוחדים להתקרב אליו מחשש פן יבולע אף להם, כל רואיו נודדים ממנו "כאדם שיברח מראות חולי קשה ודבר מגונה ונמאס למראה"(ראב"ע). אפילו אוהביו שכחוהו כמת הנשכח מן הלב וככלי שאבד מזה זמן רב. ההצלה המבוקשת כאן שונה מזו שבבית הראשון. שם ביקש המשורר שהקב"ה יהיה לו "לצור מעוז לבית מצודות" (פסוק ג), ואילו כאן שה' יאיר פניו אליו ויסתום פי הרשעים המדברים עליו דברי בלע בגאווה ובוז. בסופו של הבית מודה המשורר לקב"ה על שהצילו מבדידותו, הסתירו בסתר פניו והצילו מריב לשונות ודיבת רבים שמוציאים עליו.

נוכל לסכם ולומר כי המשורר ניצל פעמיים: בפעם הראשונה מאויב שרודף אחריו ומאיים על חייו, וכשניצל מן האויב הודה לאל שהצילו, ובפעם השנייה ניצל המשורר מבדידותו ומדברי הבלע שמפיצים עליו שונאיו, וגם כאן כשניצל הודה לקב"ה על שהאיר אליו פניו. מסיבה זו מודה המשורר לאל פעמיים: פעם אחת באמצעו של המזמור ופעם שנייה בסופו.

הסבר זה מותיר אותנו עם שני סיפורים על צרה וישועה, ומתעוררת השאלה האם בפנינו מזמור אחד או שני מזמורים? במילים אחרות: מפני מה צורפו שני קטעים אלה לכלל מזמור אחד, הרי היו יכולים להיחלק לשני מזמורים שכל אחד מהם כולל צרה, ישועה והודאה על ההצלה, כפי שמצוי במזמורים רבים אחרים. האם יש קשר בין שני חלקי המזמור המכתיב את צירוף שני חלקיו למזמור אחד?

נראה שהתשובה היא שהצרה הראשונה היא זו שגררה את השנייה. שכניו ואוהביו של המשורר בדלים ממנו מחמת הצרות שבאו עליו. מחשבתם היא כי אין ייסורים בלא עוון, ואם המשורר נרדף ומתייסר אות היא כי חטאו בידו. לדעתם הצרות הבאות על האדם מלמדות על מצבו המוסרי, והנרדף – ודאי נרדף על עוול שבכפו. גם כשזוכה המשורר להינצל מצרתו ממשיכים שכניו להאשימו כי לא לחינם באה עליו צרה זו (בזה דומים אוהביו של המשורר לרעיו של איוב שטענו בפניו כי הייסורים מלמדים על חטאיו).

אל בדידותו של המשורר מצטרפת תוכחת מכריו המביטים עליו בגאווה ובבוז. בסופו של המזמור מלמד אותנו המשורר כי לא רק שייסורים אינם מלמדים על מצבו המוסרי הקלוקל של האדם, אלא להפך, דווקא דרך הייסורים לומד האדם להכיר את חסד ה' הנעשה עמו בהסתר ובצנעה, הרחק מעינם של בני אדם, ועל קרבת ה' אליו. "מה רב טובך אשר צפנת ליראיך, פעלת לחוסים בך נגד בני אדם"(תהילים לא כ).

  באדיבות מכללת אורות ישראל, מתוך הספר "מאורות תהילים"