קוה אל ה' וקוה אל ה' - הפצרה מועילה
הפרק נחתם:
קַוֵּ֗ה אֶל־יְ-ה֫וָ֥ה חֲ֭זַק וְיַאֲמֵ֣ץ לִבֶּ֑ךָ וְ֝קַוֵּ֗ה אֶל־יְ-הוָֽה׃
(תהילים כז יד)
מכאן למדו חז"ל: "אם ראה אדם שהתפלל ולא נענה, יחזור ויתפלל, שנאמר: "קוה אל ה' חזק ויאמץ לבך וקוה אל ה' "(ברכות לב.). וכן מצינו אצל יצחק אבינו שנאמר בו "ויעתר יצחק לי-הוה"(בראשית כה כא), ופירש רש"י: "הרבה והפציר בתפילה".
והנה ישנו הבדל בין בקשה שמבקשים כלפי מעלה לבין בקשה שמבקשים מבשר ודם. אדם המבקש דבר מחברו ואינו עונהו, אם יחזור ויבקש ויפציר, הרי זה מטריחו ומכביד עליו. אבל מידת הקב"ה אינה כן, אדרבה, זהו רצונו יתברך, שירבה ויפציר בבקשות ותחינות עוד ועוד. ואמרו חז"ל שהתפלל משה רבנו תפילות כמניין גימטריה "ואתחנן" להיכנס לארץ ישראל, וכתוב בשם הקדמונים שאם היה ממשיך להפציר היה הקב"ה ממלא בקשתו.
סיבת ההבדל בין מידת הקב"ה למידת בשר ודם היא שאדם המבקש מרעהו דבר, הרי תכלית מעשה הבקשה הוא רק כדי לקבל מה שמבקש, ולכן אם אין חברו עונהו ונותן הדבר מיד, הרי זה מפני שאין רצונו למלא בקשתו, ואם כן מה תועלת בריבוי בקשות כאשר אין רצונו בכך? ואם בכל זאת ירבה לבקש ולהפציר, הרי כיון שריבוי בקשות מכריחו בטבע לעשות מבוקשו והוא אינו רוצה בזה, נמצא שכל מה שירבה להפציר הרי זה נגד רצונו, שהרי הוא אין רצונו לתת, וההפצרה מכרחת אותו יותר ויותר נגד רצונו, וריבוי ההפצרה מטריחו ומכביד עליו.
אך אצל הקב"ה אינו כן, שכן את הדבר שהאדם מבקש, ודאי שרצונו לתת, שהרי אין שום עיכוב או גבול לחסדו וטובו יתברך. ומה שנצרכת בקשה תחילה, ומה שהיה חסר הדבר ההוא שמבקש, אין זה מחסרון הרצון לתת, אלא הוא מרצון ה' יתברך שיבקש האדם כדי שתישמע הבקשה עצמה, שעל ידה יתקרב האדם אל קונו ויעמוד לפניו בעבודה ותפילה, וכמו שאמרו חז"ל: "למה היו אבותינו עקורים? מפני שהקב"ה מתאווה לתפילתן של צדיקים". אבל את העניין המבוקש אף מתחילה היה רצונו יתברך לתת.
נמצא אם כן שככל שמרבה ומפציר האדם בתפילה, אהוב הוא ורצוי אצלו יתברך יותר ויותר, וזאת משתי סיבות: אחת, שבזה הוא מקרב השגת המבוקש, שבאמת היה רצונו יתברך לתתו כל הזמן, ועוד, שבזה מרבה קירוב ודביקות, שזו היא באמת התכלית הנרצית מעיקרא והסיבה לחסרון, וכל מה שירבה בהפצרות יותר הוי זה רצונו יתברך יותר ויותר.