פסוק ב:גמר חסיד, פסו אמונים. החסיד יעשה הכל יותר מן החיוב, בין במצות שבין אדם לחברו יעשה חסד שהוא גדול מן האמת, שהאמת הוא לקיים ההבטחה והחיוב, והחסד הוא בלא שום חיוב והבטחה, ומזה יבא גם על מי שיפליג לעשות חסידות עם קונו יותר ממה שהוזהר, וכיש אמונים ימצאו גם חסידים המפליגים יותר על החיוב, וכשאין אמונים יתמו החסידים בהיותם אז נרדפים ולצחוק בעיני העם, וע"כ בא על אמונים לשון פסו. מענין אפס ואין, ועל החסיד גמר. שמורה הכליון והגמר עד אחריתו, וכן במיכה (ז') אבד חסיד מן הארץ וישר באדם אין, ושם אמונים יכלול בעלי אמונה בין אדם לחברו, וגם המאמינים בה' ובתורתו, שגם אלה תמו כמו שיבאר:
פסוק ג:בלב ולב. הלב ידבר על ידי הלשון שהוא שליח הלב ועל ידי עצמו, ודברתי אני בלבי, ורצונו לומר שדבור הלב עם עצמו סותר לדבורו על ידי שלוחו שהוא הלשון, ויש לפרש שרצונו לומר שידברו בלב ולב ויאמרו זה לזה יכרת ה' כל שפתי חלקות, שמקללים את שפתי חלקות כאלו הם אנשי אמונה, ובאמת לבם לא נכון עמם:
פסוק ד:שפתי, לשון. התבאר אצלי בכל מקום שהשפה מציין הדבור החצוני והלשון מציין הדבור הפנימי, ובא ביחוד על הדבור בתבונה בהיקשים וחקירות, ובא פה על מופתים המתעים ועיונים הכוזבים שיעשו בעניני האמונה שבם לשונם תגביר במופתי הנצוח:
פסוק ו:עניים, אביונים. הבדלם נודע שהאביון אין לו מאומה.
פסוק ו:יאמר, יפיח. פיח הבא על הדבור מורה על דבור בלחש, הפח בחורים (ישעיהו מ״ב:כ״ב) ויפח לקץ (חבקוק ב׳:ג׳) שזה ידבר אל עצמו, ודבור הנקמה יאמר בגלוי:
פסוק ו:בעליל לארץ. המתכיות היקרים היו צורפים באדמה שהיתה מסוגלת לזה, כמ"ש (מלכים א' ז' מ"ו) בככר הירדן יצקם במעבה האדמה כמש"ש, ומקום הצירוף נקרא עליל:
פסוק ו:צרוף, מזוקק. הזיקוק הוא אחר הצירוף (מלאכי ג' ג'):
פסוק ח:תשמרם, תצרנו. הנצירה הוא יותר מן השמירה ובא רבים תשמרם על האמרות, ויחיד תצרנו על הכסף שצריך שמירה יתירה:
פסוק ט:כרום. מקור בעת רום:
פסוק ט:זלות. דברים מבוזים כמו כל מכבדיה הזילוה: