פסוק א:לַמְנַצֵּחַ עַל הַשְּׁמִינִית, כלי נגינה, אולי בעל שמונה מיתרים. או: ציון לנעימה שמינית מתוך המנגינות שהופקו מהכלי, מִזְמוֹר לְדָוִד.
פסוק ב:הוֹשִׁיעָה, ה', כִּי גָמַר, אבד חָסִיד, כִּי פַסּוּ, אפסו אֱמוּנִים, דברי אמת, אבד האֵמון מִבְּנֵי אָדָם.
פסוק ג:רק שָׁוְא יְדַבְּרוּ אִישׁ אֶת רֵעֵהוּ. אין ממש בשיחתם של בני האדם ובהבטחותיהם. שְׂפַת חֲלָקוֹת, חנופה בְּלֵב וָלֵב, אחד בפה ואחד בלב יְדַבֵּרוּ. את מה שאדם מחזיק בלבו פנימה אין הוא אומר, ומה שהוא אומר אין הוא חושב.
פסוק ד:המשורר מבקש: יַכְרֵת ה' כָּל שִׂפְתֵי חֲלָקוֹת, ולָשׁוֹן שמְדַבֶּרֶת גְּדֹלוֹת. השיחות הללו הן מצד אחד דברי חנופה למי שבידם כוח, ומצד שני דברי התפארות כנגד החלשים.
פסוק ה:אֲשֶׁר, כי אָמְרוּ בעלי השפתיים והלשון הללו: "לִלְשֹׁנֵנוּ, את לשוננו נַגְבִּיר, נחזק. או: נעצים את עצמנו בכוח לשוננו; שְׂפָתֵינוּ אִתָּנוּ, ברשותנו, ואנחנו יכולים לרמות ולאיים ככל שנרצה. מִי אָדוֹן לָנוּ?! ". כנגדם באים תפילה ואיחול:
פסוק ו:ה' לא יישא זאת לאורך זמן מחמת שֹּׁד עֲנִיִּים, מֵאֶנְקַת אֶבְיוֹנִים, "עַתָּה אָקוּם ואתגלה" – יֹאמַר ה', "אָשִׁית, אעשה בְּיֵשַׁע, בישועה, אושיע" – יָפִיחַ, ידבר לוֹ. או: יָפִיחַ לוֹ – יופיע היֶּשע לעני,
פסוק ז:שכן אִמְרוֹת ה' המבטיחות את גילוי הצדק ומפלת הרשעים, הן אֲמָרוֹת טְהֹרוֹת ככֶסֶף צָרוּף בַּעֲלִיל, בתנור להתכת מתכות, או: נקי בבירור לעיני כל האָרֶץ, מְזֻקָּק שִׁבְעָתָיִם, זיקוק אחר זיקוק. דברי ה' נקיים ומושלמים לחלוטין.
פסוק ח:אַתָּה, ה', תִּשְׁמְרֵם – את כל המסכנים הנפגעים, תִּצְּרֶנּוּ, תשמור את העני העשוק והפגוע מִן הַדּוֹר זוּ, הזה לְעוֹלָם.
פסוק ט:כאשר בפועל עדיין סָבִיב רְשָׁעִים יִתְהַלָּכוּן, כְּרֻם, בשעה שמגביהה עצמה הזֻלּוּת, השִפלוּת, או: הזלזול והבוז לִבְנֵי אָדָם.