תנ"ך על הפרק - ישעיה סו - שישו איתה משוש כל המתאבלים עליה / הרב אברהם ריבלין שליט"א

תנ"ך על הפרק

ישעיה סו

400 / 929
היום

הפרק

כֹּ֚ה אָמַ֣ר יְהוָ֔ה הַשָּׁמַ֣יִם כִּסְאִ֔י וְהָאָ֖רֶץ הֲדֹ֣ם רַגְלָ֑י אֵי־זֶ֥ה בַ֙יִת֙ אֲשֶׁ֣ר תִּבְנוּ־לִ֔י וְאֵי־זֶ֥ה מָק֖וֹם מְנוּחָתִֽי׃וְאֶת־כָּל־אֵ֙לֶּה֙ יָדִ֣י עָשָׂ֔תָה וַיִּהְי֥וּ כָל־אֵ֖לֶּה נְאֻם־יְהוָ֑ה וְאֶל־זֶ֣ה אַבִּ֔יט אֶל־עָנִי֙ וּנְכֵה־ר֔וּחַ וְחָרֵ֖ד עַל־דְּבָרִֽי׃שׁוֹחֵ֨ט הַשּׁ֜וֹר מַכֵּה־אִ֗ישׁ זוֹבֵ֤חַ הַשֶּׂה֙ עֹ֣רֵֽף כֶּ֔לֶב מַעֲלֵ֤ה מִנְחָה֙ דַּם־חֲזִ֔יר מַזְכִּ֥יר לְבֹנָ֖ה מְבָ֣רֵֽךְ אָ֑וֶן גַּם־הֵ֗מָּה בָּֽחֲרוּ֙ בְּדַרְכֵיהֶ֔ם וּבְשִׁקּוּצֵיהֶ֖ם נַפְשָׁ֥ם חָפֵֽצָה׃גַּם־אֲנִ֞י אֶבְחַ֣ר בְּתַעֲלֻלֵיהֶ֗ם וּמְגֽוּרֹתָם֙ אָבִ֣יא לָהֶ֔ם יַ֤עַן קָרָ֙אתִי֙ וְאֵ֣ין עוֹנֶ֔ה דִּבַּ֖רְתִּי וְלֹ֣א שָׁמֵ֑עוּ וַיַּעֲשׂ֤וּ הָרַע֙ בְּעֵינַ֔י וּבַאֲשֶׁ֥ר לֹֽא־חָפַ֖צְתִּי בָּחָֽרוּ׃שִׁמְעוּ֙ דְּבַר־יְהוָ֔ה הַחֲרֵדִ֖ים אֶל־דְּבָר֑וֹ אָמְרוּ֩ אֲחֵיכֶ֨ם שֹׂנְאֵיכֶ֜ם מְנַדֵּיכֶ֗ם לְמַ֤עַן שְׁמִי֙ יִכְבַּ֣ד יְהוָ֔ה וְנִרְאֶ֥ה בְשִׂמְחַתְכֶ֖ם וְהֵ֥ם יֵבֹֽשׁוּ׃ק֤וֹל שָׁאוֹן֙ מֵעִ֔יר ק֖וֹל מֵֽהֵיכָ֑ל ק֣וֹל יְהוָ֔ה מְשַׁלֵּ֥ם גְּמ֖וּל לְאֹיְבָֽיו׃בְּטֶ֥רֶם תָּחִ֖יל יָלָ֑דָה בְּטֶ֨רֶם יָב֥וֹא חֵ֛בֶל לָ֖הּ וְהִמְלִ֥יטָה זָכָֽר׃מִֽי־שָׁמַ֣ע כָּזֹ֗את מִ֤י רָאָה֙ כָּאֵ֔לֶּה הֲי֤וּחַל אֶ֙רֶץ֙ בְּי֣וֹם אֶחָ֔ד אִם־יִוָּ֥לֵֽד גּ֖וֹי פַּ֣עַם אֶחָ֑ת כִּֽי־חָ֛לָה גַּם־יָלְדָ֥ה צִיּ֖וֹן אֶת־בָּנֶֽיהָ׃הַאֲנִ֥י אַשְׁבִּ֛יר וְלֹ֥א אוֹלִ֖יד יֹאמַ֣ר יְהוָ֑ה אִם־אֲנִ֧י הַמּוֹלִ֛יד וְעָצַ֖רְתִּי אָמַ֥ר אֱלֹהָֽיִךְ׃שִׂמְח֧וּ אֶת־יְרוּשָׁלִַ֛ם וְגִ֥ילוּ בָ֖הּ כָּל־אֹהֲבֶ֑יהָ שִׂ֤ישׂוּ אִתָּהּ֙ מָשׂ֔וֹשׂ כָּל־הַמִּֽתְאַבְּלִ֖ים עָלֶֽיהָ׃לְמַ֤עַן תִּֽינְקוּ֙ וּשְׂבַעְתֶּ֔ם מִשֹּׁ֖ד תַּנְחֻמֶ֑יהָ לְמַ֧עַן תָּמֹ֛צּוּ וְהִתְעַנַּגְתֶּ֖ם מִזִּ֥יז כְּבוֹדָֽהּ׃כִּֽי־כֹ֣ה ׀ אָמַ֣ר יְהוָ֗ה הִנְנִ֣י נֹטֶֽה־אֵ֠לֶיהָ כְּנָהָ֨ר שָׁל֜וֹם וּכְנַ֧חַל שׁוֹטֵ֛ף כְּב֥וֹד גּוֹיִ֖ם וִֽינַקְתֶּ֑ם עַל־צַד֙ תִּנָּשֵׂ֔אוּ וְעַל־בִּרְכַּ֖יִם תְּשָׁעֳשָֽׁעוּ׃כְּאִ֕ישׁ אֲשֶׁ֥ר אִמּ֖וֹ תְּנַחֲמֶ֑נּוּ כֵּ֤ן אָֽנֹכִי֙ אֲנַ֣חֶמְכֶ֔ם וּבִירֽוּשָׁלִַ֖ם תְּנֻחָֽמוּ׃וּרְאִיתֶם֙ וְשָׂ֣שׂ לִבְּכֶ֔ם וְעַצְמוֹתֵיכֶ֖ם כַּדֶּ֣שֶׁא תִפְרַ֑חְנָה וְנוֹדְעָ֤ה יַד־יְהוָה֙ אֶת־עֲבָדָ֔יו וְזָעַ֖ם אֶת־אֹיְבָֽיו׃כִּֽי־הִנֵּ֤ה יְהוָה֙ בָּאֵ֣שׁ יָב֔וֹא וְכַסּוּפָ֖ה מַרְכְּבֹתָ֑יו לְהָשִׁ֤יב בְּחֵמָה֙ אַפּ֔וֹ וְגַעֲרָת֖וֹ בְּלַהֲבֵי־אֵֽשׁ׃כִּ֤י בָאֵשׁ֙ יְהוָ֣ה נִשְׁפָּ֔ט וּבְחַרְבּ֖וֹ אֶת־כָּל־בָּשָׂ֑ר וְרַבּ֖וּ חַֽלְלֵ֥י יְהוָֽה׃הַמִּתְקַדְּשִׁ֨ים וְהַמִּֽטַּהֲרִ֜ים אֶל־הַגַּנּ֗וֹת אַחַ֤ראחדאַחַת֙בַּתָּ֔וֶךְ אֹֽכְלֵי֙ בְּשַׂ֣ר הַחֲזִ֔יר וְהַשֶּׁ֖קֶץ וְהָעַכְבָּ֑ר יַחְדָּ֥ו יָסֻ֖פוּ נְאֻם־יְהוָֽה׃וְאָנֹכִ֗י מַעֲשֵׂיהֶם֙ וּמַחְשְׁבֹ֣תֵיהֶ֔ם בָּאָ֕ה לְקַבֵּ֥ץ אֶת־כָּל־הַגּוֹיִ֖ם וְהַלְּשֹׁנ֑וֹת וּבָ֖אוּ וְרָא֥וּ אֶת־כְּבוֹדִֽי׃וְשַׂמְתִּ֨י בָהֶ֜ם א֗וֹת וְשִׁלַּחְתִּ֣י מֵהֶ֣ם ׀ פְּ֠לֵיטִים אֶֽל־הַגּוֹיִ֞ם תַּרְשִׁ֨ישׁ פּ֥וּל וְל֛וּד מֹ֥שְׁכֵי קֶ֖שֶׁת תֻּבַ֣ל וְיָוָ֑ן הָאִיִּ֣ים הָרְחֹקִ֗ים אֲשֶׁ֨ר לֹא־שָׁמְע֤וּ אֶת־שִׁמְעִי֙ וְלֹא־רָא֣וּ אֶת־כְּבוֹדִ֔י וְהִגִּ֥ידוּ אֶת־כְּבוֹדִ֖י בַּגּוֹיִֽם׃וְהֵבִ֣יאוּ אֶת־כָּל־אֲחֵיכֶ֣ם מִכָּל־הַגּוֹיִ֣ם ׀ מִנְחָ֣ה ׀ לַֽיהוָ֡ה בַּסּוּסִ֡ים וּ֠בָרֶכֶב וּבַצַּבִּ֨ים וּבַפְּרָדִ֜ים וּבַכִּרְכָּר֗וֹת עַ֣ל הַ֥ר קָדְשִׁ֛י יְרוּשָׁלִַ֖ם אָמַ֣ר יְהוָ֑ה כַּאֲשֶׁ֣ר יָבִיאוּ֩ בְנֵ֨י יִשְׂרָאֵ֧ל אֶת־הַמִּנְחָ֛ה בִּכְלִ֥י טָה֖וֹר בֵּ֥ית יְהוָֽה׃וְגַם־מֵהֶ֥ם אֶקַּ֛ח לַכֹּהֲנִ֥ים לַלְוִיִּ֖ם אָמַ֥ר יְהוָֽה׃כִּ֣י כַאֲשֶׁ֣ר הַשָּׁמַ֣יִם הַ֠חֳדָשִׁים וְהָאָ֨רֶץ הַחֲדָשָׁ֜ה אֲשֶׁ֨ר אֲנִ֥י עֹשֶׂ֛ה עֹמְדִ֥ים לְפָנַ֖י נְאֻם־יְהוָ֑ה כֵּ֛ן יַעֲמֹ֥ד זַרְעֲכֶ֖ם וְשִׁמְכֶֽם׃וְהָיָ֗ה מִֽדֵּי־חֹ֙דֶשׁ֙ בְּחָדְשׁ֔וֹ וּמִדֵּ֥י שַׁבָּ֖ת בְּשַׁבַּתּ֑וֹ יָב֧וֹא כָל־בָּשָׂ֛ר לְהִשְׁתַּחֲוֺ֥ת לְפָנַ֖י אָמַ֥ר יְהוָֽה׃וְיָצְא֣וּ וְרָא֔וּ בְּפִגְרֵי֙ הָאֲנָשִׁ֔ים הַפֹּשְׁעִ֖ים בִּ֑י כִּ֣י תוֹלַעְתָּ֞ם לֹ֣א תָמ֗וּת וְאִשָּׁם֙ לֹ֣א תִכְבֶּ֔ה וְהָי֥וּ דֵרָא֖וֹן לְכָל־בָּשָֽׂר׃

מאמרים על הפרק


מאמר על הפרק

הרב אברהם ריבלין שליט

שישו איתה משוש כל המתאבלים עליה

פרק הסיום של ישעיהו מתאר היבטים שונים של יום ה' והגאולה העתידה. אחד ההיבטים האלה מתמקד בבניין ירושלים. הנביא פותח קטע זה בהבטחה: "שמחו את ירושלים [תרגום: חדו בירושלים] וגילו בה כל אוהביה, שישו איתה משוש כל המתאבלים עליה"(ישעיה סו י).

המלבי"ם עומד על ההבדל בין שמחה לששון ומסביר את שני חלקי הפסוק:

יש הבדל בין שמחה, גיל [ו]משוש. ששמחה וגיל מורים השמחה בלב, לבד שהשמחה מורה על שמחה תמידית וגיל מורה על השמחה הפתאומית; ובזה אוהבי ירושלים ישמחו בה שמחה תמידית על הצלחתה, גם יגילו בה מפקודה לפקודה גילה חדשה על הניסים שיעשו בה בכל עת. אולם ששון מורה על המעשים החיצוניים שיעשו השמחים לאות על שמחתם כמו לבישת בגדי ששון, משוש תופים. על פי זה אומר כי "כל המתאבלים עליה", שהם עשו אותות חיצוניים להוראת האבל כמו לבישת שק ואפר ודומיהם, כן יעשו עתה אותות חיצוניים להוראת הששון.

שמא ניתן לתת הסבר אחר. החתם סופר מגדיר "דלשון (=שלשון) 'ששון' שייך יותר בשמחה רוחנית ו'שמחה' – בגופנית. ועל כן דרשו 'ליהודים הייתה אורה ושמחה וששון ויקר', 'שמחה זה יום טוב', וכן הוא אומר 'ושמחת בחגך', והיינו שמחה גופנית באכילה ושתיה וכסות נקיה, אלא שנעשה לשם שמים, מכל מקום שמחה גופנית היא. ששון זו [ברית] מילה וכן הוא אומר 'שש אנכי על אמרתך'(מגילה טז:). וזהו ודאי שמחה רוחנית דהרי איכא צערא לינוקא (=יש צער לילד)"(חת"ם סופר כתובות ח.). לפי החתם סופר ייתכן שהאוהבים את ירושלים ישמחו ויגילו שמחה גופנית בעת שהעיר תיבנה, וגם הנאתם תהיה מהבניין הגשמי של העיר; לדרגה גבוהה יותר יזכו אלה שמתאבלים עליה. רגשי אבלות אינם תוקפים את האדם בשעה של אבדן גשמי, רק אבדן רגשי-רוחני מעורר אבלות של אמת. לכן, אלה החסרים את הפן הרוחני של ירושלים בחורבנה ומתאבלים עליו, יזכו גם לשוש איתה בעת שובה לדרגותיה הרוחניות כמקדם.

חז"ל למדו מהפסוק שלנו ש"כל המתאבל על ירושלים זוכה ורואה בשמחתה, ושאינו מתאבל על ירושלים אינו רואה בשמחתה"(תענית ל:). לכאורה מה הוסיפו חז"ל על מה שנאמר בפסוק מכבר? אפשר שחז"ל מדגישים "זוכה ורואה בשמחתה" כבר עכשיו, בהווה, בעוד הפסוק מדבר בלשון ציווי ומכוון לעתיד. אולם היא גופא קשיא (=תשובה זו בעצמה מעוררת שאלה), כיצד מבטיחים חז"ל לראות שמחה בירושלים, כשהעיר עדיין חרבה?

ייתכן שיש בהבטחת השמחה הזו הד לשחוקו של רבי עקיבא למראה השועל שיוצא מקודש הקדשים (מכות כג:) והד לאושרו של ר' יוחנן בן זכאי שלמראה בתו של נקדימון בן גוריון הלוקטת שעורים מבין גללי בהמתן של ערביים בכה ואמר "אשריכם ישראל, בזמן שאתם עושין רצונו של מקום אין כל אומה ולשון שולטת בכם, ובזמן שאין אתם עושים רצונו של מקום מוסרן ביד בהמתן של אומה שפילה"(כתובות סו:). ר' עקיבא ור' יוחנן בן זכאי שחקו והיו מאושרים גם בשעת המשבר, כי הרגישו כדוד "טוב לי כי עוניתי", כי ידע ש"את אשר יאהב ה' יוכיח", ובריחוק של הגלות נמשלו ישראל לנידה שבעלה מחכה לטהרתה ולשובה אליו. גם כל המתאבל על ירושלים זוכה כבר עכשיו לחוש בנועם הבניין העתידי.

וביאר הרב חיים פרידלנדר: "לא אמרו חז"ל יזכה ויראה בשמחתה, אלא בלשון הווה: זוכה ורואה... כי הידיעה שאנו חיים וקיימים בתוך הגלות לראות את גבורת ה' ונוראותיו גם כשנוכרין מקרקרים בהיכלו וזרים משתעבדים בבניו... כי מרגיש כבר עכשיו ע"י עבודת האבילות וזכוך הפנימיות את הקשר אל השכינה ואת השאיפה להתקרבות אל ה' יתברך. ואמרו חז"ל 'אין בשר המת מרגיש באזמל'(שבת יג:). והרי זה כאותו משותק שדוקרים בו ואינו מרגיש. ובאותו יום שמרגיש את כאב הדקירה, סימן שבשרו שב לחיות ואז רבה שמחתו. כך ע"י שמרגיש בקרבו את האבלות על ירושלים ושאיפתו לגילוי כבוד ה' - הרי חי הוא"(שפתי חיים מועדים ג).

ואפשר להבין את המימרה של חז"ל, אם נתבונן במשמעות הפועל "מתאבל". על יעקב נאמר "ויקומו כל בניו וכל בנותיו לנחמו וימאן להתנחם"(בראשית לז לה). ושאלו, "מאי טעמא? לפי שאין מקבלין תנחומים על החי. אבל המת משתכח מן הלב, שנאמר: 'נשכחתי כמת מלב' "(מסכת סופרים פרק כא; רש"י בשם בראשית רבה פד כא). נחמה היא הפנמת הבשורה המרה והשלמת הדין עמה. אבלות היא שלב שבו עדיין אין הפנמה ויש התנגדות להשלים עם הבשורה המרה. על כן מי שמתאבל על ירושלים זוכה ורואה עכשיו בהווה את שמחתה, כי עבורו חורבן ירושלים אינו עובדה מוגמרת. ירושלים חיה ואינה כמת המשתכח מהלב חס ושלום.

יהי רצון שנזכה לראות את בניין ירושלים ובית המקדש במהרה בימינו.

פירושים על הפרק


פירוש על הפרק


תנ"ך על הפרק

תנ"ך על הפרק

תוכן עניינים

ניווט בפרקי התנ"ך