א כֹּ֚ה אָמַ֣ר יְהוָ֔ה הַשָּׁמַ֣יִם כִּסְאִ֔י וְהָאָ֖רֶץ הֲדֹ֣ם רַגְלָ֑י אֵי־זֶ֥ה בַ֙יִת֙ אֲשֶׁ֣ר תִּבְנוּ־לִ֔י וְאֵי־זֶ֥ה מָק֖וֹם מְנוּחָתִֽי׃ ב וְאֶת־כָּל־אֵ֙לֶּה֙ יָדִ֣י עָשָׂ֔תָה וַיִּהְי֥וּ כָל־אֵ֖לֶּה נְאֻם־יְהוָ֑ה וְאֶל־זֶ֣ה אַבִּ֔יט אֶל־עָנִי֙ וּנְכֵה־ר֔וּחַ וְחָרֵ֖ד עַל־דְּבָרִֽי׃ ג שׁוֹחֵ֨ט הַשּׁ֜וֹר מַכֵּה־אִ֗ישׁ זוֹבֵ֤חַ הַשֶּׂה֙ עֹ֣רֵֽף כֶּ֔לֶב מַעֲלֵ֤ה מִנְחָה֙ דַּם־חֲזִ֔יר מַזְכִּ֥יר לְבֹנָ֖ה מְבָ֣רֵֽךְ אָ֑וֶן גַּם־הֵ֗מָּה בָּֽחֲרוּ֙ בְּדַרְכֵיהֶ֔ם וּבְשִׁקּוּצֵיהֶ֖ם נַפְשָׁ֥ם חָפֵֽצָה׃ ד גַּם־אֲנִ֞י אֶבְחַ֣ר בְּתַעֲלֻלֵיהֶ֗ם וּמְגֽוּרֹתָם֙ אָבִ֣יא לָהֶ֔ם יַ֤עַן קָרָ֙אתִי֙ וְאֵ֣ין עוֹנֶ֔ה דִּבַּ֖רְתִּי וְלֹ֣א שָׁמֵ֑עוּ וַיַּעֲשׂ֤וּ הָרַע֙ בְּעֵינַ֔י וּבַאֲשֶׁ֥ר לֹֽא־חָפַ֖צְתִּי בָּחָֽרוּ׃ ה שִׁמְעוּ֙ דְּבַר־יְהוָ֔ה הַחֲרֵדִ֖ים אֶל־דְּבָר֑וֹ אָמְרוּ֩ אֲחֵיכֶ֨ם שֹׂנְאֵיכֶ֜ם מְנַדֵּיכֶ֗ם לְמַ֤עַן שְׁמִי֙ יִכְבַּ֣ד יְהוָ֔ה וְנִרְאֶ֥ה בְשִׂמְחַתְכֶ֖ם וְהֵ֥ם יֵבֹֽשׁוּ׃ ו ק֤וֹל שָׁאוֹן֙ מֵעִ֔יר ק֖וֹל מֵֽהֵיכָ֑ל ק֣וֹל יְהוָ֔ה מְשַׁלֵּ֥ם גְּמ֖וּל לְאֹיְבָֽיו׃ ז בְּטֶ֥רֶם תָּחִ֖יל יָלָ֑דָה בְּטֶ֨רֶם יָב֥וֹא חֵ֛בֶל לָ֖הּ וְהִמְלִ֥יטָה זָכָֽר׃ ח מִֽי־שָׁמַ֣ע כָּזֹ֗את מִ֤י רָאָה֙ כָּאֵ֔לֶּה הֲי֤וּחַל אֶ֙רֶץ֙ בְּי֣וֹם אֶחָ֔ד אִם־יִוָּ֥לֵֽד גּ֖וֹי פַּ֣עַם אֶחָ֑ת כִּֽי־חָ֛לָה גַּם־יָלְדָ֥ה צִיּ֖וֹן אֶת־בָּנֶֽיהָ׃ ט הַאֲנִ֥י אַשְׁבִּ֛יר וְלֹ֥א אוֹלִ֖יד יֹאמַ֣ר יְהוָ֑ה אִם־אֲנִ֧י הַמּוֹלִ֛יד וְעָצַ֖רְתִּי אָמַ֥ר אֱלֹהָֽיִךְ׃ י שִׂמְח֧וּ אֶת־יְרוּשָׁלִַ֛ם וְגִ֥ילוּ בָ֖הּ כָּל־אֹהֲבֶ֑יהָ שִׂ֤ישׂוּ אִתָּהּ֙ מָשׂ֔וֹשׂ כָּל־הַמִּֽתְאַבְּלִ֖ים עָלֶֽיהָ׃ יא לְמַ֤עַן תִּֽינְקוּ֙ וּשְׂבַעְתֶּ֔ם מִשֹּׁ֖ד תַּנְחֻמֶ֑יהָ לְמַ֧עַן תָּמֹ֛צּוּ וְהִתְעַנַּגְתֶּ֖ם מִזִּ֥יז כְּבוֹדָֽהּ׃ יב כִּֽי־כֹ֣ה ׀ אָמַ֣ר יְהוָ֗ה הִנְנִ֣י נֹטֶֽה־אֵ֠לֶיהָ כְּנָהָ֨ר שָׁל֜וֹם וּכְנַ֧חַל שׁוֹטֵ֛ף כְּב֥וֹד גּוֹיִ֖ם וִֽינַקְתֶּ֑ם עַל־צַד֙ תִּנָּשֵׂ֔אוּ וְעַל־בִּרְכַּ֖יִם תְּשָׁעֳשָֽׁעוּ׃ יג כְּאִ֕ישׁ אֲשֶׁ֥ר אִמּ֖וֹ תְּנַחֲמֶ֑נּוּ כֵּ֤ן אָֽנֹכִי֙ אֲנַ֣חֶמְכֶ֔ם וּבִירֽוּשָׁלִַ֖ם תְּנֻחָֽמוּ׃ יד וּרְאִיתֶם֙ וְשָׂ֣שׂ לִבְּכֶ֔ם וְעַצְמוֹתֵיכֶ֖ם כַּדֶּ֣שֶׁא תִפְרַ֑חְנָה וְנוֹדְעָ֤ה יַד־יְהוָה֙ אֶת־עֲבָדָ֔יו וְזָעַ֖ם אֶת־אֹיְבָֽיו׃ טו כִּֽי־הִנֵּ֤ה יְהוָה֙ בָּאֵ֣שׁ יָב֔וֹא וְכַסּוּפָ֖ה מַרְכְּבֹתָ֑יו לְהָשִׁ֤יב בְּחֵמָה֙ אַפּ֔וֹ וְגַעֲרָת֖וֹ בְּלַהֲבֵי־אֵֽשׁ׃ טז כִּ֤י בָאֵשׁ֙ יְהוָ֣ה נִשְׁפָּ֔ט וּבְחַרְבּ֖וֹ אֶת־כָּל־בָּשָׂ֑ר וְרַבּ֖וּ חַֽלְלֵ֥י יְהוָֽה׃ יז הַמִּתְקַדְּשִׁ֨ים וְהַמִּֽטַּהֲרִ֜ים אֶל־הַגַּנּ֗וֹת אַחַ֤ר אחד (אַחַת֙) בַּתָּ֔וֶךְ אֹֽכְלֵי֙ בְּשַׂ֣ר הַחֲזִ֔יר וְהַשֶּׁ֖קֶץ וְהָעַכְבָּ֑ר יַחְדָּ֥ו יָסֻ֖פוּ נְאֻם־יְהוָֽה׃ יח וְאָנֹכִ֗י מַעֲשֵׂיהֶם֙ וּמַחְשְׁבֹ֣תֵיהֶ֔ם בָּאָ֕ה לְקַבֵּ֥ץ אֶת־כָּל־הַגּוֹיִ֖ם וְהַלְּשֹׁנ֑וֹת וּבָ֖אוּ וְרָא֥וּ אֶת־כְּבוֹדִֽי׃ יט וְשַׂמְתִּ֨י בָהֶ֜ם א֗וֹת וְשִׁלַּחְתִּ֣י מֵהֶ֣ם ׀ פְּ֠לֵיטִים אֶֽל־הַגּוֹיִ֞ם תַּרְשִׁ֨ישׁ פּ֥וּל וְל֛וּד מֹ֥שְׁכֵי קֶ֖שֶׁת תֻּבַ֣ל וְיָוָ֑ן הָאִיִּ֣ים הָרְחֹקִ֗ים אֲשֶׁ֨ר לֹא־שָׁמְע֤וּ אֶת־שִׁמְעִי֙ וְלֹא־רָא֣וּ אֶת־כְּבוֹדִ֔י וְהִגִּ֥ידוּ אֶת־כְּבוֹדִ֖י בַּגּוֹיִֽם׃ כ וְהֵבִ֣יאוּ אֶת־כָּל־אֲחֵיכֶ֣ם מִכָּל־הַגּוֹיִ֣ם ׀ מִנְחָ֣ה ׀ לַֽיהוָ֡ה בַּסּוּסִ֡ים וּ֠בָרֶכֶב וּבַצַּבִּ֨ים וּבַפְּרָדִ֜ים וּבַכִּרְכָּר֗וֹת עַ֣ל הַ֥ר קָדְשִׁ֛י יְרוּשָׁלִַ֖ם אָמַ֣ר יְהוָ֑ה כַּאֲשֶׁ֣ר יָבִיאוּ֩ בְנֵ֨י יִשְׂרָאֵ֧ל אֶת־הַמִּנְחָ֛ה בִּכְלִ֥י טָה֖וֹר בֵּ֥ית יְהוָֽה׃ כא וְגַם־מֵהֶ֥ם אֶקַּ֛ח לַכֹּהֲנִ֥ים לַלְוִיִּ֖ם אָמַ֥ר יְהוָֽה׃ כב כִּ֣י כַאֲשֶׁ֣ר הַשָּׁמַ֣יִם הַ֠חֳדָשִׁים וְהָאָ֨רֶץ הַחֲדָשָׁ֜ה אֲשֶׁ֨ר אֲנִ֥י עֹשֶׂ֛ה עֹמְדִ֥ים לְפָנַ֖י נְאֻם־יְהוָ֑ה כֵּ֛ן יַעֲמֹ֥ד זַרְעֲכֶ֖ם וְשִׁמְכֶֽם׃ כג וְהָיָ֗ה מִֽדֵּי־חֹ֙דֶשׁ֙ בְּחָדְשׁ֔וֹ וּמִדֵּ֥י שַׁבָּ֖ת בְּשַׁבַּתּ֑וֹ יָב֧וֹא כָל־בָּשָׂ֛ר לְהִשְׁתַּחֲוֺ֥ת לְפָנַ֖י אָמַ֥ר יְהוָֽה׃ כד וְיָצְא֣וּ וְרָא֔וּ בְּפִגְרֵי֙ הָאֲנָשִׁ֔ים הַפֹּשְׁעִ֖ים בִּ֑י כִּ֣י תוֹלַעְתָּ֞ם לֹ֣א תָמ֗וּת וְאִשָּׁם֙ לֹ֣א תִכְבֶּ֔ה וְהָי֥וּ דֵרָא֖וֹן לְכָל־בָּשָֽׂר׃
📖

פרשנים על הפרק

📚

מאמרים על הפרק

מצודת דוד

רבי דוד אלטשולר

פסוק א:
השמים כסאי. עתה שב להוכיחם ואמר הלא השמים הוא מקום המכון לשבתי והארץ היא הדום רגלי ואחז במשל מבן אדם היושב על הכסא ורגליו יורדות לנוח על השרפרף:
פסוק א:
אי זה בית. מהו הבית אשר תוכלו לבנות לי שיהיה הגון לי לפי רוב גדולתי:
פסוק א:
ואי זה מקום מנוחתי. כפל הדבר במ״ש:
פסוק ב:
ואת כל אלה. אף השמים והארץ אינם קדומים כמוני כי ידי עשתה אותם:
פסוק ב:
ויהיו כל אלה. ואח״ז היו כל אלה אבל אינם קדומים כמוני:
פסוק ב:
ואל זה אביט. ועם שאני רם על רמים עכ״ז אביט ואשגיח בשפלים אל העני ואל מי שרוחו נשברת בעבור הצער והיגון ואל החרד על דברי לעשותם וכאומר אבל לא על המקריבים קרבנות ולבם רחוק ממני:
פסוק ג:
שוחט השור. ר״ל כי קרבנות הרשעים אינם מקובלים לפני והשוחט את השור הרי הוא כאילו מכה איש כי דם יחשב ולא לרצון:
פסוק ג:
עורף כלב. נמאס בעיני כאילו ערף את הכלב:
פסוק ג:
דם חזיר. נתעב בעיני כאילו זרק דם חזיר:
פסוק ג:
מזכיר לבונה. המקטיר לבונה הוא מביא תשורה דבר שאינו הגון וראוי:
פסוק ג:
גם המה בחרו. רצה לומר הואיל והמה גם בחרו בדרכיהם ולא הלכו בהם כדרך קרי והזדמן ונפשם חפצה לעשות לשקוצים הנראה להם ולא בלא דעת ובלא לב יעשוה:
פסוק ד:
לכן גם אני אבחר. לכן גם אני אבחר להתעולל בהם בהבאת הרעות ולא אעזבם אל המקרה כ״א אבחר בהבאת הרעות:
פסוק ד:
ומגורותם. מהדבר אשר הם יראים זה בעצמו אביא עליהם:
פסוק ד:
יען. בעבור כי קראתי אליהם ע״י הנביאים להזהירם ליישר דרכם ואין מי משיב לומר איישר דרכי מעתה:
פסוק ד:
דברתי וכו׳. כפל הדבר במ״ש:
פסוק ד:
הרע בעיני. הדבר הרע בעיני:
פסוק ד:
ובאשר. בהדבר אשר לא חפצתי אני בחרו הם:
פסוק ה:
שמעו וכו׳. אתם הצדיקים החרדים אל דבר ה׳ לעשותם שמעו דבר ה׳:
פסוק ה:
אמרו וכו׳. פושעי ישראל:
פסוק ה:
אחיכם. השונאים אתכם המנדים להרחיק אתכם כמ״ש האומרים קרב אליך וכו׳ (לעיל סה) הנה הם אמרו למען שמי יכבד ה׳ ר״ל בעבור פירסום שמי בא כבוד לה׳ כי אנו קרובים אליו ומתכבד הוא עמנו:
פסוק ה:
ונראה. אבל לא כן הוא כדבריהם כי בעינינו נראה בשמחתכם והרשעים ההם יבושו על כי הלכו אחר ההבל:
פסוק ו:
קול שאון מעיר. אז יצא קול שאון מעיר ציון וחוזר ומפרש שיצא הקול מן היכל ה׳ העומד בציון ולתוספת ביאור אמר שזהו קול ה׳ היוצא לאיים על עכו״ם לשלם גמול לאויביו הם גוג ומגוג כמ״ש ויצא ה׳ ונלחם בגוים (זכריה י״ד:ג׳):
פסוק ז:
בטרם תחיל. על ציון יאמר בטרים תחיל חיל היולדה תלד ר״ל יתקבצו בניה לתוכה כאלו ילדה אותם עכשיו מבלי חיל וחבלי לידה:
פסוק ז:
בטרם יבוא וכו׳. כפל הדבר במ״ש והמליטה זכר. ילדה זכר ולפי שתרבה השמחה בלידת זכר מלידת נקבה אמר והמליטה זכר לפי גודל השמחה:
פסוק ח:
מי שמע כזאת. מי שמע פלא כזאת ומי ראה פלא כאלה האם מעולם בא חיל יולדה לכל נשי הארץ ביום אחד האם מעולם נולדה אומה שלימה בפעם אחת:
פסוק ח:
כי חלה. ר״ל כי זה הפלא נעשה בציון כי חלה מכל בניה וגם ילדתם בפעם אחת ר״ל כולם כאחד יצאו ממקום גלותם ובאו לציון באין שטן ובאין פגע רע:
פסוק ט:
האני אשביר. האני אביא את אשה על המשבר ולא אפתח רחמה שתלד ר״ל שמא אתחיל בדבר ולא אוכל לגמור:
פסוק ט:
אם אני המוליד. אם אמנם אני הוא המוליד את כל היולדות ושמא עכשיו אעצור אותך בתמיה ר״ל הלא לכל האומות אני הוא הנותן כח בידם ואיך לא אתן הכח בידכם:
פסוק י:
שמחו. אתם הבאים מן הגולה שמחו את ירושלים בבואכם אליה:
פסוק י:
כל אוהכיה. כל מי שאהב אותה ותאב לראותה בבניינה:
פסוק י:
כל המתאבלים עליה. בעת חורבנה:
פסוק יא:
למען תינקו. התאבלתם עליה למען שתראו בשמחתה ותינקו ותשבעו משדי תנחומיה כי ידעתם אשר זה יהיה גמולכם:
פסוק יא:
למען תמוצו. למען תהיו מוצצים ומתענגים מן הכבוד הזו והמשמש לבוא לה והוא כפל ענין במ״ש לומר שהרבה טובה תקבלו בבוא עת בניינה:
פסוק יב:
נוטה אליה. אטה אל ירושלים שלום הרבה כמי נהר וכבוד הגוים ועשרם אטה לה לבוא במרוצה כנחל שוטף:
פסוק יב:
וינקתם. אתם המתאבלים עליה תהיו יונקים את העושר הזה והוא דרך משל לומר כמו התינוק יונק חלב מאין עמל כן תאכלו כבוד העכו״ם אשר לא יגעתם בה:
פסוק יב:
על צד תנשאו. ר״ל תהיו מכובדים מאד ולפי שהמשילם לתינוק היונק אמר לשון הנופל בתינוק היונק שנושאים אותו על הזרוע בצד הגוף ומשעשעים אותו על הברכים לשמחו:
פסוק יג:
אשר אמו תנחמנו. דרך האם לנחם את בנה יותר מן האב:
פסוק יג:
ובירושלים תנוחמו. כל התנחומין שלכם תהיה בירושלים כי שם תקבלו הרבה טובה וזה יחשב לתנחומין על הצרות שעברו עליכם:
פסוק יד:
וראיתם. כאשר תראו ירושלים בבניינה ישיש לבכם:
פסוק יד:
כדשא תפרחנה. יפרחו כעשב השדה ר״ל יתחזקו בבריאות ולפי שהדאגה והיגון מייבשים העצמות כמ״ש ורוח נכאה תייבש גרם (משלי י״ז:כ״ב) אמר בעת השמחה יתחזקו העצמות:
פסוק יד:
ונודעה יד ה׳. אז ידעו עבדיו כח גבורת ה׳:
פסוק יד:
וזעם. גם ידעו הזעם אשר זעם את אויביו:
פסוק טו:
באש יבוא. לאבד בו את חיל גוג ומגוג:
פסוק טו:
וכסופה. כרוח סופה יבוא מרכבותיו ר״ל יבוא בחימה שפוכה:
פסוק טו:
להשיב בחמה אפו. להשיב לצריו גמול אף בחימה רבה:
פסוק טו:
וגערתו. הגערה אשר יגער עליהם תהיה בלהבות אש:
פסוק טז:
נשפט. יהיה מתווכח עמהם בהבאת אש ובחרבו יהיה מתווכח את כל בשר ויתרבו החללים אשר יהרג ה׳ וזה יחשב לויכוח כי בזה יודיע שפשעו לו:
פסוק יז:
המתקדשים. המזדמנים יחד ומטהרים עצמם ללכת אל העכו״ם העומדות בגנות:
פסוק יז:
אחר אחת בתוך. סיעה אחר סיעה אחר שגמרה הראשונה את עבודתה נכנסת השניה באמצע הגנה מקום מעמד העכו״ם:
פסוק יז:
אוכלי. בני ישראל האוכלים בשר החזיר וכו׳:
פסוק יז:
יחדיו. כולם יחד יתמו מן העולם:
פסוק יח:
ואנכי מעשיהם ומחשבותיהם. רצה לומר ואנכי עם מעשיהם ומחשבותיהם כלומר הן ידעתי כל מעשיהם ומחשבותיהם כאלו נמצאתי עמהם:
פסוק יח:
באה. ר״ל לכן באה העת לקבץ את כל העכו״ם והלשונות כלומר אני אסבב שיבואו כל העכו״ם עם גוג ומגוג למען יראו את כבודי שאתכבד בהם בעשות בהם נקם ויכירו שהבל נתלו:
פסוק יט:
ושמתי בהם אות. בכל הבאים אשים אות וזהו מ״ש ועיניו תמקנה בחוריהן וכו׳ (זכריה י״ד:י״ב):
פסוק יט:
ושלחתי מהם פליטים. כי רובם ימותו סביב ירושלים ופליטים מהם אשלח לנפשם ללכת אל העכו״ם היושבים בתרשיש וכו׳:
פסוק יט:
מושכי קשת. המלומדים לירות חיצים בקשת ולפי שהדרך למשוך יתר הקשת למותחו לכן אמר מושכי קשת:
פסוק יט:
האיים הרחוקים. ואל היושבים בהאיים הרחוקים:
פסוק יט:
אשר לא שמעו. אשר לא שמעו מעולם שמועת ה׳ ומעולם לא ראו כבוד ה׳:
פסוק יט:
והגידו. אלה הפליטים אשר בהם האותות יבואו בכל המקומות ההם ויגידו את כבודי בין העכו״ם כי יראו את האותות ההושם בהם:
פסוק כ:
והביאו את כל אחיכם. בני ישראל הרחוקים שלא עלו עם אחיהם אותם העכו״ם שישראל הם בתוכם כשישמעו הפלא הגדול שיעשה המקום במחנה גוג ומגוג יביאו את ישראל בסוסים וברכב וכו׳ למנחה לה׳:
פסוק כ:
על הר קדשי. אל הר קדשי ולתוספות ביאור אמר ירושלים:
פסוק כ:
כאשר יביאו וכו׳. בכלי טהור כמו שמביאים ישראל את המנחה בית ה׳ בכלי טהור כן יביאו העכו״ם את ישראל בבגדים טהורים ונאים ובמרכבות נאות ומכובדות:
פסוק כא:
וגם מהם. גם מהמובאים אקח להיות כהנים ולוים מאותם שיהיו ממשפחת כהונה ולויה עם כי נשכחת זכרם בהיותם בארץ רחוקה והיו מחזיקים עצמם בחזקת ישראל הנה לפני גלוי הכל:
פסוק כב:
אשר אני עושה. בימים ההם:
פסוק כב:
עומדים לפני. אשר יהיו עומדים וקיימים לפני ר״ל שיהיה עמידתם לעולם על ידי ולא יכלו עוד כקדמונים:
פסוק כב:
כן יעמוד. כן יתקיים לעולם זרעכם ושמכם כי לא ימחה שם ישראל עד עולם:
פסוק כג:
והיה מידי חדש בחדשו. מתי שיהיה ראש חדש והוסיף לומר בחדשו ר״ל בראש חדש עצמו ולא יעבור הזמן וכן ומדי שבת בשבתו:
פסוק כג:
יבוא כל בשר. ר״ל כל בני אדם אפילו שאר העמים:
פסוק כג:
להשתחות לפני. בבית המקדש:
פסוק כד:
ויצאו. העכו״ם הבאים להשתחות לפני ה׳ יצאו מירושלים לעמק יהושפט לראות בפגרי מחנה גוג ומגוג שפשעו באל יתברך וחשבו להגלות את ישראל וזה יהיה בתוך אותם שבעה חדשים בעוד שלא קברו אותם וכמ״ש וקברום וכו׳ שבעה חדשים (יחזקאל ל״ט:י״ב):
פסוק כד:
כי תולעתם. הרימה האוכלת בשר ההרוגים ההם לא תמות והאש הבוער בהם לא תכבה:
פסוק כד:
והיו דראון. פגרי מחנה גוג ומגוג יהיו לחרפה ולבזיון בעיני כל בשר הבאים להשתחות לפני ה׳: