פסוק א:דברי תוכחה נוספים ותיאור הגמול העתיד לבוא: כֹּה אָמַר ה': הַשָּׁמַיִם הם כִּסְאִי, וְהָאָרֶץ היא הֲדֹם, שרפרף להנחת רַגְלָי. על כן – אֵי זֶה בַיִת אֲשֶׁר תִּבְנוּ לִי?! וְאֵי זֶה מָקוֹם מְנוּחָתִי?! בניית בית לה' אינה אמורה להיות אפשרית.
פסוק ב:וְאֶת כָּל אֵלֶּה, השמים והארץ, כסאי והדומי, יָדִי עָשָׂתָה, וַיִּהְיוּ, ונתקיימו כָל אֵלֶּה מאז, נְאֻם ה'. אין דבר שיכיל אותי, ואין דבר שלא נברא על ידי, וְלמרות רוממותי על הכול, אֶל זֶה אַבִּיט – אֶל עָנִי וּנְכֵה רוּחַ, מדוכדך וְהוא חָרֵד עַל דְּבָרִי, לעשותו. בניגוד למחשבותיהם של אנשים, כאילו יוכלו לשמח את לבו של ה' בניסיונותיהם לבנות לו בתים וארמונות ובמעשיהם החיצוניים – כל אלה אינם חשובים בעיניו. העני שרוחו עצובה עליו, ועם זאת הוא דואג לדבר ה' שייעשה, הוא היקר בעיני ה'.
פסוק ג:לעומת זה – מי ששׁוֹחֵט הַשּׁוֹר לצורך קרבן, דומה למַכֵּה, להורג אִישׁ. זוֹבֵחַ הַשֶּׂה דומה בעיני לעֹרֵף כֶּלֶב, שאין בו קדושה או מעלה. מַעֲלֵה מִנְחָה על המזבח – כאילו הביא דַּם חֲזִיר. מַזְכִּיר, מקטיר לְבֹנָה אינו אלא מְבָרֵךְ אָוֶן, מעלה מתנת מרמה שאין בה כל תועלת. גַּם הֵמָּה – אותם מקריבי קרבנות בָּחֲרוּ בְּדַרְכֵיהֶם הרעות, וּבְשִׁקּוּצֵיהֶם נַפְשָׁם חָפֵצָה. הם חושבים שמעשי הפולחן פוטרים אותם מכל חובה אחרת. המעשים הללו משוקצים בעיני לא מפני שיש פסול בהקרבת הקרבנות כשלעצמה, אלא משום שמקריבי הקרבנות ממשיכים ללכת בדרכיהם הרעות.
פסוק ד:לפיכך גַּם אֲנִי אֶבְחַר בְּתַעֲלֻלֵיהֶם, אתמקד במעשיהם השליליים, ואת מְגוּרֹתָם, פחדיהם, הדברים שהם חוששים מפניהם, אָבִיא לָהֶם, יַעַן קָרָאתִי – וְאֵין עוֹנֶה, נעתר לקריאתי, דִּבַּרְתִּי – וְלֹא שָׁמֵעוּ, קיבלו, וַיַּעֲשׂוּ הָרַע בְּעֵינַי, וּבַאֲשֶׁר לֹא חָפַצְתִּי בָּחָרוּ. זה יהיה עונשם של הפונים לעניינים חיצוניים, ומתעלמים מן הנושאים החשובים.
פסוק ה:שִׁמְעוּ דְּבַר ה', הַחֲרֵדִים אֶל דְּבָרוֹ והמקשיבים לו באמת: אָמְרוּ אֲחֵיכֶם שהם לפעמים שֹׂנְאֵיכֶם ולפעמים מְנַדֵּיכֶם, המחרימים אתכם ואינם מעוניינים לשתף אתכם עמם: "לְמַעַן שְׁמִי, בגללנו, בזכותנו יִכְבַּד, יכובד ה'". הם חושבים שבהם ובקרבנותיהם הכול תלוי, ומגַנים את זולתם על מעשיהם ועל מחדליהם. וְאולם לבסוף נִרְאֶה בְשִׂמְחַתְכֶם, אתם תזכו לשמחה וְאילו הֵם יֵבֹשׁוּ, יתביישו.
פסוק ו:כך יקרה, כאשר קוֹל שָׁאוֹן, רעש, יֵצא מֵעִיר, מציון. קוֹל יֵצא מֵהֵיכָל. זהו קוֹל ה' המְשַׁלֵּם גְּמוּל לְאֹיְבָיו. השילום בזמן הגאולה יבוא ברעש גדול.
פסוק ז:דימוי לתהליך הגאולה – בְּטֶרֶם תָּחִיל, לפני שחשה ציון צירים – יָלָדָה. הלידה כבר תהיה מאחריה. בְּטֶרֶם יָבוֹא חֵבֶל, ציר לָהּ – והנה כבר הִמְלִיטָה זָכָר. הגאולה תבוא במהירות ובהפתעה כמו לידה שלא קדמו לה סימני הלידה.
פסוק ח:מִי שָׁמַע על גאולה פלאית כָּזֹאת?! מִי רָאָה אירועים כָּאֵלֶּה?! הֲיוּחַל אֶרֶץ בְּיוֹם אֶחָד?! האם ייתכן שארץ שלמה תיהרה ותיוולד ביום אחד?! אִם יִוָּלֵד גּוֹי, עַם בפַּעַם אֶחָת?! הרי לידתו של עם היא תהליך ממושך. כִּי, הנה חָלָה, הרתה וכאבה וגַּם יָלְדָה צִיּוֹן אֶת בָּנֶיהָ בבת אחת.
פסוק ט:הַאֲנִי אַשְׁבִּיר, אושיב את ציון על המשבר, מקום הלידה, וְלֹא אוֹלִיד, לא אסייע לה ללדת?! יֹאמַר ה'. אִם אֲנִי הַמּוֹלִיד את הכול, וְעָצַרְתִּי את ציון מללדת?! אָמַר אֱלֹהָיִךְ. אני הדואג לכל התהליכים הללו מתחילתם, ועל כן אביאם לידי גמר.
פסוק י:לאחר הלידה –שִׂמְחוּ אֶת, עִם יְרוּשָׁלִַם הנפקדת, וְגִילוּ בָהּ, כָּל אֹהֲבֶיהָ, הכואבים עתה את עליבותה. שִׂישׂוּ אִתָּהּ מָשׂוֹשׂ, כָּל הַמִּתְאַבְּלִים עָלֶיהָ בחורבנה.
פסוק יא:השתתפו בשמחתה לְמַעַן תִּינְקוּ וּשְׂבַעְתֶּם מִשֹּׁד, משַׁד תַּנְחֻמֶיהָ. בני ירושלים יינקו ממנה את תנחומיה, יתנחמו יירגעו ויתענגו. והדימוי הסמלי ממשיך– לְמַעַן תָּמֹצּוּ, תמצצו, וְהִתְעַנַּגְתֶם מִזִּיז, מזיו כְּבוֹדָהּ. ולפי הדימוי רומז לפטמות שדיה.
פסוק יב:כהמשך לדימוי לידת ציון את בניה – כִּי כֹה אָמַר ה': הִנְנִי נֹטֶה, מַפנה אֵלֶיהָ – אל ירושלים כְּנָהָר – שָׁלוֹם, את הברכה המושלמת, וּכְנַחַל שׁוֹטֵף אביא כְּבוֹד, חשיבות או הון גּוֹיִם, וִינַקְתֶּם שפע זה. עַל צַד תִּנָּשֵׂאוּ, יישאו אתכם כמו שנושאים תינוקות קטנים על צד הגוף. וְעַל בִּרְכַּיִם תְּשָׁעֳשָׁעוּ, כדרך שמחזיקים ומשעשעים פעוטות. תשובו לציון כילדים קטנים, בהתחדשות גמורה ובשמחה תמה, בלי טרדות וייסורים.
פסוק יג:כְּאִישׁ אֲשֶׁר אִמּוֹ תְּנַחֲמֶנּוּ מצרה שעברה עליו, אולי מעזיבתה אותו, בדברים רכים היוצאים מלב רחמן, כֵּן אָנֹכִי אֲנַחֶמְכֶם, וּבִירוּשָׁלִַם שהתאבלתם עליה – על ידה ובה תְּנֻחָמוּ.
פסוק יד:וּרְאִיתֶם את הגאולה וְשָׂשׂ לִבְּכֶם, וְעַצְמוֹתֵיכֶם כַּדֶּשֶׁא תִפְרַחְנָה. דימוי העצמות המתרעננות והמתרחבות מבטא חידוש נעורים ושמחה, בניגוד לגוף המצטמק, המשתופף והנראה יבש בתהליכי הזדקנות. וְנוֹדְעָה, תתגלה יַד ה' אֶת, אצל עֲבָדָיו, בכך שהיא תתמוך בהם ותנקום נקמתם, ומצד אחר – וְזָעַם אֶת אֹיְבָיו. ה' יכעס על אלה שעמדו כנגדו.
פסוק טו:כִּי הִנֵּה באחרית הימים ה' בָּאֵשׁ יָבוֹא, יתגלה, וְכַסּוּפָה ידהרו מַרְכְּבֹתָיו לְהָשִׁיב לשכך, או: להחזיר בְּחֵמָה את אַפּוֹ, כעסו, וְאת גַעֲרָתוֹ ישיב בְּלַהֲבֵי, בלהבות אֵשׁ.
פסוק טז:כִּי בָאֵשׁ ה' נִשְׁפָּט, יתדיין, וּבְחַרְבּוֹ יבוא במשפט אֶת, עם כָּל בָּשָׂר – וְרַבּוּ חַלְלֵי ה'.
פסוק יז:הַמִּתְקַדְּשִׁים, המכינים עצמם לפולחן וְהַמִּטַּהֲרִים בפנותם אֶל הַגַּנּוֹת לעבודה זרה שהייתה נעשית בהן, אַחַר אַחַת בַּתָּוֶךְ, קבוצה אחר קבוצה עובדת לדמות שניצבה במרכז, אֹכְלֵי בְּשַׂר הַחֲזִיר וְהַשֶּׁקֶץ וְהָעַכְבָּר, אוכלי טרפות ונבלות – כל אלה יַחְדָּו יָסֻפוּ, יאבדו, נְאֻם ה'.
פסוק יח:וה' אומר: וְאָנֹכִי כך אפעל – מַעֲשֵׂיהֶם וּמַחְשְׁבֹתֵיהֶם בָּאָה, תוכניתם של עובדי האלילים להיוועד על ירושלים תתממש לְקַבֵּץ אֶת כָּל הַגּוֹיִם וְהַלְּשֹׁנוֹת, ואז – וּבָאוּ וְרָאוּ אֶת כְּבוֹדִי.
פסוק יט:וְשַׂמְתִּי בָהֶם – בגויים שייאספו אוֹת, סימן שאני הוא העומד מאחורי גאולה זו. וְשִׁלַּחְתִּי מֵהֶם פְּלֵיטִים שיישלחו אֶל הַגּוֹיִם: תַּרְשִׁישׁ פּוּל וְלוּד, שחלקם שוכנים בקצוות שונים של הים התיכון, והם מֹשְׁכֵי קֶשֶׁת, אנשי מלחמה המפורסמים כקשתים, וגם אל תֻּבַל וְיָוָן, הָאִיִּים הָרְחֹקִים מארץ ישראל. בזמנים שבהם ההפלגות נעשו באניות מפרש בלתי אמינות, האיים שאחרי יוון נחשבו רחוקים. אֲשֶׁר לֹא שָׁמְעוּ אֶת שִׁמְעִי, וְלֹא רָאוּ אֶת כְּבוֹדִי. וְהִגִּידוּ השליחים הללו אֶת כְּבוֹדִי בַּגּוֹיִם.
פסוק כ:וְהֵבִיאוּ הגויים שיעלו לרגל לציון, אֶת כָּל אֲחֵיכֶם שבגלות מִכָּל הַגּוֹיִם. אחיכם יובאו על ידי הגויים בתור מִנְחָה, מתנה לַה' בכל כלי הרכב האפשריים: בַּסּוּסִים וּבָרֶכֶב וּבַצַּבִּים, עגלות מטוקסות, ערוכות ומסודרות וּבַפְּרָדִים וּבַכִּרְכָּרוֹת עַל, אל הַר קָדְשִׁי יְרוּשָׁלִַם, אָמַר ה', כַּאֲשֶׁר יָבִיאוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל אֶת הַמִּנְחָה בִּכְלִי טָהוֹר לבֵּית ה'. נדחי ישראל בכל האומות יובאו במהירות ובכבוד, כמו שמביאים לה' קרבן מכובד ונאה בטהרה ובשמחת לב.
פסוק כא:וְגַם מֵהֶם – מאותם גולים שישובו ויתגלו, אֶקַּח לַכֹּהֲנִים לַלְוִיִּם, אָמַר ה'.
פסוק כב:כִּי כַאֲשֶׁר הַשָּׁמַיִם הַחֲדָשִׁים וְהָאָרֶץ הַחֲדָשָׁה אֲשֶׁר אֲנִי עֹשֶׂה, כמו שהוזכר לעיל – עֹמְדִים לְפָנַי, נְאֻם ה', כֵּן יַעֲמֹד זַרְעֲכֶם וְשִׁמְכֶם. גם אתם תישארו לנצח.
פסוק כג:וְהָיָה מִדֵּי חֹדֶשׁ בְּחָדְשׁוֹ וּמִדֵּי שַׁבָּת בְּשַׁבַּתּוֹ יָבוֹא כָל בָּשָׂר, כל יצורי עולם, לְהִשְׁתַּחֲוֹת לְפָנַי, אָמַר ה'. בכל חודש ושבת יבואו אנשים אחרים, ולאו דווקא בבת אחת. העולם יכבד את אלוקי ישראל.
פסוק כד:כאשר הם יגיעו – וְיָצְאוּ וְרָאוּ בְּפִגְרֵי הָאֲנָשִׁים הַפֹּשְׁעִים, שפשעו בִּי, כִּי תוֹלַעְתָּם האוכלת את הפגרים הללו לֹא תָמוּת, וְאִשָּׁם, האש היוקדת בהם לֹא תִכְבֶּה. וְהָיוּ דֵרָאוֹן, חרפה לְכָל בָּשָׂר. עונשם של הפושעים וביזיונם יהיו אות עולם לעיני כול. כדי שלא לסיים את הספר בדבר שלילי, נהוג מזה דורות רבים לחזור שנית על קריאת הפסוק שלפני האחרון: וְהָיָה מִדֵּי חֹדֶשׁ בְּחָדְשׁוֹ וּמִדֵּי שַׁבָּת בְּשַׁבַּתּוֹ יָבוֹא כָל בָּשָׂר לְהִשְׁתַּחֲוֹת לְפָנַי, אָמַר ה'.
