אני ה' בעתה אחישנה
שתי המילים המסיימות את פרקנו מתייחסות לזמן של הגאולה "אני ה' בעתה אחישנה". חבר מפרשים גדול מסביר ש"בעתה אחישנה" מתייחס לזמן האחד והקבוע של הגאולה "כשיגיע עתה, אחישנה לגמרה מהרה, כי לא יארך זמן מעת החל הישועה עד כלותה" (לשון רד"ק; ראב"ע; מצודת דוד). המלבי"ם מוסיף ומבאר שהפועל אחישנה לא מדבר על זמן הגאולה אלא על צורתה "בבוא העת המיועדת אעשה הדבר בזריזות [כי זה גדר פועל ח.י.ש] ואמלא את הבטחתי". תואר הפועל "בזריזות" יש בו משום תיאור צורה ואופן יותר מאשר תיאור זמן.
לשיטות אלו יש להביא ראיה מגאולת מצרים על הגאולה העתידה. לגאולת מצרים חיכה העם ארבע מאות שנה, אבל כשהגיע הזמן באה הגאולה כהרף עין. כך מעיד הכתוב: "ויהי בעצם היום הזה יצאו כל צבאות ה' מארץ מצרים"(שמות יב מא), והעיר רש"י: "מגיד שכיון שהגיע הזמן לא עכבן הכתוב כהרף עין".
אולם חז"ל נקטו דרך שונה. רש"י ורד"ק מביאים את הגמרא "זכו – אחישנה, לא זכו בעיתה"(סנהדרין צח.). לפירוש זה מאפשר הפסוק שתי תקופות שונות למימוש נבואת הגאולה: ישנה תוכנית א-להית למימוש הגאולה שתבוא בכל מקרה בזמן מוגדר. אבל אם יזכו בנ"י בידם לגרום שהגאולה תבוא לפני עיתה, הם יכולים להחיש ולזרז את עת הגאולה (ועיין יבמות סג. בביאור הכתוב "אעשה לו עזר כנגדו").
ההבדל בין שני הפירושים אינו רק בשאלה אם מדובר על גאולה אחת או באפשרות לשתי תקופות שונות של גאולה. למעשה חלוקים שני הפירושים בשאלה העקרונית: האם הגאולה תלויה רק בהקב"ה או יש לאומה אפשרות להשפיע על הגאולה? פירוש חז"ל מדגיש מאוד את העובדה שלבני ישראל, למצבם הרוחני ולמעשיהם יש השפעה מכרעת על עת הגאולה. שכן זכות אבות אינה סיבה חיצונית להקל בדין, כמין העברה בנקאית של זכויות ממי שיש לו למי שאין לו. ועוד גם מצד הדין – יש להחמיר בעונשו של פושע בן צדיקים מאשר בעונשו של פושע בן משפחת פושעים. אלא שזכות אבות מדברת בזַכּוּת אבות שיש בצאצאיהם. וכן בכל מקום שכתוב "זכו" ו"לא זכו" (איש ואישה בסוטה יז.; הלומד תורה ביומא עב: וכו') לא מדובר בגורל או בהכרעה חיצונית אלא בזַכּוּת וטהרה עצמיים (עיין מכתב מאליהו ח"א ע"מ 14 ועוד). על כן עת הגאולה מותנית לגמרי במצבם של ישראל, ואם יזדככו יכולים הם להקדים את עת הגאולה בהרבה. אכן גם אם לא יזדככו ויהיו כולם חייבים לא תתבטל הגאולה, אבל תבוא בעיתה רק לעת קץ אחרית הימים.
רעיון זה קשור ליסוד שקראנו לו "נבואה נזילה". נבואות רבות של נביאים ניתנו בלשון ובצורה שניתנות ליישום בדרכים שונות. הבחירה החופשית של האדם קובעת בדרך של "אגלאי מילתא למפרע" (=מתגלה הדבר למפרע) את הפרוש הנכון של הנבואה. נדגים את היסוד בכמה דוגמאות.
א. יונה ניבא "עוד ארבעים יום ונינוה נהפכת" (יונה ג ד). כידוע נינוה לא נהפכה, האם היה יונה נביא שקר? הגמרא אומרת: "יונה מעיקרא (=מתחילה) נינוה נהפכת אמרי ליה (=אמרו לו) איהו (=הוא) לא ידע אי (=אם) לטובה אי (=אם) לרעה"(סנהדרין פט:). רש"י שם: "ומשמע נמי (=גם) לטובה, שיהפכו מעשיהם מרעה לטובה, וכיון ששבו נתקיימה הנבואה ולא מיהדר (=חזר) הוא" אין צורך לומר שהקב"ה חזר בו מנבואת יונה. מעיקרא הייתה הנבואה "נזילה" וכאשר נינוה נהפכה במהפך רוחני, הם חסכו מעצמם את מהפכת העיר כסדום ועמורה.
ב. "ועבדום וענו אותם ארבע מאות שנה". נבואה זו לכאורה לא התקיימה כלשונה שהרי במצרים היו רק רד"ו שנים (בראשית רבה צא, ב), והעבודה הייתה עוד פחות שנים (רק ממות לוי – ז"א מאה ושמונה שנים בסה"כ). על כורחך מתחילים ארבע מאות השנה מתקופה מוקדמת יותר "משנולד יצחק עד שיצאו ישראל ממצרים ד' מאות שנה". ומי קובע מתי מתחיל המניין? הדבר מותנה בזכות ישראל. "בזכות נשים צדקניות נגאלו אבותינו", "בשביל ג' דברים נגאלו ישראל ממצרים שלא שינו את שמם, לשונם ומלבושם". הווי אומר ארבע מאות הוא מספר נתון אבל יישומו המעשי נזיל ותלוי בבחירת ישראל.
ג. "ורב יעבוד צעיר" – בפשטות: הרב, עשו, יעבוד את הצעיר, יעקב, אבל ניתן גם לקרוא 'ואת הרב יעבוד הצעיר'. וכך במדרש, "אמר רב אבהו אם זכה – יעבוד ואם לא זכה - יעבד" וכן פירש אבע"ז "הנה חסר 'את' המורה על הפעול, ולא ידענו אם הרב יהיה עבד לצעיר או צעיר לרב" והנצי"ב הוסיף: "אמר ה' לשון דמשתמע בתרי אפי... משמעו בשני אופנים, אבל איך שהוא האחד יעבוד את השני, וזה תלוי לפי השעה". יעקב ובניו שבכל דור הם יקבעו את היישום המעשי של הנבואה אם לטב אם למוטב.
אשר על כן מצוה עלינו להשתדל ביותר, להרבות זכויות ולהיות זכאים, למען נחיש את הגאולה, וכל התיאור הנפלא שלמדנו בפרקנו "לא יבוא עד שמשך וירחך לא ייאסף כי ה' יהיה לך לאור עולם ושלמו ימי אבלך" לא יתממש "בעיתה", לקץ הימים, אלא יבוא חיש מהרה, בפינו ובלבבנו לעשותו. "זכו – אחישנה"!