והיה לך ה' לאור עולם
פרקנו סובב על ציר האור. הפרק פותח בשלושה פסוקים בהם חוזרות לשונות אורה שבע פעמים. "קומי אורי, כי בא אורך, וכבוד ה' עליך זרח. כי הנה החשך יכסה ארץ, וערפל לאומים, ועליך יזרח ה' וכבודו עליך יראה. והלכו גוים לאורך, ומלכים לנגה זרחך"(ישעיהו ס א-ג). הרעיון המרכזי של פסוקי הפתיחה הוא שבזמן הגאולה יהיה עם ישראל מקור האור בעולם. החושך והערפל יכסו את אומות העולם, ועם ישראל, שעליו יזרח כבוד ה', יהווה את מקור האור. כך ניבא ישעיהו בנבואת אחרית הימים המפורסמת: "והלכו עמים רבים ואמרו לכו ונעלה אל הר ה', אל בית אלוקי יעקב, ויורנו מדרכיו ונלכה באורחותיו, כי מציון תצא תורה [=אורה] ודבר ה' מירושלים" (ישעיהו ב ג). [בכך נסגר המעגל שהתחיל עם פעלו של אברהם אבינו להפצת שם ה' בעולם. שיא נסיונותיו היה בהר המוריה, שעליו דרשו "ר' חייא רבה ור' ינאי, חד אמר: למקום שהוראה יוצאה לעולם, ואוחרנא אמר: למקום שיראה יוצאה לעולם"(בראשית רבה נה ט).]
את הביטוי "כי בא אורך" מקובל לפרש "הגיע זמן ישועתך"(רד"ק). ולפי זה הקריאה לירושלים "קומי אורי" באה בעקבות זריחת האור. ברם, המפרשים מביאים גם פירוש הפוך, "ביאת האור הוא חושך... ונפסק האור שהיה לך"(אבן עזרא), "ויש מפרשים 'כי בא אורך' – שקע אורך, כמו שכתוב 'ובא השמש' " (רד"ק). על כן הקריאה "קומי אורי" באה כהנגדה לעובדה שהאור הרגיל שוקע ונעלם, החושך והערפל מכסים את הארץ והאומות, ועתה הגיעה השעה להתגלות, למלא את החסר ולהיות מקור האור בעולם – קומי אורי! [עיין ברכות ב.-ב: בסוגיה הדנה במשמעות הפסוק "ובא השמש וטהר" ופירוש רש"י ותוס' שם].
הפירוש השני, ש"בא אורך" מציין את שקיעת האור ולא את עלייתו, נתמך בפסוקי האור שבסוף הפרק, שגם מהם עולה, שהאור החדש בימי הגאולה עולה לאחר שקיעתם ואבדנם של המאורות הרגילים. וכך נאמר בפסוק: "לא יהיה לך עוד השמש לאור יומם, ולנגה הירח לא יאיר לך, והיה לך ה' לאור עולם וא-להיך לתפארתך" (ישעיה ס יט). ותפארת זו תהיה אור לגויים, כמו שהנביא ממשיך ואומר "מעשה ידי להתפאר"(ישעיה ס כא). ופירש הרד"ק: "שאתפאר בהם כשיקראו להם עם ה', כמו שאמר 'ישראל אשר בך אתפאר' "(ישעיה מט ג).
והנה בין שני פסוקים אלה, בין פסוק י"ט לפסוק כ"א, שובץ פסוק הנראה כסותר את הנאמר לעיל: "לא יבוא עוד שמשך, וירחך לא יאסף, כי ה' יהיה לך לאור עולם..."(ישעיה ס כ), משמע שהשמש והירח ימשיכו להאיר, לא ישקעו ולא יאספו גם בימות הגאולה, בניגוד לנאמר בפסוק שלפני כן, "לא יהיה לך עוד השמש לאור יומם..."?
בדעת מקרא כתב ש"הסתירה היא רק בדרך הביטוי אבל הכוונה אחת", ואכן כך פירש את הפסוקים: " 'לא יהיה לך עוד השמש לאור יומם' – לא יהיה לך צורך באור השמש". ואת הכתוב " 'ולא יבוא עוד שמשך' – לא תהיה אצלך עוד חשיכה כמו אחרי ביאת השמש, ושקיעת החמה...". ואנו נוסיף הסבר אחר על דרך המוסר.
החלפת האור הזמני של השמש והירח באור עולם של ה', מזכירה לנו גמרא מפורסמת בעניין המאורות שנבראו שווים בגודלם: "אמרה ירח לפני הקב"ה: רבש"ע אפשר לשני מלכים שישתמשו בכתר אחד? אמר לה: לכי ומעטי את עצמך, אמרה לפניו: רבש"ע הואיל ואמרתי לפניך דבר הגון אמעיט את עצמי"?(חולין ס':), הגמרא מוסיפה שהקב"ה ניסה לפייס את הירח, אך היא לא התפייסה. מדוע באמת נענשה הירח כאשר טענתה היתה צודקת?
בעלי המוסר אומרים שטענת הירח אכן צודקת, ובאמת אין שני מלכים משתמשים בכתר אחד. הטעות הגדולה של הירח היתה במה שהחשיבה את השמש ואת עצמה למלכים. מלך יש רק אחד! "ה' אלוקינו ה' אחד". משרתים, ואפילו משרתים רבי מעלה ושררה, יכולים להיות הרבה, וביניהם השמש, הירח וכל צבא השמים. זהו אולי המסר הפנימי של נבואת ישעיהו. לעתיד לבוא יכירו כולם כי מקור האור בעולם אינו השמש או הירח "לא יהיה לך עוד השמש לאור יומם, ולנגה הירח לא יאיר לך", אלו אינם אלא משרתים. מקור האור האמיתי שכולם יכירו בו לעתיד לבא הוא המלך האחד והיחידי – "ביום ההוא יהיה ה' אחד ושמו אחד", הוא אורו של עולם. כשמכירים בעובדה זו יש מקום גם לשמש וגם לירח המגלים ש"והיה לך ה' לאור עולם וא-להיך לתפארתך".