א ק֥וּמִי א֖וֹרִי כִּ֣י בָ֣א אוֹרֵ֑ךְ וּכְב֥וֹד יְהוָ֖ה עָלַ֥יִךְ זָרָֽח׃ ב כִּֽי־הִנֵּ֤ה הַחֹ֙שֶׁךְ֙ יְכַסֶּה־אֶ֔רֶץ וַעֲרָפֶ֖ל לְאֻמִּ֑ים וְעָלַ֙יִךְ֙ יִזְרַ֣ח יְהוָ֔ה וּכְבוֹד֖וֹ עָלַ֥יִךְ יֵרָאֶֽה׃ ג וְהָלְכ֥וּ גוֹיִ֖ם לְאוֹרֵ֑ךְ וּמְלָכִ֖ים לְנֹ֥גַהּ זַרְחֵֽךְ׃ ד שְׂאִֽי־סָבִ֤יב עֵינַ֙יִךְ֙ וּרְאִ֔י כֻּלָּ֖ם נִקְבְּצ֣וּ בָֽאוּ־לָ֑ךְ בָּנַ֙יִךְ֙ מֵרָח֣וֹק יָבֹ֔אוּ וּבְנֹתַ֖יִךְ עַל־צַ֥ד תֵּאָמַֽנָה׃ ה אָ֤ז תִּרְאִי֙ וְנָהַ֔רְתְּ וּפָחַ֥ד וְרָחַ֖ב לְבָבֵ֑ךְ כִּֽי־יֵהָפֵ֤ךְ עָלַ֙יִךְ֙ הֲמ֣וֹן יָ֔ם חֵ֥יל גּוֹיִ֖ם יָבֹ֥אוּ לָֽךְ׃ ו שִֽׁפְעַ֨ת גְּמַלִּ֜ים תְּכַסֵּ֗ךְ בִּכְרֵ֤י מִדְיָן֙ וְעֵיפָ֔ה כֻּלָּ֖ם מִשְּׁבָ֣א יָבֹ֑אוּ זָהָ֤ב וּלְבוֹנָה֙ יִשָּׂ֔אוּ וּתְהִלֹּ֥ת יְהוָ֖ה יְבַשֵּֽׂרוּ׃ ז כָּל־צֹ֤אן קֵדָר֙ יִקָּ֣בְצוּ לָ֔ךְ אֵילֵ֥י נְבָי֖וֹת יְשָׁרְת֑וּנֶךְ יַעֲל֤וּ עַל־רָצוֹן֙ מִזְבְּחִ֔י וּבֵ֥ית תִּפְאַרְתִּ֖י אֲפָאֵֽר׃ ח מִי־אֵ֖לֶּה כָּעָ֣ב תְּעוּפֶ֑ינָה וְכַיּוֹנִ֖ים אֶל־אֲרֻבֹּתֵיהֶֽם׃ ט כִּֽי־לִ֣י ׀ אִיִּ֣ים יְקַוּ֗וּ וָאֳנִיּ֤וֹת תַּרְשִׁישׁ֙ בָּרִ֣אשֹׁנָ֔ה לְהָבִ֤יא בָנַ֙יִךְ֙ מֵֽרָח֔וֹק כַּסְפָּ֥ם וּזְהָבָ֖ם אִתָּ֑ם לְשֵׁם֙ יְהוָ֣ה אֱלֹהַ֔יִךְ וְלִקְד֥וֹשׁ יִשְׂרָאֵ֖ל כִּ֥י פֵאֲרָֽךְ׃ י וּבָנ֤וּ בְנֵֽי־נֵכָר֙ חֹמֹתַ֔יִךְ וּמַלְכֵיהֶ֖ם יְשָׁרְת֑וּנֶךְ כִּ֤י בְקִצְפִּי֙ הִכִּיתִ֔יךְ וּבִרְצוֹנִ֖י רִֽחַמְתִּֽיךְ׃ יא וּפִתְּח֨וּ שְׁעָרַ֧יִךְ תָּמִ֛יד יוֹמָ֥ם וָלַ֖יְלָה לֹ֣א יִסָּגֵ֑רוּ לְהָבִ֤יא אֵלַ֙יִךְ֙ חֵ֣יל גּוֹיִ֔ם וּמַלְכֵיהֶ֖ם נְהוּגִֽים׃ יב כִּֽי־הַגּ֧וֹי וְהַמַּמְלָכָ֛ה אֲשֶׁ֥ר לֹא־יַעַבְד֖וּךְ יֹאבֵ֑דוּ וְהַגּוֹיִ֖ם חָרֹ֥ב יֶחֱרָֽבוּ׃ יג כְּב֤וֹד הַלְּבָנוֹן֙ אֵלַ֣יִךְ יָב֔וֹא בְּר֛וֹשׁ תִּדְהָ֥ר וּתְאַשּׁ֖וּר יַחְדָּ֑ו לְפָאֵר֙ מְק֣וֹם מִקְדָּשִׁ֔י וּמְק֥וֹם רַגְלַ֖י אֲכַבֵּֽד׃ יד וְהָלְכ֨וּ אֵלַ֤יִךְ שְׁח֙וֹחַ֙ בְּנֵ֣י מְעַנַּ֔יִךְ וְהִֽשְׁתַּחֲו֛וּ עַל־כַּפּ֥וֹת רַגְלַ֖יִךְ כָּל־מְנַֽאֲצָ֑יִךְ וְקָ֤רְאוּ לָךְ֙ עִ֣יר יְהוָ֔ה צִיּ֖וֹן קְד֥וֹשׁ יִשְׂרָאֵֽל׃ טו תַּ֧חַת הֱיוֹתֵ֛ךְ עֲזוּבָ֥ה וּשְׂנוּאָ֖ה וְאֵ֣ין עוֹבֵ֑ר וְשַׂמְתִּיךְ֙ לִגְא֣וֹן עוֹלָ֔ם מְשׂ֖וֹשׂ דּ֥וֹר וָדֽוֹר׃ טז וְיָנַקְתְּ֙ חֲלֵ֣ב גּוֹיִ֔ם וְשֹׁ֥ד מְלָכִ֖ים תִּינָ֑קִי וְיָדַ֗עַתְּ כִּ֣י אֲנִ֤י יְהוָה֙ מֽוֹשִׁיעֵ֔ךְ וְגֹאֲלֵ֖ךְ אֲבִ֥יר יַעֲקֹֽב׃ יז תַּ֣חַת הַנְּחֹ֜שֶׁת אָבִ֣יא זָהָ֗ב וְתַ֤חַת הַבַּרְזֶל֙ אָ֣בִיא כֶ֔סֶף וְתַ֤חַת הָֽעֵצִים֙ נְחֹ֔שֶׁת וְתַ֥חַת הָאֲבָנִ֖ים בַּרְזֶ֑ל וְשַׂמְתִּ֤י פְקֻדָּתֵךְ֙ שָׁל֔וֹם וְנֹגְשַׂ֖יִךְ צְדָקָֽה׃ יח לֹא־יִשָּׁמַ֨ע ע֤וֹד חָמָס֙ בְּאַרְצֵ֔ךְ שֹׁ֥ד וָשֶׁ֖בֶר בִּגְבוּלָ֑יִךְ וְקָרָ֤את יְשׁוּעָה֙ חוֹמֹתַ֔יִךְ וּשְׁעָרַ֖יִךְ תְּהִלָּֽה׃ יט לֹא־יִֽהְיֶה־לָּ֨ךְ ע֤וֹד הַשֶּׁ֙מֶשׁ֙ לְא֣וֹר יוֹמָ֔ם וּלְנֹ֕גַהּ הַיָּרֵ֖חַ לֹא־יָאִ֣יר לָ֑ךְ וְהָיָה־לָ֤ךְ יְהוָה֙ לְא֣וֹר עוֹלָ֔ם וֵאלֹהַ֖יִךְ לְתִפְאַרְתֵּֽךְ׃ כ לֹא־יָב֥וֹא עוֹד֙ שִׁמְשֵׁ֔ךְ וִירֵחֵ֖ךְ לֹ֣א יֵאָסֵ֑ף כִּ֣י יְהוָ֗ה יִֽהְיֶה־לָּךְ֙ לְא֣וֹר עוֹלָ֔ם וְשָׁלְמ֖וּ יְמֵ֥י אֶבְלֵֽךְ׃ כא וְעַמֵּךְ֙ כֻּלָּ֣ם צַדִּיקִ֔ים לְעוֹלָ֖ם יִ֣ירְשׁוּ אָ֑רֶץ נֵ֧צֶר מטעו (מַטָּעַ֛י) מַעֲשֵׂ֥ה יָדַ֖י לְהִתְפָּאֵֽר׃ כב הַקָּטֹן֙ יִֽהְיֶ֣ה לָאֶ֔לֶף וְהַצָּעִ֖יר לְג֣וֹי עָצ֑וּם אֲנִ֥י יְהוָ֖ה בְּעִתָּ֥הּ אֲחִישֶֽׁנָּה׃
📖

פרשנים על הפרק

📚

מאמרים על הפרק

אבן עזרא

אבן עזרא

פסוק א:
קומי אורי. לשון ציווי כמו בואי (שמואל ב' י"ג י"א), בא בחולם בעבור האל"ף:
פסוק א:
כי בא אורך. לשבח, ולפי דעתי שביאת האור הוא חשך, כמו בא ערב ונפסק האור שהיה לך, וזרח עליך כבוד יי. והעד לא יהיה לך עוד אור השמש לאור יומם [להלן י"ט], וטעם אורי על מלכות או הנבואה:
פסוק ב:
כי הנה החשך. זהו כטעם כי יבא כנהר צר (ישעיהו נ"ט י"ט):
פסוק ב:
וערפל [לאמים]. תכסה לאומים:
פסוק ב:
ועליך יזרח יי. והטעם עליך לבדך:
פסוק ג:
והלכו גוים לאורך. כי מנהג מי שהוא בחשך לראות היושבים באור:
פסוק ד:
כולם. רמז על בניך ובנותיך שיזכירם, ויתכן להיות כלם סימן המלכים:
פסוק ד:
תאמנה. מגזרת ויהי אומן את הדסה (אסתר ב' ז'):
פסוק ה:
אז תיראי. והטעם כאשר יבאו המלכים אליך ויביאו בניך, אז תיראי כאדם שיפחד בבא לו תשועה ודבר שלא עלה על לב, כאשר יקרא למצא אבדה:
פסוק ה:
ונהרת. תרוצי פה ופה:
פסוק ה:
ופחד. והנה יהיה פחד מעורב עם שמחה, וזאת רחב לבבך, הפך הצרה:
פסוק ה:
כי יהפך עליך המון ים. או טעם תיראי מרוב המון שיהפך עליך:
פסוק ה:
חיל גוים. ביבשה:
פסוק ו:
שפעת. חבורה, כמו שפעת (מים) אני רואה (מלכים ב' ט' י"ז):
פסוק ו:
בכרי. הבי"ת משרת, מגזרת שלחו כר (ישעיהו ט"ז א'), ישאו דורון:
פסוק ז:
ישרתונך. הטעם יהיו לצרכך, וכמוהו את בגדי השרד לשרת בקדש (שמות ל"ה י"ט), הם בגדי הנסיעה:
פסוק ז:
יעלו על רצון מזבחי. והנה על ימשוך אחר עמו וכן הוא על מזבחי:
פסוק ח:
מי אלה. הטעם על הבנים, והנה קומי אורי [לעיל א'] ידבר עם ציון:
פסוק ח:
אל ארובותיהם. הם החלונות ששם קנם:
פסוק ט:
כי לי איים יקוו. שאתן להם שכר טוב:
פסוק ט:
ואניות תרשיש כבראשונה. והזכיר תרשיש כי היא קרובה לארץ:
פסוק ט:
כספם וזהבם. והנה הטעם כי לי איים יקוו, כי לא יתנון להם ישראל שכר, והנה הוא מפורש לשם יי אלהיך:
פסוק ט:
והנה פארך. בא בקמץ גדול תחת קטן בעבור היותו סוף פסוק:
פסוק י:
ובנו וגו'. אפילו בני ישראל לא יבנו חומות ירושלם כאשר לא בנו הבית, כי אם הגוים:
פסוק יא:
ופתחו. יש אומרים החירק תחת שורק, ויש אומרים כי ופתחו שב אל בני נכר, ואיננו רחוק, והנה הטעם ידוע, להביא אליך חיל גוים ביום גם בלילה:
פסוק יא:
ומלכיהם. שהיו נוהגים יובאו נהוגים, כטעם לאסור מלכיה' בזקי' (תהלים קמ"ט ח'):
פסוק יב:
חרוב יחרבו. מגזרת חרב, החרב נחרבו המלכים (מלכים ב' ג' כ"ג), ויש אומרים מלשון חרבן, והראשון הוא נכון:
פסוק יג:
כבוד הלבנון. והנה פי' האילנים הנכבדים בלבנון, ברוש תדהר ותאשור יחדו:
פסוק יג:
לפאר. לבנות בית השם:
פסוק יד:
והלכו. שחוח, שם:
פסוק יד:
וקראו לך עיר יי. והנה לעד [כי] קומי אורי אמר על ציון:
פסוק יד:
עיר. ימשך עצמו ואחר עמו וכן הוא ציון עיר קדוש ישראל. כמו אל באפך תוכיחני (תהלים ו' א'):
פסוק טו:
עזובה. בהיותה חרבה:
פסוק טו:
משוש דור ודור. הטעם משוש שלא יפסק:
פסוק טז:
וינקת חלב גוים. הטעם ממון שיתנו מס:
פסוק טז:
ושוד מלכים. מגזרת שדים (ישעיהו ל"ב י"ב), כי משקלי השמות משתנים:
פסוק יז:
תחת הנחשת אביא זהב. אשים בלב הגוים שיביאו הזהב, והנכון שאביא לך שכר זהב, והנה הנחשת נכבד מהברזל על [כן] תחתיו זהב כנגדו:
פסוק יז:
ושמתי פקודתך. אנשי פקודתך, כמו פקיד, והם החולקים המס:
פסוק יז:
[שלום]. שיקחוהו בשלום:
פסוק יז:
ונוגשיך [צדקה]. בצדקה:
פסוק יח:
לא ישמע עוד חמס בארצך שוד ושבר. הטעם כפול:
פסוק יח:
וקראת. יש אומר' כמו וקראת אתכם הרעה (דברים ל"א כ"ט), ויש אומרים מלשון קריאה, כי הישועה תקרא אל חומותיך, והנכון שמלת וקראת לנכח ציון, כי חומותיך תקראם ישועה, והעד ושעריך תהלה, והנה וקראת ימשוך אחר עמו כמשפט:
פסוק יט:
לא וגו'. לא תצטרכי לאור השמש בעבור אור השכינה:
פסוק יט:
לאור עולם. יומם ולילה:
פסוק כ:
לא וגו'. זה השמש לא יבוא וירח אשר לא יאסף, והטעם כי בהתחברו עם השמש אז יעדר אור מהארץ:
פסוק כ:
ושלמו ימי אבלך. כי האבל ישב בחשך:
פסוק כא:
נצר. כמו ונצר משרשיו יפרה (ישעיהו י"א א'):
פסוק כא:
מעשה ידי להתפאר. כדרך בן אדם שישמח במעשיו בהיותם מתוקנים:
פסוק כב:
הקטן. המשפחה הקטנה שמספרם מעט תהיה לאלף:
פסוק כב:
בעתה. בגעת עת הישועה, והנכון שהוא דבק עם הקטן יהיה לאלף, והנה אחיש לעשות לשום מצעיר לגוי עצום, כדרך ואעשך לגוי גדול (בראשית י"ב ב'):