פסוק א:כאן פונה ה' אל בבל, שנשקף לה הרס מקיף: רְדִי וּשְׁבִי עַל עָפָר, בְּתוּלַת בַּת בָּבֶל, העם הבבלי. שְׁבִי לָאָרֶץ כשפחה או כאבלה, אֵין כִּסֵּא, חדלה מלכות, בַּת כַּשְׂדִּים. כִּי לֹא תוֹסִיפִי שיִקְרְאוּ לָךְ עוד רַכָּה וַעֲנֻגָּה, מפונקת.
פסוק ב:קְחִי רֵחַיִם וְטַחֲנִי קָמַח. עסקי בעבודת שפחות בזויה וקשה. בבל מתוארת כאשה שמחמת עוניה ודיכויה אינה מסוגלת אפילו לשמור על לבוש מהוגן, והופעתה מבוזה – גַּלִּי צַמָּתֵךְ, מקלעת שֵׂער האשה מכוסה בדרך כלל, וגילויה מבטא התבזות בעיני כול. חֶשְׂפִּי שֹׁבֶל, הרימי את שולי הבגד, גַּלִּי שׁוֹק כדרך הנכנסים בדרכם במים – עִבְרִי נְהָרוֹת.
פסוק ג:בכך תִּגָּל, תתגלה עֶרְוָתֵךְ, גַּם תֵּרָאֶה חֶרְפָּתֵךְ. נָקָם אֶקָּח, וְלֹא אֶפְגַּע אָדָם, לא יישפך דם.
פסוק ד:בתגובה לדברי ה' על מפלת בבל, קורא הנביא: גֹּאֲלֵנוּ ה' צְבָאוֹת שְׁמוֹ, הוא מנהל את המערכה. בתבוסת בבל הוא גואל את עמו ישראל – קְדוֹשׁ יִשְׂרָאֵל.
פסוק ה:וחוזר לפרט את נפילת בבל ואת סיבותיה, בהקשר הישראלי: שְׁבִי דוּמָם, בשקט וּבֹאִי בַחֹשֶׁךְ, בַּת כַּשְׂדִּים, כִּי לֹא תוֹסִיפִי יִקְרְאוּ לָךְ גְּבֶרֶת מַמְלָכוֹת. את תחדלי מלהיות מעצמה ותשובי להיות מקום קטן ושכוח.
פסוק ו:אמנם קָצַפְתִּי, כעסתי עַל עַמִּי ישראל, חִלַּלְתִּי נַחֲלָתִי וָאֶתְּנֵם בְּיָדֵךְ, אני זה שמסרתי את ארץ יהודה תחת כיבושייך, אבל את מצדך הרשעת מאוד – לֹא שַׂמְתְּ לָהֶם רַחֲמִים, אפילו עַל זָקֵן הִכְבַּדְתְּ עֻלֵּךְ מְאֹד.
פסוק ז:וַתֹּאמְרִי: לְעוֹלָם אֶהְיֶה גְבָרֶת, ממלכה שלטת, עַד שלֹא שַׂמְתְּ אֵלֶּה עַל לִבֵּךְ, לֹא זָכַרְתְּ אַחֲרִיתָהּ של הממלכה. לא שמת לב למהלכי המציאות שלפיהם מדינות קמות ונופלות.
פסוק ח:וְעַתָּה שִׁמְעִי זֹאת, עֲדִינָה, מפונקת, אצילה הַיּוֹשֶׁבֶת לָבֶטַח. בבל, בירתה המפוארת של האימפריה שהייתה גם בעלת מסורת עתיקה, החשיבה את עצמה מאוד, והייתה שאננה – הָאֹמְרָה בִּלְבָבָהּ: אֲנִי וְאַפְסִי עוֹד. אין עוד כמוני, ולכן לֹא אֵשֵׁב אַלְמָנָה, וְלֹא אֵדַע שְׁכוֹל, כגבירה היושבת בכבודו של עולם החשה שהכול בשליטתה, ושלא יפקוד אותה שום אסון.
פסוק ט:וְתָבֹאנָה לָּךְ שְׁתֵּי אֵלֶּה רֶגַע בְּיוֹם אֶחָד – שְׁכוֹל וְאַלְמֹן. בבת אחת תהפכי לאלמנה ולשכולה. ואכן כאשר כורש הגיע לבבל, הוא היה ידידותי כלפיה ולא החריבהּ, אך בסופו של דבר בבל איבדה הכול – את השלטון הפוליטי ואת כל כוחה והשפעתה – כְּתֻמָּם, בשלמותם בָּאוּ עָלַיִךְ, בגלל רֹב כְּשָׁפַיִךְ ובְּעָצְמַת חֲבָרַיִךְ – מכשפייך, חוברי חבר, מְאֹד.
פסוק י:וַתִּבְטְחִי בְרָעָתֵךְ, אָמַרְתְּ: אֵין רֹאָנִי. חָכְמָתֵךְ, חכמת העבודה הזרה והכשפים שלך וְדַעְתֵּךְ בענייניהם נטעו בך את ההרגשה כאילו כוחות עליונים מסורים בידייך – הִיא שׁוֹבְבָתֶךְ, הם שהפכו אותך שובבה, המסרבת לקבל מרות. וַתֹּאמְרִי בְלִבֵּךְ כשהיית בגדולתך: אֲנִי וְאַפְסִי עוֹד.
פסוק יא:וּבָא עָלַיִךְ רָעָה שלֹא תֵדְעִי שַׁחְרָהּ, פשרהּ. לא תביני אותה, לא תדעי לפרשה. וְתִפֹּל עָלַיִךְ הֹוָה, שבר, צרה שלֹא תוּכְלִי כַּפְּרָהּ, להסירה. וְתָבֹא עָלַיִךְ פִּתְאֹם שׁוֹאָה שלֹא תֵדָעִי. לא תהיי מוכנה כלל למפלתך.
פסוק יב:עִמְדִי נָא, נסי להתייצב באמצעות חֲבָרַיִךְ וּבְרֹב כְּשָׁפַיִךְ, בּדברים אֲשֶׁר יָגַעַתְּ והשקעת את כוחך בהם מִנְּעוּרָיִךְ, מאז ומעולם. אוּלַי תּוּכְלִי להוֹעִיל, אוּלַי תַּעֲרוֹצִי, תתחזקי,
פסוק יג:אַת אשר נִלְאֵית, התייגעת בְּרֹב עֲצָתָיִךְ, מרוב חכמות ומזימות. דורות רבים קודם לכן הייתה בבל עיר גדולה. במשך הזמן ירדה מגדולתה, ובתקופת נבוכדנצר חזרה ונעשתה אימפריה. הנביא לועג ליכולתם של הבבלים להשתמש בחכמת הכישוף שנצברה אצלם, כדי להשיב לעצמם את מעמדם. יַעַמְדוּ נָא וְיוֹשִׁיעֻךְ הֹבְרֵי שָׁמַיִם, אסטרולוגים הַחֹזִים בַּכּוֹכָבִים, מוֹדִיעִם לֶחֳדָשִׁים, מתיימרים להודיע מדי חודש מֵהעתידות אֲשֶׁר יָבֹאוּ עָלָיִךְ.
פסוק יד:הִנֵּה הָיוּ כְקַשׁ, אֵשׁ שְׂרָפָתַם, שרפה אותם, לֹא יַצִּילוּ אֶת נַפְשָׁם מִיַּד לֶהָבָה. אפילו את מפלת עצמם לא חזו. שרפת הקש הייתה מוחלטת – אֵין גַּחֶלֶת לאפיית לַחְמָם או כדי להתחמם, ואין אוּר, אש לָשֶׁבֶת נֶגְדּוֹ. מפלה גמורה שלא נותר ממנה דבר.
פסוק טו:כֵּן הָיוּ לָךְ אלו אֲשֶׁר יָגָעַתְּ בהשגתם – סֹחֲרַיִךְ מִנְּעוּרַיִךְ, מי שהיו קשורים אלייך בקשרי ידידות או בקשרי מסחר, אִישׁ לְעֶבְרוֹ תָּעוּ, הלכו ונעלמו איש לדרכו. אֵין מוֹשִׁיעֵךְ.
