א בַּיָּמִ֣ים הָהֵ֔ם חָלָ֥ה חִזְקִיָּ֖הוּ לָמ֑וּת וַיָּב֣וֹא אֵ֠לָיו יְשַׁעְיָ֨הוּ בֶן־אָמ֜וֹץ הַנָּבִ֗יא וַיֹּ֨אמֶר אֵלָ֜יו כֹּֽה־אָמַ֤ר יְהוָה֙ צַ֣ו לְבֵיתֶ֔ךָ כִּ֛י מֵ֥ת אַתָּ֖ה וְלֹ֥א תִֽחְיֶֽה׃ ב וַיַּסֵּ֧ב חִזְקִיָּ֛הוּ פָּנָ֖יו אֶל־הַקִּ֑יר וַיִּתְפַּלֵּ֖ל אֶל־יְהוָֽה׃ ג וַיֹּאמַ֗ר אָנָּ֤ה יְהוָה֙ זְכָר־נָ֞א אֵ֣ת אֲשֶׁ֧ר הִתְהַלַּ֣כְתִּי לְפָנֶ֗יךָ בֶּֽאֱמֶת֙ וּבְלֵ֣ב שָׁלֵ֔ם וְהַטּ֥וֹב בְּעֵינֶ֖יךָ עָשִׂ֑יתִי וַיֵּ֥בְךְּ חִזְקִיָּ֖הוּ בְּכִ֥י גָדֽוֹל׃ ד וַֽיְהִי֙ דְּבַר־יְהוָ֔ה אֶֽל־יְשַׁעְיָ֖הוּ לֵאמֹֽר׃ ה הָל֞וֹךְ וְאָמַרְתָּ֣ אֶל־חִזְקִיָּ֗הוּ כֹּֽה־אָמַ֤ר יְהוָה֙ אֱלֹהֵי֙ דָּוִ֣ד אָבִ֔יךָ שָׁמַ֙עְתִּי֙ אֶת־תְּפִלָּתֶ֔ךָ רָאִ֖יתִי אֶת־דִּמְעָתֶ֑ךָ הִנְנִי֙ יוֹסִ֣ף עַל־יָמֶ֔יךָ חֲמֵ֥שׁ עֶשְׂרֵ֖ה שָׁנָֽה׃ ו וּמִכַּ֤ף מֶֽלֶךְ־אַשּׁוּר֙ אַצִּ֣ילְךָ֔ וְאֵ֖ת הָעִ֣יר הַזֹּ֑את וְגַנּוֹתִ֖י עַל־הָעִ֥יר הַזֹּֽאת׃ ז וְזֶה־לְּךָ֥ הָא֖וֹת מֵאֵ֣ת יְהוָ֑ה אֲשֶׁר֙ יַעֲשֶׂ֣ה יְהוָ֔ה אֶת־הַדָּבָ֥ר הַזֶּ֖ה אֲשֶׁ֥ר דִּבֵּֽר׃ ח הִנְנִ֣י מֵשִׁ֣יב אֶת־צֵ֣ל הַֽמַּעֲל֡וֹת אֲשֶׁ֣ר יָרְדָה֩ בְמַעֲל֨וֹת אָחָ֥ז בַּשֶּׁ֛מֶשׁ אֲחֹרַנִּ֖ית עֶ֣שֶׂר מַעֲל֑וֹת וַתָּ֤שָׁב הַשֶּׁ֙מֶשׁ֙ עֶ֣שֶׂר מַעֲל֔וֹת בַּֽמַּעֲל֖וֹת אֲשֶׁ֥ר יָרָֽדָה׃ ט מִכְתָּ֖ב לְחִזְקִיָּ֣הוּ מֶֽלֶךְ־יְהוּדָ֑ה בַּחֲלֹת֕וֹ וַיְחִ֖י מֵחָלְיֽוֹ׃ י אֲנִ֣י אָמַ֗רְתִּי בִּדְמִ֥י יָמַ֛י אֵלֵ֖כָה בְּשַׁעֲרֵ֣י שְׁא֑וֹל פֻּקַּ֖דְתִּי יֶ֥תֶר שְׁנוֹתָֽי׃ יא אָמַ֙רְתִּי֙ לֹא־אֶרְאֶ֣ה יָ֔הּ יָ֖הּ בְּאֶ֣רֶץ הַחַיִּ֑ים לֹא־אַבִּ֥יט אָדָ֛ם ע֖וֹד עִם־י֥וֹשְׁבֵי חָֽדֶל׃ יב דּוֹרִ֗י נִסַּ֧ע וְנִגְלָ֛ה מִנִּ֖י כְּאֹ֣הֶל רֹעִ֑י קִפַּ֨דְתִּי כָאֹרֵ֤ג חַיַּי֙ מִדַּלָּ֣ה יְבַצְּעֵ֔נִי מִיּ֥וֹם עַד־לַ֖יְלָה תַּשְׁלִימֵֽנִי׃ יג שִׁוִּ֤יתִי עַד־בֹּ֙קֶר֙ כָּֽאֲרִ֔י כֵּ֥ן יְשַׁבֵּ֖ר כָּל־עַצְמוֹתָ֑י מִיּ֥וֹם עַד־לַ֖יְלָה תַּשְׁלִימֵֽנִי׃ יד כְּס֤וּס עָגוּר֙ כֵּ֣ן אֲצַפְצֵ֔ף אֶהְגֶּ֖ה כַּיּוֹנָ֑ה דַּלּ֤וּ עֵינַי֙ לַמָּר֔וֹם אֲדֹנָ֖י עָֽשְׁקָה־לִּ֥י עָרְבֵֽנִי׃ טו מָֽה־אֲדַבֵּ֥ר וְאָֽמַר־לִ֖י וְה֣וּא עָשָׂ֑ה אֶדַּדֶּ֥ה כָל־שְׁנוֹתַ֖י עַל־מַ֥ר נַפְשִֽׁי׃ טז אֲדֹנָ֖י עֲלֵיהֶ֣ם יִֽחְי֑וּ וּלְכָל־בָּהֶן֙ חַיֵּ֣י רוּחִ֔י וְתַחֲלִימֵ֖נִי וְהַחֲיֵֽנִי׃ יז הִנֵּ֥ה לְשָׁל֖וֹם מַר־לִ֣י מָ֑ר וְאַתָּ֞ה חָשַׁ֤קְתָּ נַפְשִׁי֙ מִשַּׁ֣חַת בְּלִ֔י כִּ֥י הִשְׁלַ֛כְתָּ אַחֲרֵ֥י גֵוְךָ֖ כָּל־חֲטָאָֽי׃ יח כִּ֣י לֹ֥א שְׁא֛וֹל תּוֹדֶ֖ךָּ מָ֣וֶת יְהַלְלֶ֑ךָּ לֹֽא־יְשַׂבְּר֥וּ יֽוֹרְדֵי־ב֖וֹר אֶל־אֲמִתֶּֽךָ׃ יט חַ֥י חַ֛י ה֥וּא יוֹדֶ֖ךָ כָּמ֣וֹנִי הַיּ֑וֹם אָ֣ב לְבָנִ֔ים יוֹדִ֖יעַ אֶל־אֲמִתֶּֽךָ׃ כ יְהוָ֖ה לְהוֹשִׁיעֵ֑נִי וּנְגִנוֹתַ֧י נְנַגֵּ֛ן כָּל־יְמֵ֥י חַיֵּ֖ינוּ עַל־בֵּ֥ית יְהוָֽה׃ כא וַיֹּ֣אמֶר יְשַׁעְיָ֔הוּ יִשְׂא֖וּ דְּבֶ֣לֶת תְּאֵנִ֑ים וְיִמְרְח֥וּ עַֽל־הַשְּׁחִ֖ין וְיֶֽחִי׃ כב וַיֹּ֥אמֶר חִזְקִיָּ֖הוּ מָ֣ה א֑וֹת כִּ֥י אֶעֱלֶ֖ה בֵּ֥ית יְהוָֽה׃
📖

פרשנים על הפרק

📚

מאמרים על הפרק

מצודת דוד

רבי דוד אלטשולר

פסוק א:
בימים ההם. ארז״ל שהיו שלשה ימים לפני מפלת סנחריב:
פסוק א:
למות. ר״ל חולי אנושה ומסוכנת שיש בה כדי למות:
פסוק א:
צו. היה מצוה על עניני ביתך:
פסוק ה:
הנני יוסף. הנני הוא אשר יוסיף:
פסוק ח:
הנני משיב. מעלות היו עשויות מול החמה לבחון בהם שעות היום כי כל שעה ירד הצל מעלה אחת ואמר הנני משיב את הצל עשר מעלות לאחוריו להאריך היום עשר שעות:
פסוק ח:
אשר ירדה. ר״ל את הצל אשר כבר ירדה:
פסוק ח:
במעלות אחז. כי אחז בנה המעלות האלה:
פסוק ח:
בשמש אחורנית. מוסב למעלה לומר בנטיית ניצוץ השמש אשיב הצל אחורנית עשר מעלות:
פסוק ח:
ותשב השמש. ר״ל שכן היה כי שבה ניצוץ השמש עשר מעלות אשר ירדה וא״כ שב גם הצל:
פסוק ט:
מכתב לחזקיהו. מכתב זה היה לחזקיהו ר״ל הוא כתב הודאה זו:
פסוק ט:
בחלותו. בעבור שהיה חולה ונתרפא מחליו:
פסוק י:
בדמי ימי. בכריתת ימי אלך אל הקבר:
פסוק י:
פקדתי. חסרתי שנותי הנשארים עד מלאת השנים הקצובים לרוב בני אדם:
פסוק יא:
לא אראה יה. עוד לא אסתכל להתבונן במעשה יה ויפרש אמריו לומר לא אסתכל מעשה יה:
פסוק יא:
בארץ החיים. ר״ל בזה העולם כי אמות ואלך ממנו:
פסוק יא:
לא אביט אדם. מעתה לא אביט אותן בני אדם אשר הם עם יושבי חלד ר״ל המתהלכים עם הבריות היושבים בזה העולם:
פסוק יב:
דורי נסע. מגורי בעוה״ז נסע ונגלה ממני כמו הרועה המסיע אהלו ממקום למקום:
פסוק יב:
קפדתי. בעבור העון כאלו בעצמי כרתי חיי חיש מהר כמו האורג הממהר לכרות היריעה אחר שנשלמה:
פסוק יב:
מדלה יבצעני. מהחולי הזה ישלים ימי חיי:
פסוק יב:
מיום עד לילה תשלימני. חשבתי אשר מהתחלת היום עד הלילה תשלים ימי חיי כי בוודאי אמות במשך זמן היום:
פסוק יג:
שויתי עד בוקר. ר״ל כשבא הלילה שמתי זמן השלמת חיי עד בוקר:
פסוק יג:
כארי. ר״ל נתחזק חליי עד ששבר החולי את כל עצמותי כמו הארי המשבר עצמות החיה הנטרפת בפיו:
פסוק יג:
מיום וכו׳. ר״ל חשבתי שוב אשר מהתחלת היום עד הלילה תשלים ימי חיי כי אמות במשוך זמן היום:
פסוק יד:
כן אצפצף. מגודל הכאב הייתי מצפצף כעופות והומה כיונה:
פסוק יד:
דלו עיני למרום. הורמו עיני להביט השמים לעזרתך ואמרתי ה׳ עשוק ממני החולי הזה והמתק והכשר לי:
פסוק טו:
מה אדבר. ר״ל הרבה שבח וקילוסין יש לי לדבר כי הוא אמר לי נחמות והוא עשאן:
פסוק טו:
אדדה. לכן אנדד כל השינה לקלס לפניו על נפשי שהיתה מרה ונחם אותה:
פסוק טז:
אד׳ עליהם יחיו. על כל המתים גזר ה׳ שיעמדו בתחיה:
פסוק טז:
ולכל בהן. וראשון שבכולם החיה רוחי כי הייתי קרוב למות:
פסוק טז:
ותחלימני. שלחתי לי בריאות ונתת לי החיים:
פסוק יז:
הנה לשלום. הנה בחליי מה שהייתי מצפה לשלום ולבריאות היה נתוסף לי מר על מר ר״ל כאב על כאב:
פסוק יז:
ואתה. אבל אתה בטובך חשקת נפשי להעלותה משחת המבלה והוא הקבר:
פסוק יז:
כי השלכת. אחז במשל מדרך האדם המשליך דבר מה אחורי גופו לבל יראוה ר״ל הסתרת עין מחטאי ומחלת עליהם:
פסוק יח:
כי לא שאול תודך. מי שהוא בשאול אינו מודה לך ר״ל אם הייתי מת לא הייתי מודה לך על מפלת סנחריב:
פסוק יח:
מות יהללך. אנשי מות לא יהללך ומלת לא משמשת בשתים וכפל הדבר במ״ש:
פסוק יח:
לא ישברו. האנשים אשר כבר ירדו אל הבור לא יקוו שתאמת להם הבטחתך כי אין להם תועלת בעניני זה העולם ור״ל אם כבר הייתי מת לא הייתי מקוה עוד על מפלת סנחריב כאשר הבטחת:
פסוק יט:
חי חי. כל חי חי הוא יודך:
פסוק יט:
כמוני היום. כאשר אני היום בחיים ומודה לך אב לבנים. כל אב מלמד לבניו ומודיעם אמתתך וכאומר הנה כמו כן אעשה גם אני כשאחיה ואוליד בנים אלמדם ואודיעם אמתתך:
פסוק כ:
ה׳ להושיעני. ר״ל ה׳ אמר להושיעני מהחלי וכן עשה ודוגמתו להרגו בערמה (שמות כ״א:י״ד) ור״ל שחשב להרגו וכן עשה:
פסוק כ:
ונגינותי ננגן. נגינת השבח הזה אנגנה אני והמשוררים בבית ה׳ כל ימי חיינו:
פסוק כא:
ישאו. יקחו חתיכה מתאנים דרוסות להניח תחבושת על השחין וירפא:
פסוק כב:
מה אות. מה טוב ומה נאה האות הנפלא הזה אשר נרפאתי ואוכל לעלות לבית ה׳: