תפילת המלך חזקיהו
אָמַ֙רְתִּי֙ לֹא־אֶרְאֶ֣ה יָ֔הּ יָ֖הּ בְּאֶ֣רֶץ הַחַיִּ֑ים לֹא־אַבִּ֥יט אָדָ֛ם ע֖וֹד עִם־י֥וֹשְׁבֵי חָֽדֶל׃
(ישעיה לח יא)
"לֹא־אֶרְאֶ֣ה יָ֔הּ" – לא אזכה לראות במפלתו של סנחריב על ידי נס, שראיית נס מפורסם כמוה כראיית ה' עושה הנס. וראיה לדבר מספר במדבר: "וְאָמְר֗וּ אֶל־יוֹשֵׁב֮ הָאָ֣רֶץ הַזֹּאת֒ שָֽׁמְעוּ֙ כִּֽי־אַתָּ֣ה יְ-הֹוָ֔ה בְּקֶ֖רֶב הָעָ֣ם הַזֶּ֑ה אֲשֶׁר־עַ֨יִן בְּעַ֜יִן נִרְאָ֣ה ׀ אַתָּ֣ה יְ-הֹוָ֗ה וַעֲנָֽנְךָ֙ עֹמֵ֣ד עֲלֵהֶ֔ם וּבְעַמֻּ֣ד עָנָ֗ן אַתָּ֨ה הֹלֵ֤ךְ לִפְנֵיהֶם֙ יוֹמָ֔ם וּבְעַמּ֥וּד אֵ֖שׁ לָֽיְלָה׃"(במדבר יד יד) ומתהילים: "כִּֽי־בָנָ֣ה יְהוָ֣ה צִיּ֑וֹן נִ֝רְאָ֗ה בִּכְבוֹדֽוֹ׃"(תהילים קב יז)
"לֹא־אַבִּ֥יט אָדָ֛ם ע֖וֹד עִם־י֥וֹשְׁבֵי חָֽדֶל׃" – חדל הוא כינוי לציון שעכשיו בזמן מצור סנחריב כמעט חדלה ירושלים מהיות עיר, כמו שאיוב מכנה ערים חרבות ועזובות ערים נכחדות(איוב טו כח), ונכחד וחדל כוללים מושגים משותפים, וכוונתו: כי לא יזכה לראות אדם מיושבי ציון אחר שובה אל קדמות שלוותה כאשר איוותה נפשו.
שאם הפסוק כפשוטו שחזקיהו מתלונן שלא יראה עוד מראות א-להיים ושייפרד מחברת אנשים, קשה משלושה טעמים:
א. איך זכה חזקיה לראיה זאת בחייו, שאינו זוכה לה אלא הנביא במראית הנבואה, כאמור אצל ישעיהו: "ואראה את ה' יושב על כסאו".
ב. כלום זה הוא כל מר המוות אצל חזקיה, שלאחר מותו יהיה משולל מחברת אנשים?
ג. זר מאוד, כי בשעה שסנחריב שטף ולכד את כל הארץ וידו נטויה על ציון, יהיה רעיון המוות אצל חזקיהו המלך, והאב-לעמו, משולל כל יחס אל המצב הכללי של הציבור.
מָֽה־אֲדַבֵּ֥ר וְאָֽמַר־לִ֖י וְה֣וּא עָשָׂ֑ה אֶדַּדֶּ֥ה כָל־שְׁנוֹתַ֖י עַל־מַ֥ר נַפְשִֽׁי׃
(ישעיה לח טו)
נראה לי שהוא דבק אל האמור למעלה מזה: "אֲדֹנָ֖י עָֽשְׁקָה־לִּ֥י עָרְבֵֽנִי׃" שפירושו כמו שפירש שד"ל: ה'! עושק נעשה לי, ואתה הצילני! והוא משל לקוח מאדם שהנושים תופשים אותו והוא קורא לאחד מן העומדים שם ומבקש ממנו שיהיה ערב בשבילו.
ועכשיו חזקיה מתחרט על נוסח זה, שמשמעותו שהמחלה היא בפני עצמה וה' בפני עצמו, והוא כאילו ביקש מה' שיהיה לו ערב ומציל מהמחלה העושקת אותו. וכעת אומר חזקיהו לעצמו: "מָֽה־אֲדַבֵּ֥ר" – ו"אֲדַבֵּ֥ר" הוא עתיד במקום עבר, כמו לעיל: "כְּס֤וּס עָגוּר֙ כֵּ֣ן אֲצַפְצֵ֔ף אֶהְגֶּ֖ה כַּיּוֹנָ֑ה" – וכוונתו: מה דיברתי וחטאתי בלשוני, כאילו חס ושלום המחלה לא באה מאיתו, "וְאָֽמַר־לִ֖י" – והלא הוא אמר לי על ידי הנביא שאמות ממנה ואם כן גזרה היא מלפניו – "וְה֣וּא עָשָׂ֑ה"! "אֶדַּדֶּ֥ה כָל־שְׁנוֹתַ֖י", "אֶדַּדֶּ֥ה" פירושו אלך אט, מלשון רבותינו "האשה (ש)מדדה את בנה"(משנה שבת יח ב), שאופן הילוך זה היה אצל אות עצב ויגון, כמו שנאמר אצל אחאב אמלך: "ויהלך אט"(מלכים א כא כז). ו"אֶדַּדֶּ֥ה כָל־שְׁנוֹתַ֖י עַל־מַ֥ר נַפְשִֽׁי׃" פירושו: כל ימי אתאבל על מה שדיברתי כזאת מתוך מר נפשי.
אֲ-דֹנָ֖י עֲלֵיהֶ֣ם יִֽחְי֑וּ וּלְכָל־בָּהֶן֙ חַיֵּ֣י רוּחִ֔י וְתַחֲלִימֵ֖נִי וְהַחֲיֵֽנִי׃
(ישעיה לח טז)
נראה לי כי לתפארת המליצה והסגנון השירי חסרה בין "אֲ-דֹנָ֖י" ובין "עֲלֵיהֶ֣ם" המילה "צַוֵּה", וכאילו אמר: אֲ-דֹנָ֖י צַוֵּה עֲלֵיהֶ֣ם – על עצמותיו שהזכיר לעיל – שיחיו. וכן בין "וּלְכָל" לבין "בָּהֶן֙" חסרה המילה "לְרֹאשׁ", וכאילו נכתב וּלְכָל־לְרֹאשׁ־בָּהֶן֙ חַיֵּ֣י רוּחִ֔י, כלומר: עוד יותר מאשר אני מבקש על רפואת הגוף שיחיו עצמותי, מבקש אני שתחי רוחי הנדכאה מחוליי. וחוזר וסופג בקשתו בשתי המילות: "וְתַחֲלִימֵ֖נִי וְהַחֲיֵֽנִי׃", "וְתַחֲלִימֵ֖נִי" חוזר(=מתייחס) אל הגוף, ו"וְהַחֲיֵֽנִי" אל הרוח.
הִנֵּ֥ה לְשָׁל֖וֹם מַר־לִ֣י מָ֑ר וְאַתָּ֞ה חָשַׁ֤קְתָּ נַפְשִׁי֙ מִשַּׁ֣חַת בְּלִ֔י כִּ֥י הִשְׁלַ֛כְתָּ אַחֲרֵ֥י גֵוְךָ֖ כָּל־חֲטָאָֽי׃
(ישעיה לח יז)
אולי לשון זו של חזקיהו המלך מרמזת למה שחטא בלשונו בשעה שתקפה עליו מחלתו כמו שהסברנו בפסוק ט"ו.