פסוק א:בַּיָּמִים הָהֵם — ימי איומו של סנחריב או מפלתו, חָלָה חִזְקִיָּהוּ לָמוּת. וַיָּבוֹא אֵלָיו יְשַׁעְיָהוּ בֶן אָמוֹץ הַנָּבִיא, וַיֹּאמֶר אֵלָיו — כֹּה אָמַר ה': צַו, תן צוואה לְבֵיתֶךָ, לקרוביך, כִּי מֵת אַתָּה וְלֹא תִחְיֶה מן המחלה הזו. מן ההמשך עולה שחזקיהו עצמו הרגיש חולה מאוד, אבל כאן נאמר לו הדבר בנבואה. כעת שמע מפורשות מישעיהו כי כלו כל הקיצים, ואין לו ישועה.
פסוק ב:במקום לכתוב צוואה, בחר חזקיהו להתייחד עם קונו. וַיַּסֵּב חִזְקִיָּהוּ פָּנָיו אֶל הַקִּיר, וַיִּתְפַּלֵּל אֶל ה' בקיצור גדול.
פסוק ג:וַיֹּאמַר: אָנָּה ה', זְכָר נָא אֵת אֲשֶׁר הִתְהַלַּכְתִּי לְפָנֶיךָ בֶּאֱמֶת וּבְלֵב שָׁלֵם, וְהַטּוֹב בְּעֵינֶיךָ עָשִׂיתִי, ועכשיו אני מת — ולפי כמה דעות — ערירי. אין לי ולפעולתי הטובה שם ושארית. וַיֵּבְךְּ חִזְקִיָּהוּ בְּכִי גָדוֹל מהתרגשות וממפח נפש.
פסוק ד:וַיְהִי דְּבַר ה' אֶל יְשַׁעְיָהוּ שוב לֵאמֹר:
פסוק ה:הָלוֹךְ וְאָמַרְתָּ אֶל חִזְקִיָּהוּ: כֹּה אָמַר ה' אֱלֹהֵי דָּוִד אָבִיךָ: שָׁמַעְתִּי אֶת תְּפִלָּתֶךָ, רָאִיתִי אֶת דִּמְעָתֶךָ, ולכן בטלה גזרת מותך — הִנְנִי יוֹסִף, עתיד להוסיף עַל יָמֶיךָ הקצובים לך עוד חֲמֵשׁ עֶשְׂרֵה שָׁנָה מעכשיו.
פסוק ו:וּבשורה טובה נוספת: מִכַּף מֶלֶךְ אַשּׁוּר אַצִּילְךָ — הן אותך וְהן אֵת הָעִיר הַזֹּאת. לא רק בפעם הזו, אלא אף בעתיד לא יתעורר איום אשורי עליה — וְגַנּוֹתִי, אגן עַל הָעִיר הַזֹּאת.
פסוק ז:בשורת ישעיהו כה מפתיעה על רקע חולשתו של חזקיהו, ותחושתו שהוא עומד על סף מותו, שמתלווה אליה חיזוק באמצעות מופת שיוכיח כבר עתה לחזקיהו שהשינוי הדרמטי הזה אכן עומד להתחולל: וְזֶה לְּךָ הָאוֹת מֵאֵת ה', שיוכיח את אֲשֶׁר יַעֲשֶׂה ה' אֶת הַדָּבָר הַזֶּה אֲשֶׁר דִּבֵּר:
פסוק ח:הִנְנִי מֵשִׁיב אֶת צֵל השמש על הַמַּעֲלוֹת אֲשֶׁר יָרְדָה בְמַעֲלוֹת אָחָז בַּשֶּׁמֶשׁ, מעין שעון שמש שהיה בנוי ממדרגות המכוונות צפונה, אֲחֹרַנִּית עֶשֶׂר מַעֲלוֹת. כיוון שהשמש שוקעת בדרום-מערב, כאשר הצל יורד במדרגות אפשר לדעת שעברה שעה נוספת. שיבת הצל אחורה, במקום שתמשיך לרדת במסלולה הרגיל, היא נס שלא נשמע כמוהו. ואכן — וַתָּשָׁב הַשֶּׁמֶשׁ עֶשֶׂר מַעֲלוֹת בַּמַּעֲלוֹת אֲשֶׁר יָרָדָה. שינוי במהלך השמש אינו מאורע מקומי, אלא דבר הניכר לכול. כאשר הוא יוחס לאות שקיבל המלך חזקיהו ולניצחונו, כבודו של המלך גדל בכל העולם.
פסוק ט:כאן מופיע מכתב חזקיהו, שאינו חלק מדברי הנביא ישעיהו: מִכְתָּב, כמו מכתם, כינוי למזמור, לְחִזְקִיָּהוּ מֶלֶךְ יְהוּדָה בַּחֲלֹתוֹ, וַיְחִי מֵחָלְיוֹ. זוהי הכותרת לדברים השיריִים שאמר חזקיהו בשעה שהבריא מחוליו.
פסוק י:אֲנִי אָמַרְתִּי, חשבתי שבִּדְמִי יָמַי, בעודני במיטב שנותי, באמצע החיים אֵלֵכָה בְּשַׁעֲרֵי שְׁאוֹל. פֻּקַּדְתִּי, הפסדתי את יֶתֶר שְׁנוֹתָי, שהייתי צריך לחיות.
פסוק יא:אָמַרְתִּי: לֹא אֶרְאֶה יָהּ, את ה', כלומר לא אראה יָהּ בְּאֶרֶץ הַחַיִּים, בעולם הזה, כל עוד נשמתי נתונה בתוך גופי. לֹא אַבִּיט, אראה אָדָם עוֹד יחד עִם שאר יוֹשְׁבֵי חָדֶל, חלד, העולם.
פסוק יב:אמרתי: דּוֹרִי, מקורבי ואנשי דורי נִסַּע, נותקו וְנִגְלָה, גלו מִנִּי, ממני. עולם שלם של קשרים ויחסי רעות נעקר ממקומו נוכח חוליי, וחיי נעשו כְּאֹהֶל רֹעִי, כמו אוהל רועים, שכאשר מקפלים אותו, לא נותר ממנו דבר. קִפַּדְתִּי, כָּרַתִּי, קצצתי כָאֹרֵג את חוט חַיַּי. החיים מדומים כאן לאריגת המסכת בנול. כשאריגת הבגד מגיעה אל סיומה, מנתק האורג את החוט מן הכישור. מִדַּלָּה, מקצות חוטי האורגים, מענף, או: מתוך מחלתי יְבַצְּעֵנִי, ישבור אותי. מִיּוֹם עַד לַיְלָה אתה, ה', תַּשְׁלִימֵנִי, תשלים, תכלה את חיי.
פסוק יג:שִׁוִּיתִי לנגד עיני כל הלילה עַד בֹּקֶר את חוליי כָּאֲרִי, כֵּן יְשַׁבֵּר כָּל עַצְמוֹתָי. לא ברור מה הייתה מחלתו, אך כנראה הייתה כרוכה בכאבים עזים. מההמשך עולה שחזקיהו סבל גם מפצעים עמוקים. מִיּוֹם עַד לַיְלָה תַּשְׁלִימֵנִי, תגמור את חיי.
פסוק יד:כְּסוּס, כמו סיס, ציפור נודדת המשמיעה קול אופייני, ועָגוּר, ציפור בעלת רגליים וצוואר ארוכים, כֵּן אֲצַפְצֵף, אֶהְגֶּה, אשמיע קול כַּיּוֹנָה. עצמתם של כאבי כעצמתו של אריה, ואני עצמי מרגיש כציפור קטנה, נוהם וגונח, ובקושי יכול לדבר. דַּלּוּ, הורמו עֵינַי לַמָּרוֹם, אֲדֹנָי, מחלתי עָשְׁקָה לִּי, אותי מהעולם – עָרְבֵנִי, התערב במצבי והצילני.
פסוק טו:מָה אֲדַבֵּר בתפילתי, והרי ה' אָמַר לִי שאמות, וְהוּא עָשָׂה, גזר, ואין מידו מציל. אֶדַּדֶּה, אני משתרך בקושי כָל שְׁנוֹתַי עַל, מחמת מַר, מרירות נַפְשִׁי וחלישות כוחי.
פסוק טז:ועם כל זאת אני יודע שכל אלו שאֲדֹנָי משפיע עֲלֵיהֶם את ברכתו — יִחְיוּ, וּלְכָל רקמותי, שבָּהֶן תלויים חַיֵּי רוּחִי — גם הם יחיו כאשר ה' עליהם. וְאכן אתה תַחֲלִימֵנִי וְהַחֲיֵנִי.
פסוק יז:הִנֵּה לְשָׁלוֹם, עם בשורת השלום המפתיעה והסרת האימה מעל העיר, מַר לִי מָר, מר היה לי מאוד על חיי המתקרבים לקצם. וְאַתָּה חָשַׁקְתָּ, רצית את נַפְשִׁי, והצלת אותה מִשַּׁחַת בְּלִי, מבור הבלייה, בור השאול המבלה את הכול, כִּי הִשְׁלַכְתָּ אַחֲרֵי גֵוְךָ, גבך את כָּל חֲטָאָי. מאסת בחטאי. עתה אוכל לחיות מחדש בעולם חדש של שלום.
פסוק יח:כִּי לֹא שְׁאוֹל תּוֹדֶךָּ, מָוֶת לא יְהַלְלֶךָּ, המתים אינם יכולים להודות ולהלל לך. לֹא יְשַׂבְּרוּ, יְצפו יוֹרְדֵי בוֹר, המתים אֶל אֲמִתֶּךָ.
פסוק יט:רק אדם חַי חַי הוּא יוֹדֶךָ, מסוגל להודות לך, כָּמוֹנִי הַיּוֹם, שאני מתאושש. אילו מַתי, לא יכולתי להודות. אָב הזוכה לְבָנִים יוֹדִיעַ, יוכל לספר גם לבניו אֶל, את אֲמִתֶּךָ.
פסוק כ:ה' בא לְהוֹשִׁיעֵנִי, וּמעתה, נְגִנוֹתַי נְנַגֵּן כָּל יְמֵי חַיֵּינוּ עַל בֵּית ה', בבית ה' ונודה לו על חסדיו ועל ישועתו.
פסוק כא:וַיֹּאמֶר יְשַׁעְיָהוּ: יִשְׂאוּ, יטלו דְּבֶלֶת תְּאֵנִים, תאנה מיובשת, וְיִמְרְחוּ עַל פצעי הַשְּׁחִין של המלך, וְיֶחִי, הוא יתרפא. דבלה אינה תרופה, ואולי היא עלולה להזיק לפצע בגלל זיהום. מכל מקום הסיפור רצוף מופתים היוצאים מסדר העולם.
פסוק כב:לאור עצתו של הנביא לריפוי פצעיו — וַיֹּאמֶר חִזְקִיָּהוּ: מָה יהיה האוֹת שאכן נרפאתי?! — כִּי אֶעֱלֶה בֵּית ה'. כאשר אחוש מאושש דיי לקום ממיטת חוליי ולעלות אל בית ה', הרי הַגעתי אל המקום הראוי לשם הודאה תהיה האות לרפואתי השלמה.
