א בַּיָּמִ֣ים הָהֵ֔ם חָלָ֥ה חִזְקִיָּ֖הוּ לָמ֑וּת וַיָּב֣וֹא אֵ֠לָיו יְשַׁעְיָ֨הוּ בֶן־אָמ֜וֹץ הַנָּבִ֗יא וַיֹּ֨אמֶר אֵלָ֜יו כֹּֽה־אָמַ֤ר יְהוָה֙ צַ֣ו לְבֵיתֶ֔ךָ כִּ֛י מֵ֥ת אַתָּ֖ה וְלֹ֥א תִֽחְיֶֽה׃ ב וַיַּסֵּ֧ב חִזְקִיָּ֛הוּ פָּנָ֖יו אֶל־הַקִּ֑יר וַיִּתְפַּלֵּ֖ל אֶל־יְהוָֽה׃ ג וַיֹּאמַ֗ר אָנָּ֤ה יְהוָה֙ זְכָר־נָ֞א אֵ֣ת אֲשֶׁ֧ר הִתְהַלַּ֣כְתִּי לְפָנֶ֗יךָ בֶּֽאֱמֶת֙ וּבְלֵ֣ב שָׁלֵ֔ם וְהַטּ֥וֹב בְּעֵינֶ֖יךָ עָשִׂ֑יתִי וַיֵּ֥בְךְּ חִזְקִיָּ֖הוּ בְּכִ֥י גָדֽוֹל׃ ד וַֽיְהִי֙ דְּבַר־יְהוָ֔ה אֶֽל־יְשַׁעְיָ֖הוּ לֵאמֹֽר׃ ה הָל֞וֹךְ וְאָמַרְתָּ֣ אֶל־חִזְקִיָּ֗הוּ כֹּֽה־אָמַ֤ר יְהוָה֙ אֱלֹהֵי֙ דָּוִ֣ד אָבִ֔יךָ שָׁמַ֙עְתִּי֙ אֶת־תְּפִלָּתֶ֔ךָ רָאִ֖יתִי אֶת־דִּמְעָתֶ֑ךָ הִנְנִי֙ יוֹסִ֣ף עַל־יָמֶ֔יךָ חֲמֵ֥שׁ עֶשְׂרֵ֖ה שָׁנָֽה׃ ו וּמִכַּ֤ף מֶֽלֶךְ־אַשּׁוּר֙ אַצִּ֣ילְךָ֔ וְאֵ֖ת הָעִ֣יר הַזֹּ֑את וְגַנּוֹתִ֖י עַל־הָעִ֥יר הַזֹּֽאת׃ ז וְזֶה־לְּךָ֥ הָא֖וֹת מֵאֵ֣ת יְהוָ֑ה אֲשֶׁר֙ יַעֲשֶׂ֣ה יְהוָ֔ה אֶת־הַדָּבָ֥ר הַזֶּ֖ה אֲשֶׁ֥ר דִּבֵּֽר׃ ח הִנְנִ֣י מֵשִׁ֣יב אֶת־צֵ֣ל הַֽמַּעֲל֡וֹת אֲשֶׁ֣ר יָרְדָה֩ בְמַעֲל֨וֹת אָחָ֥ז בַּשֶּׁ֛מֶשׁ אֲחֹרַנִּ֖ית עֶ֣שֶׂר מַעֲל֑וֹת וַתָּ֤שָׁב הַשֶּׁ֙מֶשׁ֙ עֶ֣שֶׂר מַעֲל֔וֹת בַּֽמַּעֲל֖וֹת אֲשֶׁ֥ר יָרָֽדָה׃ ט מִכְתָּ֖ב לְחִזְקִיָּ֣הוּ מֶֽלֶךְ־יְהוּדָ֑ה בַּחֲלֹת֕וֹ וַיְחִ֖י מֵחָלְיֽוֹ׃ י אֲנִ֣י אָמַ֗רְתִּי בִּדְמִ֥י יָמַ֛י אֵלֵ֖כָה בְּשַׁעֲרֵ֣י שְׁא֑וֹל פֻּקַּ֖דְתִּי יֶ֥תֶר שְׁנוֹתָֽי׃ יא אָמַ֙רְתִּי֙ לֹא־אֶרְאֶ֣ה יָ֔הּ יָ֖הּ בְּאֶ֣רֶץ הַחַיִּ֑ים לֹא־אַבִּ֥יט אָדָ֛ם ע֖וֹד עִם־י֥וֹשְׁבֵי חָֽדֶל׃ יב דּוֹרִ֗י נִסַּ֧ע וְנִגְלָ֛ה מִנִּ֖י כְּאֹ֣הֶל רֹעִ֑י קִפַּ֨דְתִּי כָאֹרֵ֤ג חַיַּי֙ מִדַּלָּ֣ה יְבַצְּעֵ֔נִי מִיּ֥וֹם עַד־לַ֖יְלָה תַּשְׁלִימֵֽנִי׃ יג שִׁוִּ֤יתִי עַד־בֹּ֙קֶר֙ כָּֽאֲרִ֔י כֵּ֥ן יְשַׁבֵּ֖ר כָּל־עַצְמוֹתָ֑י מִיּ֥וֹם עַד־לַ֖יְלָה תַּשְׁלִימֵֽנִי׃ יד כְּס֤וּס עָגוּר֙ כֵּ֣ן אֲצַפְצֵ֔ף אֶהְגֶּ֖ה כַּיּוֹנָ֑ה דַּלּ֤וּ עֵינַי֙ לַמָּר֔וֹם אֲדֹנָ֖י עָֽשְׁקָה־לִּ֥י עָרְבֵֽנִי׃ טו מָֽה־אֲדַבֵּ֥ר וְאָֽמַר־לִ֖י וְה֣וּא עָשָׂ֑ה אֶדַּדֶּ֥ה כָל־שְׁנוֹתַ֖י עַל־מַ֥ר נַפְשִֽׁי׃ טז אֲדֹנָ֖י עֲלֵיהֶ֣ם יִֽחְי֑וּ וּלְכָל־בָּהֶן֙ חַיֵּ֣י רוּחִ֔י וְתַחֲלִימֵ֖נִי וְהַחֲיֵֽנִי׃ יז הִנֵּ֥ה לְשָׁל֖וֹם מַר־לִ֣י מָ֑ר וְאַתָּ֞ה חָשַׁ֤קְתָּ נַפְשִׁי֙ מִשַּׁ֣חַת בְּלִ֔י כִּ֥י הִשְׁלַ֛כְתָּ אַחֲרֵ֥י גֵוְךָ֖ כָּל־חֲטָאָֽי׃ יח כִּ֣י לֹ֥א שְׁא֛וֹל תּוֹדֶ֖ךָּ מָ֣וֶת יְהַלְלֶ֑ךָּ לֹֽא־יְשַׂבְּר֥וּ יֽוֹרְדֵי־ב֖וֹר אֶל־אֲמִתֶּֽךָ׃ יט חַ֥י חַ֛י ה֥וּא יוֹדֶ֖ךָ כָּמ֣וֹנִי הַיּ֑וֹם אָ֣ב לְבָנִ֔ים יוֹדִ֖יעַ אֶל־אֲמִתֶּֽךָ׃ כ יְהוָ֖ה לְהוֹשִׁיעֵ֑נִי וּנְגִנוֹתַ֧י נְנַגֵּ֛ן כָּל־יְמֵ֥י חַיֵּ֖ינוּ עַל־בֵּ֥ית יְהוָֽה׃ כא וַיֹּ֣אמֶר יְשַׁעְיָ֔הוּ יִשְׂא֖וּ דְּבֶ֣לֶת תְּאֵנִ֑ים וְיִמְרְח֥וּ עַֽל־הַשְּׁחִ֖ין וְיֶֽחִי׃ כב וַיֹּ֥אמֶר חִזְקִיָּ֖הוּ מָ֣ה א֑וֹת כִּ֥י אֶעֱלֶ֖ה בֵּ֥ית יְהוָֽה׃
📖

פרשנים על הפרק

📚

מאמרים על הפרק

אברבנאל

אברבנאל

פסוק א:
בימים ההם חלה חזקיהו וכולי עד ויהי דבר ה' אל ישעיה, כתב הרד"ק שחלה חזקיהו קודם מפלתו של סנחריב ושלכן נאמר ברפואתו ומכף מלך אשור אצילך, והרב רבי לוי בן גרשם בפירושו לספר מלכים כתב שהיה חוליו אחרי הספור הקודמת ומפלת סנחריב כסדר הפרשיות, ושמה שאמר ומכף מלך אשור אצילך היה לפי שאסרחדון בנו היה רצונו לבוא על ירושלם, ושני הדעות האלה לא יתכנו אם הראשון כי מלבד שיבאו הפרשיות שלא כסדרן הנה יהיה אומרו בימים ההם חלה חזקיהו בלתי צודק כי לא היה בימים ההם כי אם קודם לכן, ואם לדעת השני יקשה אומרו בימים ההם, ולכן אחשוב שהיו שני הדברים בזמן אחד רוצה לומר ביאת סנחריב על ירושלם ומחלת חזקיהו, ולכן אמר בימים ההם חלה וכן אמרו בסדר עולם (פרק כג פרשה א) לפני מפלתו של סנחריב חלה חזקיהו שלשה ימים רבי יוסי אומר יום שלישי של חזקיהו הוא יום מפלתו של סנחריב, וידמה שלהיות חזקיהו חולה כאשר בא רב שקה היתה צרתו מכופלת ולכן לא הלך הוא בעצמו אל ישעיהו מפני חוליו ושלח את אליקים ושבנא וזקני הכהנים לפניו, ובבא ספר סנחריב אליו התחזק והלך בית ה' להתפלל ושב אל המטה, ואמנם חוליו לא היה טבעי אבל מהשגחת השם יתברך לפי שלא היה נשוי אשה וכדי שלא יפסק זרע בית דוד שלא ישאר ממנו יושב על כסאו הוכח במכאוב על משכבו כדי שישוב בתשובה וישוב וישא אשה, וכבר הסכימו חכמים זכרונם לברכה בפרק קמא ממסכת ברכות (ברכות י, א) אמרו שם אמר רב הונא מאי דכתיב (קהלת ח, א) מי כהחכם ומי יודע פשר דבר מי כהקדוש ברוך הוא שיודע לעשות פשרה בין שני צדיקים, חזקיהו אמר ליתי ישעיהו גבאי דהכי אשכחן באליהו דאזל לגבי דאחאב וישעיהו אמר ליתי חזקיהו גבאי דהכי אשכחן ביהורם דאזל לגבי אלישע, מה עשה הקדוש ברוך הוא הביא יסורין על חזקיהו ואמר לישעיהו לך ובקר את החולה שנאמר בימים ההם חלה חזקיהו למות ויבא אליו ישעיהו בן אמוץ הנביא ויאמר אליו כה אמר ה' צו לביתך כי מת אתה ולא תחיה מת אתה בעולם הזה ולא תחיה לע"ה, אמר ליה ומאי כולי האי אמר ליה משום דלא עסקת בפריה ורביה, אמר ליה דאמרו לי כלדאי דנפקו מנאי בני דלא מעלו, אמר ליה את גבי כבשי דרחמנא למה לך, רצה לומר סתרי דרחמנ' אבעי לך לאעסוקי ומאי דניחא לקמיה דהקב"ה ליעביד, הנה בארו שהיה חליו השגחיי על צד העונש בעבור שלא נשא אשה ושכוונת חזקיהו בזה היתה לשם שמים לדעתו שעתיד לעמוד ממנו מנשה הרשע, אבל הקב"ה לא בחר בזה ולא הסכים עליו מפני שלא יפסק זרע הממלכה ממשפחת בית דוד כמו שיעדו לא יכרת לך איש מעל שבטי ישראל ואמר (תהלים פט, לא) ושמתי לעד זרעו וכסאו כימי שמים, ומפני זה בא אל חזקיהו החולי הכבד ההוא שהגיע עד שערי מות יצוה השם אל ישעיהו שיבקרהו ויאמר לו צו לביתך כי מת אתה ולא תחיה, ובמאמ' הזה היה אליו הערה גדולה לשער בסבת חוליו כאלו אמר חזקיהו אין לך לצוות על דרך המלכות לפי שאין לך בנים, ואנחנו נצטרך להקים מלך ממשפחה אחרת וכבר נפסקה מלכותך אחרי שאין לך יורש עצר ולא לך זרע אשר יירש ארץ, וגם אין לך לצוות לאשתך ולא לבניך כי אין לך אשה ולא בנים, ומפני זה צו לביתך רוצה לומר עבדיך ומשרתיך לבד ומטלטלי ביתך כי אין לך עוד מזה כי מת אתה ולא תחיה רוצה לומר שתמות מיתה מוחלטת אחרי שאין לך יורש.
פסוק א:
והנה ראה יתברך לצוותו על זה עם היות שלא עשה כן לאבות הראשונים לא לצורך הצואה בעצמ' כי אם לעוררו על התשובה והחרטה והתפל' אשר יעשה כי לא יחפץ במות המת כי אם בשובו מדרכיו וחיה (יחזקאל לג, יג), וחזקיהו הבין הכוונה האלקית ולכן לא חשש לצוות ביתו כי אם להתנצל מהחטא ולהתפלל על העונש הנגזר עליו, (ב) והוא אומרו ויסב חזקיהו פניו אל הקיר רוצה לומר שלא היה לו אשה ובנים לדבר עמהם אבל כאדם יחידי מבלי חברה החזיר פניו אל הקיר והתפלל אל ה', וחכמים ז"ל דרשו במס' ברכות פ"ק (ברכות י, ב) אל הקיר רבי יוחנן אמר שהתפלל מקירות לבו רוצה לומר בכוונה כי הוא העיקר, ריש לקיש אמר על עסקי קיר אמר לפניו רבש"ע ומה שונמית שלא עשתה אלא קיר אחת קטנה החיית את בנה אבי אבא שחפה כל ההיכל זהב על אחת כמה וכמה, ובירושלמי דברכות (פ"ד ה"ד) לאיזה קיר נשא עיניו אמרי ר' יהושע בן לוי בקירה של רחב אמר לפניו רבש"ע רחב הזונה שתי נפשות הצילה לך ראה כמה נפשות הצלת לה, תאני רבי שמעון בן יוחאי אפילו היו במשפחתה מאתים אנשים וכל' נדבקו במאתי' משפחו' כלם ניצלו בזכות' אבותי שקרבו לך כל הגרים הללו על אחת כמה וכמה, רבנין אמרין על קירות לבי אמר חזרתי על רמ"ח איברים שבי ולא הכעסתיך באחד מהם על אחת כמה שתתן לי נפשי עד כאן, ולדעת יונתן הקיר הוא כותל בית המקדש רצה לומר כותל מערבי כי שם פניו נכח הכותל ההוא להתפלל, (ג) והיתה תפלתו אנא ה' זכר נא את אשר התהלכתי לפניך באמת ובלב שלם והטוב בעיניך עשיתי וחכמים ז"ל אמרו בפ"ק דברכות (ברכות י, ב) אמר ר' יוחנן משום ר' יוסי בן זמרא כל התולה בזכות עצמו תולין לו בזכות אחרים וכל התולה בזכות אחרים תולין לו בזכות עצמו משה תלה בזכות אחרים שנאמר זכור לאבר' ליצחק ולישראל עבדיך תלו לו בזכות עצמו שנאמר ויאמר להשמידם לולי משה בחירו חזקיהו תלה בזכות עצמו שנאמר זכר נא את אשר התהלכתי לפניך באמת לפיכך תלו לו בזכות אחרים שנאמר וגנותי על העיר הזאת להושיעה למעני ולמען דוד עבדי, והיינו דריב"ל דאמר ריב"ל מאי דכתיב הנה לשלום מר לי מר אפילו בשעה ששגר לי הקב"ה שלום מר הוא לי, ובמאמר הזה ראיתי אני ספק גדול כי הנה בענין משה נראין הדברים כדבריהם ז"ל אבל בענין חזקיהו לא נוכל לומר כן, כי מה שאמר וגנותי על העיר הזאת להושיעה למעני ולמען דוד עבדי על הצלת ירושלם מיד סנחריב וזה נזכר בפרשה הראשונה, ואמנם מה שחזקיהו תלה בזכות עצמו היה אחר כך לא בענין סנחריב כ"א בענין מחלתו ומה לתבן את הבר.
פסוק א:
והנראה אלי בזה הוא שכבר זכרתי שהיה דעת חז"ל שבזמן אחד היה חולי חזקיהו וביאת סנחריב שניהם יחד ושמה שנאמר לחזקיהו ביום השלישי תעלה בית ה' באותו יום היתה מפלת סנחריב, וכיון ששתי הצרות ההן היו כאחת וחכמים ז"ל הוכיחו הענין מפסוק וגנותי על העיר הזאת מורה שהיתה תפלתו של חזקיהו על שני דברים על סנחריב ועל רפואתו, ועל שניהם אמר זכר נא את אשר התהלכתי לפניך באמת ושעל שניה' השיב הנביא וגנותי על העיר הזאת להושיע' למעני זהו כנגד ענין סנחריב, ולמען דוד עבדי כנגד רפואת חזקיהו שלא ימות ויפסק זרע דוד וכסא מלכותו, אבל כל זה הוא דרך דרש, וכפי הפשט אחשוב שלא אמר חזקיהו זכר נא את אשר התהלכתי לפניך באמת ובלב שלם לזכור זכותו ולשבח עצמו ולא לטעון שלא היה ראוי שימות להיותו איש תם וישר ירא אלקים, אבל שאמר זה להתנצל מהחטא המיוחס אליו שלא התעסק בפריה רביה ואמר שלא עשה זה מפאת גאה וגאון ודרך רע כ"א לתכלית טוב וכוונה ישרה לבל יצא ממנו מנשה מושל מקשיב על שפת שקר אויב חרף ה', וע"ז אמר זכר נא את אשר התהלכתי לפניך באמת רוצה לומר שהעדרו מלקחת אשה היה באמת ובלב שלם, והטוב בעיניך עשיתי רוצה לומר שטוב יהיה העדר מנשה ממציאותו, ולכן לא היה ראוי שיהיה נדון חזקיהו כפי מעשיו כי אם כפי כוונתו ובזה נתחרט ובכה בכי גדול כדרך המתחרטים, וחכמים ז"ל דרשו (ברכות י, ב) והטוב בעיניך עשיתי שגנז ספר רפואות שעשה שלמה כי היו ישראל בוטחים בו ולא היו דורשים את ה' בחליים ולכן בקש ממנו שישלם שכרו מדה כנגד מדה שירפאהו מחוליו, הנה התבאר מזה מה ראה השם יתברך לצוות לחזקיה שיצוה לביתו ותכלית דבריו בתפלתו, והותרה הזה השאלה הרביעית:
פסוק ד:
ויהי דבר ה' אל ישעיהו וכולי עד מכת' לחזקי' ספר הכתוב שמיד שראה הקדוש ברוך הוא את חזקיהו מתחרט ובוכה למשפחותיו היה דברו נחוץ אל ישעיהו (ה) הלוך ואמרת אל חזקיהו כה אמר ה' אלהי דוד אביך וכן נאמר בספר מלכים (ב' כ, ה) ויהי ישעיהו לא יצא חצר התיכונה ודבר ה' היה אליו לאמר ונאמר שם שוב ואמרת אל חזקיהו נגיד עמי רוצה לומר אמור אל חזקיהו שהחולי שהבאתי עליו בעבור עצלותו מקנין הבנים הנה היה זה להיותו מלך ונגיד עמי, ולמלך אין ראוי שיתעצל מקנין הבנים מפני ירושת מלכותו, וגם כן היה זה להיותי אלהי דוד אביו והייתי חס על כבודי ועל השבועה שנשבעתי לו שזרעו לעולם יהיה וכסאו כשמשו נגדי, אבל עתה ששמעתי את תפלתו וראיתי את דמעתו אעל' לו רפואו' תעלה ואוסיף על ימיו חמשה עשר שנה, והנה עשה הקדוש ברוך הוא כל זה להיותו קורא הדורות מראש וראה בחכמתו העליונה שאע"פ שיהיה מנשה רשע נחש שרף ועקרב ואמון בנו כמוהו, הנה יצא ממנו יאשיהו שכמוהו לא היה לפניו מלך יקר בעיני ה' והולך בכל דרך דוד אביו, וזה הפרי הטוב אשר היה עתיד לצאת מהעצים הרעים ההם.
פסוק ד:
ואמנם אמרו הנני יוסיף על ימיך פירשו חכמים ז"ל במסכת יבמות פרק החולץ (יבמות מט, ב) והוא האמת בעצמו שמשלו הוסיפו לו לפי שהקדוש ברוך הוא היה רוצה לפחות משניו הטבעיים על חטאו והיה זה אליו מדה כנגד מדה, הוא היה רוצה לאבד מלכותו אחר ימיו יאבד אותו מיד ולדורות, וכמו שלא היה חפץ שימלוך זרעו ככה לא ימלוך הוא עצמו, אמנם כאשר התפלל בטלה הגזרה ההיא ונתוספו אותם השנים על הימים שהיו אז לחזקיהו, והוא אמרו והוספתי על ימיך רוצה לומר אשר לך עתה עוד חמשה עשר שנה והיה המספר הזה מהתוספת מתיחס עם ההכרח, כדי שבהם חזקיהו ישא אשה ותהר ותלד את מנשה וישאר בן שנים עשר שנה אחריו כדי שיוכל למלוך במקומו, כי כן נשאר שלמה בן שנים עשר שנה במות אביו וידוע שחזקיה מלך בן עשרים וחמשה שנה כמו שנזכר בספר מלכים (ב' יח, ב) ובארבעה עשר למולכו בא סנחריב ונתוספו לו חמשה עשר שנה והיה אם כן במותו בן חמשים וארבעה שנה.
פסוק ד:
ובבראשית רבה הנני יוסף על ימיך חמשה עשר שנה ריש לקיש בשם בר קפרא תוספתו של הקב"ה מרובה על העיקר, קין עיקר והבל על ידי שהוא תוספת נולד הוא ושתי תאומותיו, יוסף עיקר ובנימין על ידי שהוא תוספת הוא מעמיד עשרה בתי דינים הה"ד בני שלה בן יהודה ער אבי לכה וגומר, עיקר שנותיו של איוב לא היו אלא מאה ועשר' ונתוספו לו מאה וארבעי' שנה, עיק' מלכותו של חזקיהו לא היו אלא ארבעה עשר שנה ונתוספו לו חמשה עשר שנה, והוא דרך אחר גם כן נאות ומתישב שהוסיף לו הקב"ה חמשה עשר שנה במלכותו שהיא שנה אחת יתירה על הארבעה עשר שנה שכבר מלך, והותרה בזה השאלה הא'. ואמנם אומרו לו עוד ומכף מלך אשור אצילך מורה שהיו שני חליים, חולי המלך וחולי המלכות מפאת סנחריב ולכן יעדו על רפואת שניהם כי שניהם היו כאחד, ובשרהו השם שירפא שני החליים המלך ממחלתו והעיר מהאויבים, וזהו וגנותי על העיר הזאת.
פסוק ו:
וזכר הנביא האות אשר יעשה ה' לאמת הייעוד הזה באמרו (ח) הנני משיב את צל המעלות אשר ירדה במעלות אחז בשמש אחורנית עשר מעלות ובפעל אמר ותשב השמש עשר מעלות במעלות אשר ירדה וכפי דעת המפרשים הי' הנס הזה בתנועת גלגל השמש שחזר לאחור, ואמרו שאחז אביו של חזקיהו עשה בהיכלו מעלות ומדרגות מספר שנים עשר כמספר שעות כל יום ויום קטן או גדול ר"ל שעות מעוותי' לא שעות ישרות כי הם יוסיפו על שנים עשר או יחסרו כפי גודל היום וקטנותו, והיו אותם המעלות עשויות בחכמה והי' שם עץ גבוה עושה צל והי' צל השמש מתנועע במעלות ההם מתמיד בראשונה שעה אחד ובשנית שתים וכן בשלישית וכן בכלם, ואמר הנבי' שאחרי שיעבור הצל עד תשלום עשר מעלות שכבר עברו מהיום ישוב השמש אחורנית עד שהצל הנמשך אחר תנועתו ישוב אחורנית אותם העשר מעלות, באופן שישוב להיות בתחילת המעלה הראשונה עד שישוב היום שהי' כבר סמוך לסוף היום ישוב לעת בקר ואז יתנועע השמש והצל עמו לפנים שנים עשר מעלות ובזה הדרך נתארך היום עשרים שעות, והענין שהיתה שם עגולה גדולה נחלקת לשנים עשר חלקים שוים ע"י ששה קוים חותכים אותה מהיקף עוברים כלם בתוך מרכזה, ובמרכז הי' עץ גבוה ועל ידו הי' הצל ומצד תנועת השמש בשמים יתנועע הצל סביב העגולה שעה אחת וחלק אחד, אבל הוקשה אצלי מאד שיעשה הקב"ה נס כ"כ גדול מבלי הכרח והי' די בשיעשה נס בדברים השפלים כענין נסי מצרים, גם כי חזקיהו לא שאל כ"א אות והוא הקטן שבמופתים כמו שאמר מה אות כי אעלה בית ה' ואיך יתן לו השי"ת נס היותר גדול שאפשר בתנועת הגרם השמימיי, וכמו שכבר כתבתי בשאלה הששית, ובד"ה יאמר שבאו שרי מליצי מלך בבל לדרוש המופתים אשר הי' בארץ ואין פירושו על המופ' שנעש' במגפת מחנה אשור כמו שחשב הרב ר' לוי בן גרשם, כי הנה שם אמר בימים ההם חלה חזקיהו עד למות ויתפלל אל ה' ויאמר לו ומופת נתן לו וגו', ועליו אמר לדרוש המופת אשר הי' בארץ וזה מורה שלא הי' המופת בגרם השמימיי ולא בתנועתו כי אם הי' כן הי' דבר כללי בכל העולם, ולמה יבאו מליצי מלך בבל לדרוש אותו בירושלם.
פסוק ו:
ומכח זה כלו ראוי שנאמר שלא היה הנס הזה שנוי כלל בגרם השמימיי ולא בתנועתו ושגם כן לא עשה שנוי ולא החזרה בכללות ניצוצות השמש, כי הם באמות היו תמיד בכל הארצות כפי המנהג הטבעי, אבל היה הנס בנצוצות השמש הפרטיים היורדים שמה בירושלם באותן המעלות אשר עם אחז כי שמה היה מפעל הנס האלקי שהחזירו לאחור אותם עשר מעלות שאמר הנביא באותה הדרגה אשר ירדה שמה, ומפני זה תלה הכתוב הנס הזה בצל באמרו הנני משיב את צל המעלות וביאור שלא יהיה כללי בכל הארץ כי אם במעלות אחז שהיו בירושלם, ואמנם אומרו ותשב השמש עשר מעלות להגיד שהיה הפלא בניצוץ השמימיי הפרטי ההוא ששב לאחור, כי אומרו ותשב השמש עשר מעלות במעלות אשר ירדה אין ראוי שיובן על גוף השמש באשר הוא שם כי אם על הניצוץ כי הוא היה אשר ירד במעלות אחז לא גוף השמש העליון, והוא על דרך (יונה ד, ח) ותך השמש על ראש יונה שנאמר על הניצוץ, ואין לספק על זה מאשר הניצוץ והצל הוא דבר נמשך ומתחייב מהשמש כי הן לא קצרה יד ה' מעשות אותות ומופתים פעמים בעצמים ופעמים במקרי' הנמשכים מהם ומה שהוא בלתי אפשר בדרך הטבע הוא אפשרי בדרך נס כפי יכלתו הש"י הבלתי בעל תכלית, ויהיה זה בשיחדש הקב"ה על דרך המופת פתאום מבלתי הכנה קודמת אידי' ורוחות מתנועעים אל הצד ההוא וגירש בהם ניצוץ השמש והביאהו במהירות נפלא אל המקום ההוא, ובאותה הדרגה באופן שהיו רואים כולם חזרת הצל לאחור במעלות אחז עשר מעלות, ומה טוב היות הנביא מיחס הנבואה לצל ובמעלות אחז לפי שכצל ימינו עלי ארץ ועל חיי האדם נאמר (במדבר יד, ט) סר צלם מעליהם, וכאלו העיר בזה לחזקיהו כי ימיו כצל כלם ושנטו צללי חייו ולכן יהיה הפלא שישוב הצל ההוא המתיחס אל ימי חייו במעלות אחז, לפי שהוא היה בנו של אחז וירש מלכותו ומעלתו ואם היו שמה חמשה עשר מעלות בלי ספק היה הנס בכולם כנגד חמשה עשר שנה שנתוספו לו, אבל היו שמה שנים עשר מעלות בלבד לשנים עשר שעות והיה היום לפנות ערב, ולכן היה הנס שאותם עשר שעות שעברו ישוב הצל לאחור וגם זה לא פתאומי כי אם במעלות אשר ירדה להעיר גם כן שמשלו הוסיפו לו ושחזרו מחמשה עשר שנה למעלות אשר ירדו מהם, זהו היותר מתישב בענין הנס הזה והותרה בו השאלה השישית ואמנם בספר מלכים נזכר הספור הזה יותר בשלמות כי בייעוד הנביא שאמר (מלכים ב' כ, ו) הנני רופא לך ביום השלישי תעלה בית ה' והוספתי על ימיך, ואם כדברי חזקיהו שאמר מה אות כי ירפא ה' לי ועליתי ביום השלישי בית ה' כמו שאמר גם כן על ענין האות נקל לצל לנטות עשר מעלות לא כי ישוב הצל אחורנית עשר מעלות, ובפירושי לאותו המקום בארתי הענין הזה כלו בשלמותו יעויין משם כי אין לנו צורך במקום הזה כי אם בלבד למה שזכרתי:
פסוק ט:
מכתב לחזקיהו וכו' עד בעת ההיא שלח מראדך וגומר, אמרו חכמים ז"ל כי קודם חזקיהו לא חלה אדם חולי שנתרפא ממנו ושלכן אמר כאן בחלותו ויחי מחליו, ואין צורך כי חייב אדם לתת הודאה לשם יתברך בקומו מחליו אף שיחלה פעמים, והנה חזקיהו עשה ההודאה הזאת בכתב להראות העמים והשרים את יפיה ואם לשלוח אותה בכל ערי מלכותו להודיע צערו ושרפא אותו האלקים כי היה כבר בגדר המת לפי כובד חוליו, ולזה אמר ויחי מחליו כי החיות יאמר גם כן על הרפואה על דרך (יהושע ה, ח) במחנה עד חיותם (י) אני אמרתי בדמי ימי אלכה בשערי שאול פוקדתי יתר שנותי ובדמי הוא מענין כריתה כמו (הושע ד, ה) ודמיתי אמך, ופוקדתי לשון חסרון כמו (שמואל א' כ, כה) ויפקד מקום דוד, יאמר אני אמרתי בחליי בדמי ימי בכריתת ימי אלך מזה העולם, ולפי שהנכרתים מן העולם הזה הנה הוא בחטאתיהם לכן אמר בשערי שאול פוקדתי יתר שנותי רוצה לומר ששאר שנותיו שחסרו הנה יהיו בשערי שאול וגיהנם, ויותר נכון לפרש אני אמרתי בדמי וכריתת ימי אלכה מזה העולם וכאשר הגעתי לשערי שאול שהוא העת היותר קרוב למות ולקבר אז פוקדתי יתר שנותי מהשם יתברך שפקד אותי בתוספת ט"ו שנה יתר שנותי, ויהיה פוקדתי מלשון וה' פקד את שרה (בראשית כא, א) וכן ת"י על דוכרני לטב ואתוספו על שני וכל זה להגיד שהיה חליו כל כך כבד שהגיע אל שערי מות.
פסוק יא:
והוא אומרו עוד אמרתי לא אראה יה יה בארץ החיים לא אביט אדם עוד עם יושבי חדל רצה לומר הנה חשבתי בלבי שהאבות הקדושים כלם האריכו ימים ימי שנותינו בהם שבעים שנה ויותר מזה, ולכן היתה מחשבתי שהמת בקצרות שנים לא בלבד יאבד העולם הזה כי אם גם כן העולם הבא, כי הנה כריתת ימיו מורה על עונש נפשו כמו שאורך הימים לצדיקים יורה על צדקתם עד שאמרו ז"ל בפרק קמא דברכות (ברכות ח, א) אמרו ליה לרבי יוחנן איכא סבי בבבל תמה אמר כי כתיב למען ירבו ימיכם בארץ ישראל כתיב, וכן הוא אומר (ישעיה לג, כד) ובל יאמר שכן חליתי מורה שרוב הימים הגופיים אות על שלמות הנפש והחיים הנפשייים, ולכן אמר חזקיהו מאחר שאני מת בקצרות שנים גזרתי אומר שאני מאבד שני עולמות העולם הזה והעולם הבא, והוא אמרו לא אראה יה וביאר זה באמרו יה בארץ החיים כנגד עולם הנשמות והראייה שזכר היא רמז להנאת זיו השכינה בצרור החיים בעולם הנשמות, ואמר לא אביט אדם עוד עם יושבי חדל כנגד העולם הזה.
פסוק יב:
ולפי שלא היו לו בנים היה מקונן על חייו באמרו דודי נסע ונגלה מני כאהל רועי כמו אהל הרועה שיסיעהו ויגלהו ממקום אחר ולא ישאר סימן שם ממנו ולא זכרון כן היה דודי, קפדתי כאורג חיי רצה לומר חיי היו כרותים כאורג שכורת היריעה אחר שנשלמה, ואמר קפדתי בלשון מדבר בעדו לפי שהוא סבב זה במה שהוא לא לקח אשה ולא הוליד בנים, והיה זה לפי שמדלה יבצעני מיום עד לילה תשלימני רצה לומר שמהחולי הזה אשר אני בו דל ישלימני השם ויכרות אותי כמו שהאורג בשלמותו היריעה יכרתה, ודלה הוא לשון חולי כמו (שמואל ב' יג, ד) מדוע אתה דל ככה בן המלך, אשרי משכיל אל דל (תהלים מא, ב), ויבצעני כמו יתר ידו ויבצעני (איוב ו, ט), ממחשבתי שמיום עד לילה תשלימני רוצה לומר שאמות באותו לילה, ורש"י פירש מדלה לשון גובה כמו (שיר השירים ז, ו) ודלת ראשך מכל כבודי, תבצעני מיום עד לילה תשלימני כמו מזכר עד נקבה כלומר מימים ומלילות תכלנו, והראב"ע פירש שהיה חליו כבד בלילה ולא ביום ולכן אמר מיום עד לילה תשלימני שהיה לו שלום והשקט עד הלילה כאלו היה עושה עמו שלום ביום ומלחמה בלילה.
פסוק יג:
ולכן שויתי עד בקר כארי רצה לומר שויתי עצמי בתנועותי וצעקתי כל הלילה עד הבקר כארי, כי כן ישבר כל עצמותי וישבר הוא כנוי לדלה אשר זכר שהוא החולי כפי מה שפירשתי, או לש"י שהיה משבר כל עצמותיו כמו שישבר הארי עצמות הבקר והשה כשיטרוף אותו, ורש"י פירש שויתי עד בקר כארי כן ישבר כל עצמותי כל מה שהייתי משים בעצמי תוקף וגבורה לסבול ייסורי חליי והייתי מתגבר כארי לסבול כן היה מתגבר החולי לשבר כל עצמותי, והוא על דרך וכאשר יענו אותו כן ירבה וכן יפרוץ (שמות א, יב) ואמר מיום עד לילה תשלימני כלומר שהייתי חושב לעת הבקר לנוח מעצבוני ולא שלותי ולא שקטתי כי בכל יום ויום ובכל לילה ולילה היה לי הצער הזה, (יד) ומפני צעקתו וקולו בכאביו וחבליו אמר כסוס עגור כן אצפצף מאין מבין את דבריו עם הכאב כמו העוף ההוגה והנוה' וכן אהגה כיונה, והיתה צעקתי מכוונת לאל יתברך והוא אומרו דלו עיני למרום ה' עשקה לי ערבני רצה לומר ה' אלהי אתה הגוזל והעושק אותי מאלו החיים אליך אבקש שתקחני בערבון כלומר בבטחון שאשוב מחטאתי ואשא אשה להוליד בנים, והוא אומרו ערבני, (טו) מה אדבר ואמר לי והוא עשה אדדה כל שנותי במר נפשי רוצה לומר מה אדבר לשם יתברך ומה אוכל להודות ולשבח לפניו על רפואתי כי הוא אמר לי כל הענין ע"י הנביא להחיותני והוא עשה רפואתי, ולכן אדדה כל שנותי רוצה לומר אתנועע על דרך אדדם עד בית אלקים (תהלים מב, ו), וזה על מר נפשי על המרירות והצרה שהיה לנפשי שהוציאני ממנה, ויש מפר' שנותי מלשון שינה כמו ותדד שנתי מעיני (בראשית לא, מ) כלומר לא אתן שנת לעיני כי אם להללו וכן פרש"י, והפירוש ראשון הוא היותר נכון וכן ת"י, ולפי שהנביא ייעד לו בתוספת חמשה עשר שנה (טז) אמר ה' עליהם יחיו והוא תפלה כאומר יהי רצון מלפניך שיחיו שנותי החמשה עשר הנוספים אשר אמרת לי, עליהם רוצה לומר על ימותי כלומר שאחיה כלם ותוסיף עוד עליהם, ושאל עוד שאותם השנים יהיו לו בבריאות והוא אמרו ולכל בהן חיי רוחי ובריאותי באופן שתחלימני והוא ענין הבריאות, והחייני והוא תוספת הט"ו שנה שהם שני הדברים אשר שאל תוספת השנים ובריאותם.
פסוק יז:
ואמנם אומרו הנה לשלום מר לי מר הוא להגיד שגם בהיותו חולה היה מרגיש בצרה גדולה להעדר השלום בעבור ביאת סנחריב על ירושלם, והוא אומרו הנה לשלום רוצה לומר בעבור השלום, וזכר שבהיות לו שתי הצרות צרת החולי וצרת המלחמה באה לו מהשם יתברך רפואה על שתיהן אם לענין החולי בשהוצאתני מן הקבר, והוא אומרו ואתה חשקת נפשי משחת בלי, רוצה לומר חשקת ואהבת נפשי מבלי רדת שחת במה שהשלכת אחרי גוך כל חטאי, (יח) וראוי היה להיות כך כי לא שאול תודך מות יהללך ולא ישברו יורדי בור אל אמתך (יט) אבל חי חי כמוני היום הוא יודך. ולפי שהיה חוליו בחטא שנתבטל מפריה ורביה מלהוליד בנים לכן אמר אב לבנים יודיע אל אמתך ובזה גלה שישא אשה ויוליד בנים שישבחוהו ויהללוהו, והנה אמר כל זה כנגד רפואת הגוף אשר זכר, (כ) ואמנם כנגד השלוה ותשועת המלחמה אמר ה' להושיעני ונגינותי ננגן כל ימי חיינו על בית ה' רוצה לומר ה' אמר להושיעני ולכן אני וכל עמי ננגן בבית מקדשו כל ימי חיינו על זה, עד כאן מכתב ההודאה שעשה חזקיהו.
פסוק כא:
ואמנם אומרו אחר זה ויאמר ישעיהו ישאו דבלת תאנים וימרחו על השחין ויחי (כב) ויאמר חזקיהו מה אות כי אעלה בית ה' הם באמת פסוקים זרים והם בזולת מקומם והיה ראוי שיכתבו למעלה קודם פסוק וזה לך האות מאת ה', וכן נזכרו בספר מלכים באותו מקום הראוי והמפרשים הרגישו בספק הזה אבל לא אמרו בו דבר, והנראה לי בו הוא שכותב הספר בכאן ראה שלא זכר בזה הספור מה שנזכר בספר מלכים ששאל חזקיהו האות ולכן ראה להתנצל ולומר שלא היתה שאלת האות מחזקיהו לחסרון אמונה, כי הנה ישעיהו היה נביא מוחזק ואיך ישאל ממנו אות, אבל שהיה סבת זה בעבור שישעיהו אמר לחזקיהו שישאו דבלת תאנים וימרחו בו על השחין ויחי רוצה לומר שיבריא ויסור השחין ולא היה זה בדרך נס כי אם להיות לדבלת תאנים קצת מבוא ברפואת המורסות כדברי הרלב"ג, וענין זה שדבלת התאנים היה עצה מהנביא לפי שראה שהיה חזקיהו קץ מפני השחין כי הנה עצם החולי ואיכותו היה יותר גדול ומסוכן מהשחין ועל ידי נס נתרפא, אבל הנביא אחרי שייעד על רפואת חזקיהו מפי השם כמו שאמר הנני רופא לך ביום השלישי תעלה בית ה' אמר מעצמו בדרך עצה אליו קחו דבלת תאנים וימרחו על השחין, האמנם חזקיהו חשב שמה שאמר אליו הנביא מענין רפואתו היה כדי לנחמו ושמפני זה נתן לו רפואת השחין בדרך טבע ומפני זה הוצרך לשאול ממנו אות כדי שיתאמ' לו שירפא השם לו בדרך נס חליו העצמי, וזהו אומרו שם ויאמר חזקיהו מה אות כי ירפא ה' לי ר"ל אני חפץ ברפואת השחין בלבד אשר נתת לי כי אם שירפא ה' לי החולי מעיקרו בדרך נס כמו שיעדת בראשונה, ואז יסור מקרה השחין בהסרת הסבה והחולי, ולכן השיבו הנביא וזה לך האות מאת ה' כי יעשה ה' את הדבר הזה רוצה לומר זה לך האות שיעשה השם הרפואה אשר דברתי כאשר אתה שואל מלבד מה שאמרתי אני מדעתי לענין השחין, ולפי ששאלת האות מחזקיהו לא היה לספקו בדברי הנביא כי אם מפני ששמע ממנו מדבלת תאנים, לכן כותב ספר ישעיהו לא זכר זה בתוך הספור כי הוא דבר מקרי ולא מכוון בעצם, אבל אחר השלמת הספור כולו אמר כמתנצל ויאמר ישעיהו ישאו דבלת תאנים רוצה לומר שמפני שאמר זה ישעיהו אמר חזקיהו מה אות כי אעלה בית ה' ולהיות השאלה ההיא מקרית ובלתי מכוונת בעצם לכן לא באה בתוך הספור, אמנם חכמים ז"ל במכילתא אמרו שכך דרכו של הקב"ה לרפא המר במר והביאו פסוק זה ויאמר ישעיהו ישאו דבלת תאנים וימרחו על השחין ויחי, ואמרו והלא דבר חי כשאתה נותן עליו תאנים מיד הוא נסרח הא כיצד נתן דבר המחבל לתוך דבר שנתחבל לעשות בו נס: