א בַּיָּמִ֣ים הָהֵ֔ם חָלָ֥ה חִזְקִיָּ֖הוּ לָמ֑וּת וַיָּב֣וֹא אֵ֠לָיו יְשַׁעְיָ֨הוּ בֶן־אָמ֜וֹץ הַנָּבִ֗יא וַיֹּ֨אמֶר אֵלָ֜יו כֹּֽה־אָמַ֤ר יְהוָה֙ צַ֣ו לְבֵיתֶ֔ךָ כִּ֛י מֵ֥ת אַתָּ֖ה וְלֹ֥א תִֽחְיֶֽה׃ ב וַיַּסֵּ֧ב חִזְקִיָּ֛הוּ פָּנָ֖יו אֶל־הַקִּ֑יר וַיִּתְפַּלֵּ֖ל אֶל־יְהוָֽה׃ ג וַיֹּאמַ֗ר אָנָּ֤ה יְהוָה֙ זְכָר־נָ֞א אֵ֣ת אֲשֶׁ֧ר הִתְהַלַּ֣כְתִּי לְפָנֶ֗יךָ בֶּֽאֱמֶת֙ וּבְלֵ֣ב שָׁלֵ֔ם וְהַטּ֥וֹב בְּעֵינֶ֖יךָ עָשִׂ֑יתִי וַיֵּ֥בְךְּ חִזְקִיָּ֖הוּ בְּכִ֥י גָדֽוֹל׃ ד וַֽיְהִי֙ דְּבַר־יְהוָ֔ה אֶֽל־יְשַׁעְיָ֖הוּ לֵאמֹֽר׃ ה הָל֞וֹךְ וְאָמַרְתָּ֣ אֶל־חִזְקִיָּ֗הוּ כֹּֽה־אָמַ֤ר יְהוָה֙ אֱלֹהֵי֙ דָּוִ֣ד אָבִ֔יךָ שָׁמַ֙עְתִּי֙ אֶת־תְּפִלָּתֶ֔ךָ רָאִ֖יתִי אֶת־דִּמְעָתֶ֑ךָ הִנְנִי֙ יוֹסִ֣ף עַל־יָמֶ֔יךָ חֲמֵ֥שׁ עֶשְׂרֵ֖ה שָׁנָֽה׃ ו וּמִכַּ֤ף מֶֽלֶךְ־אַשּׁוּר֙ אַצִּ֣ילְךָ֔ וְאֵ֖ת הָעִ֣יר הַזֹּ֑את וְגַנּוֹתִ֖י עַל־הָעִ֥יר הַזֹּֽאת׃ ז וְזֶה־לְּךָ֥ הָא֖וֹת מֵאֵ֣ת יְהוָ֑ה אֲשֶׁר֙ יַעֲשֶׂ֣ה יְהוָ֔ה אֶת־הַדָּבָ֥ר הַזֶּ֖ה אֲשֶׁ֥ר דִּבֵּֽר׃ ח הִנְנִ֣י מֵשִׁ֣יב אֶת־צֵ֣ל הַֽמַּעֲל֡וֹת אֲשֶׁ֣ר יָרְדָה֩ בְמַעֲל֨וֹת אָחָ֥ז בַּשֶּׁ֛מֶשׁ אֲחֹרַנִּ֖ית עֶ֣שֶׂר מַעֲל֑וֹת וַתָּ֤שָׁב הַשֶּׁ֙מֶשׁ֙ עֶ֣שֶׂר מַעֲל֔וֹת בַּֽמַּעֲל֖וֹת אֲשֶׁ֥ר יָרָֽדָה׃ ט מִכְתָּ֖ב לְחִזְקִיָּ֣הוּ מֶֽלֶךְ־יְהוּדָ֑ה בַּחֲלֹת֕וֹ וַיְחִ֖י מֵחָלְיֽוֹ׃ י אֲנִ֣י אָמַ֗רְתִּי בִּדְמִ֥י יָמַ֛י אֵלֵ֖כָה בְּשַׁעֲרֵ֣י שְׁא֑וֹל פֻּקַּ֖דְתִּי יֶ֥תֶר שְׁנוֹתָֽי׃ יא אָמַ֙רְתִּי֙ לֹא־אֶרְאֶ֣ה יָ֔הּ יָ֖הּ בְּאֶ֣רֶץ הַחַיִּ֑ים לֹא־אַבִּ֥יט אָדָ֛ם ע֖וֹד עִם־י֥וֹשְׁבֵי חָֽדֶל׃ יב דּוֹרִ֗י נִסַּ֧ע וְנִגְלָ֛ה מִנִּ֖י כְּאֹ֣הֶל רֹעִ֑י קִפַּ֨דְתִּי כָאֹרֵ֤ג חַיַּי֙ מִדַּלָּ֣ה יְבַצְּעֵ֔נִי מִיּ֥וֹם עַד־לַ֖יְלָה תַּשְׁלִימֵֽנִי׃ יג שִׁוִּ֤יתִי עַד־בֹּ֙קֶר֙ כָּֽאֲרִ֔י כֵּ֥ן יְשַׁבֵּ֖ר כָּל־עַצְמוֹתָ֑י מִיּ֥וֹם עַד־לַ֖יְלָה תַּשְׁלִימֵֽנִי׃ יד כְּס֤וּס עָגוּר֙ כֵּ֣ן אֲצַפְצֵ֔ף אֶהְגֶּ֖ה כַּיּוֹנָ֑ה דַּלּ֤וּ עֵינַי֙ לַמָּר֔וֹם אֲדֹנָ֖י עָֽשְׁקָה־לִּ֥י עָרְבֵֽנִי׃ טו מָֽה־אֲדַבֵּ֥ר וְאָֽמַר־לִ֖י וְה֣וּא עָשָׂ֑ה אֶדַּדֶּ֥ה כָל־שְׁנוֹתַ֖י עַל־מַ֥ר נַפְשִֽׁי׃ טז אֲדֹנָ֖י עֲלֵיהֶ֣ם יִֽחְי֑וּ וּלְכָל־בָּהֶן֙ חַיֵּ֣י רוּחִ֔י וְתַחֲלִימֵ֖נִי וְהַחֲיֵֽנִי׃ יז הִנֵּ֥ה לְשָׁל֖וֹם מַר־לִ֣י מָ֑ר וְאַתָּ֞ה חָשַׁ֤קְתָּ נַפְשִׁי֙ מִשַּׁ֣חַת בְּלִ֔י כִּ֥י הִשְׁלַ֛כְתָּ אַחֲרֵ֥י גֵוְךָ֖ כָּל־חֲטָאָֽי׃ יח כִּ֣י לֹ֥א שְׁא֛וֹל תּוֹדֶ֖ךָּ מָ֣וֶת יְהַלְלֶ֑ךָּ לֹֽא־יְשַׂבְּר֥וּ יֽוֹרְדֵי־ב֖וֹר אֶל־אֲמִתֶּֽךָ׃ יט חַ֥י חַ֛י ה֥וּא יוֹדֶ֖ךָ כָּמ֣וֹנִי הַיּ֑וֹם אָ֣ב לְבָנִ֔ים יוֹדִ֖יעַ אֶל־אֲמִתֶּֽךָ׃ כ יְהוָ֖ה לְהוֹשִׁיעֵ֑נִי וּנְגִנוֹתַ֧י נְנַגֵּ֛ן כָּל־יְמֵ֥י חַיֵּ֖ינוּ עַל־בֵּ֥ית יְהוָֽה׃ כא וַיֹּ֣אמֶר יְשַׁעְיָ֔הוּ יִשְׂא֖וּ דְּבֶ֣לֶת תְּאֵנִ֑ים וְיִמְרְח֥וּ עַֽל־הַשְּׁחִ֖ין וְיֶֽחִי׃ כב וַיֹּ֥אמֶר חִזְקִיָּ֖הוּ מָ֣ה א֑וֹת כִּ֥י אֶעֱלֶ֖ה בֵּ֥ית יְהוָֽה׃
📖

פרשנים על הפרק

📚

מאמרים על הפרק

אבן עזרא

אבן עזרא

פסוק ט:
מכתב לחזקיהו. ויחי. כמו עד חיותם (יהושע ה' ח') כמו עמידה, וכן אתה מחיה את כולם (נחמיה ט' ו'), גם כן גבול החי:
פסוק י:
אני. בדמי. יש אומרים מגזרת דם, כמו לחלוחי', והנכון כמו כריתו', כמו נדמה מלך ישראל (הושע י' ט"ו):
פסוק י:
שאול. הוא הקבר שהוא בתחתית הארץ, הפך השמים שהם למעלה לעולם, והעד ואציעה שאול הנך (תהלים קל"ט ח'), ואיננו גיהנם כלל:
פסוק י:
פקדתי. מגזרת לא נפקד ממנו איש (במדבר ל"א מט) והוא לשון צחות, גם כן בלשון קדר, ויש אומרים כי פקדתי פקד ממני, כמו בני יצאוני (ירמיהו י' כ'), ואחרים אמרו פקדתי כי פקד יותר:
פסוק י:
וטעם יתר שנותי כמו את מספר ימיך אמלא (שמות כ"ג כ"ו), ושם פרשתיו:
פסוק יא:
אמרתי [לא אראה יה]. השם איננו מקרה עד שתשלט העין בו רק הוא נר' במעשיו, והטעם שלא יראה מעשי השם בעולם הזה, והוא שיכיר מעשי השם בעולם הזה, וזהו בארץ החיים, כאילו הוא יפרש דבריו והנה הזכיר בתחלה תענוג האדם בעולם הזה, והוא שהזכיר [צ"ל שהכיר] מעשי השם, ואח' כך שיתענג במראה העין להיות עם חביריו וזהו לא אביט אדם עוד:
פסוק יא:
חדל. כמו תבל, ויתכן היות המלה הפוכה כמו כבש כשב מגזרת חלדי (תהלים ל"ט ו') ויתכן היות כמוהו מה חדל אני [שם ה'] ויתכן שנקרא' העולם הזה חדל, שחדל לעולם להיות אדם בו:
פסוק יב:
דורי. מגורי כמו מדור באהלי רשע (תהל' פ"ד י"א), וזאת הלשון ידועה בארמית, גם נכון היות דור ודור מגזרתו, כטעם כי גר אנכי עמך (תהלים ל"ט י"ג):
פסוק יב:
נסע. מבנין נפעל, ונדגש הסמ"ך בחסרון הנו"ן שהוא פ"א הפועל:
פסוק יב:
נגלה. מגז' גלות (ישעיהו כ' ד'):
פסוק יב:
מני. כמו ממני, וכן שעו מני (ישעיהו כ"ב ד):
פסוק יב:
כאהל רועי. היו"ד ליחש המלה, או כיו"ד פנימי (מלכים א' ו' כ"ז) גם אכזרי [י"ג ט'], כי אהל הרועה לא יעמד במקום אחד:
פסוק יב:
קפדתי. כמו כפלתי:
פסוק יב:
[כאורג]. וכמוהו וימי קלו מני ארג (איוב ז' ו'):
פסוק יב:
מדלה. החולי, כמו מדוע [אתה] ככה דל בן המלך (שמואל ב' י"ג ד'):
פסוק יב:
[מדלה יבצעני]. כי מזאת המחלה יבצעני, יתמו שני, כמו יתר ידו ויבצעני (איוב ו' ט'):
פסוק יב:
[מיום וגו']. וזאת המחלה (שהיא) עושה עמי שלום ביום, ומלחמה בלילה, וככה רובי התחלואים, והנה תשלימני כמו ואם לא תשלים (דברים כ' י"ב):
פסוק יג:
שויתי. מגזרת שוה (אסתר ה' י"ג) ותחסר מלת נפשי, והנכון שהוא החולי, כי הוא שוה בגבורת מלחמתו עמי כארי, ומנהג הארי לשבר העצמו', והתמה, כי בלילה ילחם עמי ויעשה שלום לי בבוקר:
פסוק יד:
כסוס עגור. כ"ף כסוס מושך אחר עמו כמו כרע כאח לי (תהלים ל"א י"ד) וכמוהו ככבש אלוף, ואלה עופו', והטעם שהחולה בכובד חליו יצפצף ויהגה ואין מבין דבריו:
פסוק יד:
דלו. מפעלי הכפל, וכמהו דליו שוקים (משלי כ"ו ז') כטעם נשיאות:
פסוק יד:
יי עשקה לי. זאת הדלה:
פסוק יד:
ערבני. עתה ערוב עבדך לטוב (תהלים קי"ט קנ"ב), ויש אומר כי העי"ן תחת חי"ת, וזה הבל, ומלת ערבני כדרך לשון בני אדם, והטעם התערב עמי בצרתי:
פסוק טו:
מה אדבר ואמר לי. הנני יוסיף על ימיך:
פסוק טו:
ומלת עשה כמו יעשה וכן נתתי כסף השדה (בראשית כ"ג י"ג), או טעם עשה שעשה זה החסד עמי, אעפ"כ אדדה כל שנותי בזכרי זאת המדה שעברה עלי:
פסוק טו:
ומלת אדדה מבנין נפעל ואין ריע לו במקרא, רק אדדם עד בית אלהים (תהלים מ"ב ה') ובמשנה מדדה את בנה [שבת י"ח ב'], והטעם ידוע:
פסוק טז:
יי [עליהם יחיו]. על דברך הוא הנזכר שאמר 'והוא אמר', והנה על אמרתך ומעשיך יהיו החיים, ולכל, עת בהן חיי רוחי:
פסוק טז:
ותחלימני. מגזרת יחלמו בניהם (איוב ל"ט ד') ירבו בבר, ובדברי חכמים ז"ל עתים חלים [ראש השנה כ"ח]:
פסוק יז:
הנה לשלום. כאשר הייתי בחצי ימי, כי בן תשע ושלשים שנה היה כאשר חלה, כי אם תתגבר המרה האדומה על תולדת האדם, לעולם יהיה חולה בנערותו ויהיה בשלום בזקנותו, והפך זה תתגבר הלחה והנה האמצעיים שנות שלום:
פסוק יז:
מר לי מר. פעמים לחזוק, ויש אומרים מגזרת תמורה (ויקרא ל"ח י"ז):
פסוק יז:
משחת בלי. יש אומרים מגזרת בלתי (בראשית י"ח י"ב) והוא שם על משקל פרי, ואחרים אמרו שהוא במקום הזה כמו לא, והוא הפך, והראשון הוא הישר בעיני, כאילו אמר ואתה חשקת נפשי והעליתנו משחת בלי:
פסוק יז:
כי (אותי) השלכת אחרי גוך. דרך משל, כבן אדם שלא יראה מה שיש אחריו, כי ידענו שאין גו לבורא הגויות, הנה ראיה על אשר אמרו קדמונינו שבעבור חטא שעשה היה מת בקוצר שנים, והם העתיקו כי המת קודם חמשים ושתים שנה הנו בכרת, ועל זה עצב כי לא ידע עבר עבירה שהוא חייב שימות בכרת, על כן אמר זכר נא את אשר התהלכתי לפניך והטוב בעיניך עשיתי, והנה הזכיר המחשבה והמעשה, והקדמונים אמרו כי לא התעסק במצות פריה:
פסוק יח:
כי לא שאול תודך. הטעם על הגוף הנקבר בשאול, [מלת לא מושכת עצמה ואחרת עמה] וכן הוא מות לא יהללך, כמו מתן בסתר יכפה אף (משלי כ"א י"ד):
פסוק יח:
ישברו. כמו ייחלו, כמו עיני כל אליך ישברו (תהלים קמ"ה ט"ו), ורבים יתמהו איך כתב הנביא כדברים האלה, שמכחישים בתחיית המתים, ויש להשיב כי הגוף אין לו כח ולא דעת בצאת הנשמה ממנו, ולמה יתמהו, והנה גם בהיות הנשמה דבקה עם הגוף איננו מבין ואף כי במותו:
פסוק יט:
חי חי. פעמים והטעם מי שחי כמוני, או שיחיה אחרי חליו, הוא חייב שיודך, והטעם בפה, שבו תראה חבור הנשמה עם הגוף בדרך ההודאות, ויש אומרים כי חי הראשון הוא השם, ואין צורך:
פסוק יט:
אב לבנים יודיע. אלה האמונות:
פסוק כ:
יי. אמר או יאמר או יצוה:
פסוק כ:
ונגינותי. שאחבר אנגנם אני והמשוררים שהם בבית השם, כל ימי חיינו:
פסוק כא:
ויאמר. זה פלא כי התאנים הם מזיקים לשחין וזה שאמר הנביא יש אומרים כי הם במצות:
פסוק כא:
דבלת תאנים. נפתחים דבקים, ויחתכו במאכלת:
פסוק כא:
וימרחו. קרוב בלשון קדר, וטעמו ידוע:
פסוק כב:
ויאמר. הטעם וכבר אמר חזקיהו מה אות, וכבר הזכירו למעלה (ישעיהו ל"ח ז') וזה לך האות מאת יי: