בשנת מות המלך עוזיהו
מקובל לראות בפרקנו את הקדשתו של ישעיהו לנביא ואת נבואתו הראשונה. שתי שאלות עומדות כנגד קביעה זו.
א. המראה והנבואה בהם אנו מדברים ארעו ''בשנת מות המלך עוזיהו'' ואלו בתחילת פרק א' נאמר שישעיהו ניבא ''בימי עוזיהו יותם…'' ז''א שהיו נבואות שקדמו לנבואה שלנו.
ב. בדרך כלל, הקדשת הנביא(אם ישנה כזו) והנבואה הראשונה מתוארות בפרק הראשון, וכאן קדמו חמישה פרקים, ונבואות רבות עד לנבואה הראשונה.
אשר על כן מביא הרד"ק שיטה, שנבואה זו באמת אינה הראשונה, אלא בתוך מהלך נבואותו ראה ישעיהו את המראה הנפלא, של ה' יושב על כסאו, וכשנדרשה שליחות ספציפית הוא מציע את עצמו, למרות שהוא כבר נביא בפועל.
כאמור רוב המפרשים סוברים שבפרקנו ישנה הקדשה של ישעיהו לנביא. הדברים עולים בעיקר מהתאור המיוחד של בית דין של מעלה שהכשיר את ישעיהו לדבר אל העם ולהוכיח אותו למרות שהנביא דבר סרה בעם "בתוך עם טמא שפתים אנכי יושב". אחרי שטוהר הנביא מעוונו ע"י הרצפה שנגעה בשפתיו, שואל ה' "ומי ילך לנו" וישעיהו מציע את עצמו להיות נביא. ז"א תוכן הפרק מחזק את הדעה, שלפנינו הנבואה הראשונה של הנביא.
כך דעת המכילתא המובאת ברש"י כאן:
סימן (=פרק) זה תחילת הספר ותחילת נבואת ישעיה. וחמשה סימנים הקדומים נאמר ואחר זה הסימן, אלא שאין מוקדם ומאוחר בתורה.
את השאלה הראשונה דלעיל אפשר לתרץ בשתי דרכים:
א. הנבואה הראשונה נאמרה בתחילת השנה האחרונה לחיי עוזיהו, שהיא אכן שנת מותו, ולכן מוצדק גם לכתוב שישעיהו ניבא בימי עוזיהו. זאת כוונת אבן עזרא: "ויתכן להיות כמשמעו כי בשנה שהתנבא מת עוזיהו. ואין טענה 'בימי עוזיהו' אחר שהיה חדשים."
ב. "בשנת מות המלך עוזיהו" אינו מתיחס למותו של המלך אלא לשנה בה לקה בצרעת ככתוב "והצרעת זרחה במצחו" (דברי הימים ב כו יט). וכידוע מצורע חשוב כמת. כך פירשו התרגום "בשתא דאתנגע (מלשון נגע) בה מלכא" ובעקבותיו רש"י "כשנצטרע".
אם אכן פרקנו מתאר את הקדשתו של ישעיהו לנביא והיא נבואתו הראשונה יש להבין מהו הקשר בין זה לבין תוכן הנבואה בה מבשר ה' לישעיהו שהעם לא יחזרו בתשובה. "שמעו שמוע ואל תבינו… השמן לב העם הזה…פן יראה… ולבבו יבין ושב ורפא לו". תינח לשיטה הראשונה, הנבואה הראשונה "חזון ישעיהו" שבפרק א' היא נבואת תוכחה טיפוסית של אזכור עוונות, ועל כן נאמרה בתחילה. אבל לשיטתנו מה ראה הקב"ה לבשר לנביא בעת הקדשתו ששליחותו תכשל?
ייתכן להסביר את הדבר על פי המדרש (פסיקתא) המובא ברד"ק כאן (פס' ח'):
"את מי אשלח?" - שלחתי את מיכה והיו מכין אותו על הלחי… שלחתי את עמוס והיו קורין אותו ... קטיעא לישנא (=מגמגם)... 'ואמר הנני שלחני'- אמר לו הקב"ה: ישעיהו בני, בני טרחנים הם, סרבנים הם אם אתה מקבל להתבזות- לך. ואמר לו: על מנת כן. היינו הוא דאמר 'גוי נתתי למכים'.
הנבואה היא איפוא המשך ישיר להקדשה. שם חטא ישעיהו וקטרג על העם "ובתוך עם טמא שפתיים אנכי יושב". עכשיו מקבל הנביא את טרחם וסרבנותם באהבה, ומוכן לילך אף אם יודע הוא שנכונו לו קשיים, והעם לא יחזור בתשובה. ממש כמו ירמיהו שגם אצלו מופיע בפרק ההקדשה חיזוק מיוחד למול קשיי התפקיד. שכרו של ישעיהו מובא במילים האחרונות של ההפטרה "זרע קודש מצבתה" וכדפירש רש"י: "אף הם זרע הקודש הנמצאים בה, עומדים בקדושתן- הם יהיו לה למצבה".