ההופעה העליונה
פרק זה מתאר את ההופעה העליונה שעל ידה נתקדש ישעיהו לנביא ה', ההופעה שבמחזה האחרון שלה ה' קורע המסך מעל העתיד והנביא צופה בסקירה אחת עד הסוף. וכן מצינו לירמיהו שמיד בהופעה הראשונה של הנבואה נתגלה לו במראה הסוף, שמצפון תפתח הרעה וכי שוקד ה' על דברו לעשותו(ירמיה א).
זמנו של הפרק שלנו, נאמר שהיה בשנת מות המלך עוזיהו, ונראה שדעת חכמים כי הכונה לשנה שנצטרע, שמאז נחשב כמת במובן הפוליטי שהיה כלוא בבית החפשית, ויותם בנו ממלא מקומו(דברי הימים ב כו כא).
בִּשְׁנַת־ מוֹת֙ הַמֶּ֣לֶךְ עֻזִּיָּ֔הוּ וָאֶרְאֶ֧ה אֶת־ אֲ-דֹנָ֛י יֹשֵׁ֥ב עַל־ כִּסֵּ֖א רָ֣ם וְנִשָּׂ֑א וְשׁוּלָ֖יו מְלֵאִ֥ים אֶת־ הַהֵיכָֽל׃
(ישעיה ו א)
כלפי מעל עזיהו שחילל אז קדושת ההיכל ובא אל היכל ה' להקטיר על מזבח הקטרת(דברי הימים ב כו טז) בא המראה הזה להעיד כי ההיכל הוא רק טפל לשכינת ה', ובאמת ה' יושב על כסא רם ונשא ורק שוליו מלאים את ההיכל(וראה ישעיה סו א). ותפס לשון היכל כלפי מעל עזיהו שהיה בהיכל, שלולא זאת דרך הקרא לומר בית ה' בכל מקום שמדבר מבית(=על בית) המקדש.
וְקָרָ֨א זֶ֤ה אֶל־ זֶה֙ וְאָמַ֔ר קָד֧וֹשׁ ׀ קָד֛וֹשׁ קָד֖וֹשׁ יְ-הוָ֣ה צְבָא֑וֹ-ת מְלֹ֥א כָל־ הָאָ֖רֶץ כְּבוֹדֽוֹ׃
(ישעיה ו ג)
קריאת השרפים מכוונת גם כן נגד ההקלה שהקיל עזיהו בקדושת השם בבואו להקטיר בהיכלו במקום בני אהרן המקדשים(דברי הימים ב כו יח), כנגד זה השרפים משננים קדושתו ומוסיפים: "מלא כל הארץ כבודו" לומר כי אין השם זקוק דווקא לשכינת כבודו בבית המקדש.
וַיָּנֻ֙עוּ֙ אַמּ֣וֹת הַסִּפִּ֔ים מִקּ֖וֹל הַקּוֹרֵ֑א וְהַבַּ֖יִת יִמָּלֵ֥א עָשָֽׁן׃
(ישעיה ו ד)
כדי להבליט הכוונה בקריאת המלאכים שכתבתי לעיל ראש פסוק ג, מספר הנביא ישעיה אודות רושם הקריאה על בית ה', כאילו בית ה' נבהל ונזדעזע מקריאה זו הבאה להפחית ערכו בתור מקום כבוד ה'.
וָאֹמַ֞ר אֽוֹי־ לִ֣י כִֽי־ נִדְמֵ֗יתִי כִּ֣י אִ֤ישׁ טְמֵֽא־ שְׂפָתַ֙יִם֙ אָנֹ֔כִי וּבְתוֹךְ֙ עַם־ טְמֵ֣א שְׂפָתַ֔יִם אָנֹכִ֖י יוֹשֵׁ֑ב כִּ֗י אֶת־ הַמֶּ֛לֶךְ יְ-הוָ֥ה צְבָא֖וֹ-ת רָא֥וּ עֵינָֽי׃
(ישעיה ו ה)
המראה הזה, ה' יושב על כסאו וצבא השמים עומדים עליו, מורה על שבתו לדין כמלך יושב לדין. ומזה נבהל ישעיהו, כי אחת משתי אלה: או שישב ה' לכסא דין לדון אותו הרואה במראה הזה, או שמראים לו שה' בא במשפט עם עמו. ובין כך ובין כך אוי ואבוי, כי בין הוא ובין העם הם טמאי שפתים וברור שיצא הדין לחיוב; ובזה יובן מה שהזכיר חטאת וטומאת העם. וכן דקדוק לשונו: "כי את המלך ה' צבאות ראו עיני", כי סבת הבהלו היא שראה את ה' בתור מלך שופט. [וכמו שאומרים בעשרת ימי תשובה שהם ימי דין "המלך הקדוש" ו"המלך המשפט".]
עוד יש לומר, כי אמנם את המשפט הא-להי הנביא מיחס רק אל עצמו, ואומרו "בתוך עם טמא שפתים אנכי יושב", פירושו כמו "בתוך עמי אנכי יושבת"(מלכים ב ד יג), כלומר הנני יושב אתם שבת שלום ורעות ואיני מוחה בידם ונמצא שגם חטא הרבים תלוי בי.
[לפירוש רש"י כי סיבת הבהלו היא מה שראה ה' צבאות, קשה, שבשעת ההופעה יהא הנביא כל כך בהול על חייו הארציים.
ולהטעם שנמצא באגדה שנבהל על ששתק בשעת קריאת השרפים קשה לפי פשוטו של מקרא, שהרי בקרא מפרש טעם אחר: "כי את המלך ה' צבאית ראו עיניי"]
וַיָּ֣עָף אֵלַ֗י אֶחָד֙ מִן־ הַשְּׂרָפִ֔ים וּבְיָד֖וֹ רִצְפָּ֑ה בְּמֶ֨לְקַחַ֔יִם לָקַ֖ח מֵעַ֥ל הַמִּזְבֵּֽחַ׃
(ישעיה ו ו)
רמז רמז לו כי הקדושה הנבראת בידי אדם גדולה מזו שנבראת בידי שמים, שהרי השרף שהוא עצמו אש לוהט הוצרך לקחת במלקחים מעל המזבח הרצפה שאשה הודלק בידי אדם לשם ה', והמכוון בזה: שישעיהו ישתדל מעתה להרבות במו פיו קדושה בישראל.
וַיֹּ֕אמֶר לֵ֥ךְ וְאָמַרְתָּ֖ לָעָ֣ם הַזֶּ֑ה שִׁמְע֤וּ שָׁמ֙וֹעַ֙ וְאַל־ תָּבִ֔ינוּ וּרְא֥וּ רָא֖וֹ וְאַל־ תֵּדָֽעוּ׃
(ישעיה ו ט)
שליחות זו קיים באמרו לעיל: "ואת פועל ה' לא יביטו ומעשה"(ישעיה ה יב) כמו שכתבתי שם.
הַשְׁמֵן֙ לֵב־ הָעָ֣ם הַזֶּ֔ה...
(ישעיה ו י)
מכאן עד סוף הפרק אינו מתוכן השליחות אלא סוד ה' לנביאו מגלגול המאורעות העתידים, כמו שכתבתי בראש הסימן.
וָאֹמַ֕ר עַד־ מָתַ֖י אֲ-דֹנָ֑י וַיֹּ֡אמֶר עַ֣ד אֲשֶׁר֩ אִם־ שָׁא֨וּ עָרִ֜ים מֵאֵ֣ין יוֹשֵׁ֗ב וּבָתִּים֙ מֵאֵ֣ין אָדָ֔ם וְהָאֲדָמָ֖ה תִּשָּׁאֶ֥ה שְׁמָמָֽה׃
וְרִחַ֥ק יְהוָ֖ה אֶת־ הָאָדָ֑ם וְרַבָּ֥ה הָעֲזוּבָ֖ה בְּקֶ֥רֶב הָאָֽרֶץ׃
(ישעיה ו יא-יב)
כבר ביארתי בפרק א' כי אדמה וערים ובתים הם פרטים והארץ הוא הכלל, עיין שם.
וְע֥וֹד בָּהּ֙ עֲשִׂ֣רִיָּ֔ה וְשָׁ֖בָה וְהָיְתָ֣ה לְבָעֵ֑ר כָּאֵלָ֣ה וְכָאַלּ֗וֹן אֲשֶׁ֤ר בְּשַׁלֶּ֙כֶת֙ מַצֶּ֣בֶת בָּ֔ם זֶ֥רַע קֹ֖דֶשׁ מַצַּבְתָּֽהּ׃
(ישעיה ו יא-יב)
"מצבתה" חוזר(מתייחס) אל "עשיריה", שמאותה עשיריה בעצמה לא ישאר בתור מצבתה אלא זרע הקודש.