א בִּשְׁנַת־מוֹת֙ הַמֶּ֣לֶךְ עֻזִּיָּ֔הוּ וָאֶרְאֶ֧ה אֶת־אֲדֹנָ֛י יֹשֵׁ֥ב עַל־כִּסֵּ֖א רָ֣ם וְנִשָּׂ֑א וְשׁוּלָ֖יו מְלֵאִ֥ים אֶת־הַהֵיכָֽל׃ ב שְׂרָפִ֨ים עֹמְדִ֤ים ׀ מִמַּ֙עַל֙ ל֔וֹ שֵׁ֧שׁ כְּנָפַ֛יִם שֵׁ֥שׁ כְּנָפַ֖יִם לְאֶחָ֑ד בִּשְׁתַּ֣יִם ׀ יְכַסֶּ֣ה פָנָ֗יו וּבִשְׁתַּ֛יִם יְכַסֶּ֥ה רַגְלָ֖יו וּבִשְׁתַּ֥יִם יְעוֹפֵֽף׃ ג וְקָרָ֨א זֶ֤ה אֶל־זֶה֙ וְאָמַ֔ר קָד֧וֹשׁ ׀ קָד֛וֹשׁ קָד֖וֹשׁ יְהוָ֣ה צְבָא֑וֹת מְלֹ֥א כָל־הָאָ֖רֶץ כְּבוֹדֽוֹ׃ ד וַיָּנֻ֙עוּ֙ אַמּ֣וֹת הַסִּפִּ֔ים מִקּ֖וֹל הַקּוֹרֵ֑א וְהַבַּ֖יִת יִמָּלֵ֥א עָשָֽׁן׃ ה וָאֹמַ֞ר אֽוֹי־לִ֣י כִֽי־נִדְמֵ֗יתִי כִּ֣י אִ֤ישׁ טְמֵֽא־שְׂפָתַ֙יִם֙ אָנֹ֔כִי וּבְתוֹךְ֙ עַם־טְמֵ֣א שְׂפָתַ֔יִם אָנֹכִ֖י יוֹשֵׁ֑ב כִּ֗י אֶת־הַמֶּ֛לֶךְ יְהוָ֥ה צְבָא֖וֹת רָא֥וּ עֵינָֽי׃ ו וַיָּ֣עָף אֵלַ֗י אֶחָד֙ מִן־הַשְּׂרָפִ֔ים וּבְיָד֖וֹ רִצְפָּ֑ה בְּמֶ֨לְקַחַ֔יִם לָקַ֖ח מֵעַ֥ל הַמִּזְבֵּֽחַ׃ ז וַיַּגַּ֣ע עַל־פִּ֔י וַיֹּ֕אמֶר הִנֵּ֛ה נָגַ֥ע זֶ֖ה עַל־שְׂפָתֶ֑יךָ וְסָ֣ר עֲוֺנֶ֔ךָ וְחַטָּאתְךָ֖ תְּכֻפָּֽר׃ ח וָאֶשְׁמַ֞ע אֶת־ק֤וֹל אֲדֹנָי֙ אֹמֵ֔ר אֶת־מִ֥י אֶשְׁלַ֖ח וּמִ֣י יֵֽלֶךְ־לָ֑נוּ וָאֹמַ֖ר הִנְנִ֥י שְׁלָחֵֽנִי׃ ט וַיֹּ֕אמֶר לֵ֥ךְ וְאָמַרְתָּ֖ לָעָ֣ם הַזֶּ֑ה שִׁמְע֤וּ שָׁמ֙וֹעַ֙ וְאַל־תָּבִ֔ינוּ וּרְא֥וּ רָא֖וֹ וְאַל־תֵּדָֽעוּ׃ י הַשְׁמֵן֙ לֵב־הָעָ֣ם הַזֶּ֔ה וְאָזְנָ֥יו הַכְבֵּ֖ד וְעֵינָ֣יו הָשַׁ֑ע פֶּן־יִרְאֶ֨ה בְעֵינָ֜יו וּבְאָזְנָ֣יו יִשְׁמָ֗ע וּלְבָב֥וֹ יָבִ֛ין וָשָׁ֖ב וְרָ֥פָא לֽוֹ׃ יא וָאֹמַ֕ר עַד־מָתַ֖י אֲדֹנָ֑י וַיֹּ֡אמֶר עַ֣ד אֲשֶׁר֩ אִם־שָׁא֨וּ עָרִ֜ים מֵאֵ֣ין יוֹשֵׁ֗ב וּבָתִּים֙ מֵאֵ֣ין אָדָ֔ם וְהָאֲדָמָ֖ה תִּשָּׁאֶ֥ה שְׁמָמָֽה׃ יב וְרִחַ֥ק יְהוָ֖ה אֶת־הָאָדָ֑ם וְרַבָּ֥ה הָעֲזוּבָ֖ה בְּקֶ֥רֶב הָאָֽרֶץ׃ יג וְע֥וֹד בָּהּ֙ עֲשִׂ֣רִיָּ֔ה וְשָׁ֖בָה וְהָיְתָ֣ה לְבָעֵ֑ר כָּאֵלָ֣ה וְכָאַלּ֗וֹן אֲשֶׁ֤ר בְּשַׁלֶּ֙כֶת֙ מַצֶּ֣בֶת בָּ֔ם זֶ֥רַע קֹ֖דֶשׁ מַצַּבְתָּֽהּ׃
📖

פרשנים על הפרק

📚

מאמרים על הפרק

אברבנאל

אברבנאל

פסוק א:
הנבואה החמשית תחלתה בשנת מות המלך עוזיהו עד ויהי בימי אחז וגומר והיא פרשה אחת בלבד: וראיתי להעיר בה ששת השאלות:
פסוק א:
השאלה הראשונה מה ראה הנביא לתלות הנבואה הזאת בשנה שמת המלך עוזיהו, והיא תלייה זרה, כי לא מצינו חשבון למיתת המלכים, גם שבנבואה הזאת לא מצינו בה דבר מיוחד לעוזיהו, לא למיתתו ולא לצרעתו, ואף שנאמר שהיתה זאת הנבואה הראשונה אשר נבא ישעיהו, עדיין יקשה למה ייחסה לשנת מות המלך עוזיהו בהיותה בלתי מתיחסת למיתתו, והנה אחר זה נאמר בשנת מות המלך אחז היה המשא הזה, אבל שם היתה הנבואה מתיחסת למיתת אחז לפי שהיו הפלשתים שמחים במותו והודיעם הנביא שיקום תחתיו בנו חזקיהו שיהיו נכנעים תחת ידו, וז"ש אל תשמחי פלשת כולך כי משורש נחש יצא צפע ופריו שרף מעופף ורעו בכורי דלים ואביונים לבטח ירבצו, ומפני זה היה ראוי שיאמר באותה נבואה בשנת מות המלך אחז, לא במראה הזאת שלא בא בה דבר מתיחס לעוזיהו:
פסוק א:
השאלה השנית מה היה שראה ישעיהו המראה הזאת העליונה מהש"י וכסאו והשרפים והקדושה המשולשת ושאר הדברים, בהיות ענין המראה ותכליתה להוכיח את העם שמעו שמוע ואל תבינו השמן לב העם הזה, ומה ענין לתוכחת העם עם מעשה מרכבה, ופעמים רבות ניבא ישעיהו על תוכחת ישראל ויהודה ושאר הנביאים ג"כ, ולא ראו המראה הגדולה הזאת בתחילת התוכחה, ואין לנו שנאמר שהיתה הנבואה הזאת תחלה נבואת ישעיהו, ושלכן הראהו הב"ה להשלמתו סדר המציאות, כמ"ש ליחזקאל בתחילת נבואותו, כי הנה שאר הנביאים בתחילת נבואותיהם לא נזכר שראו דבר מזה, וגם יחזקאל ראה פעם אחרת מעשה מרכבה אחר שהיה מנבא ימים רבים כמו שבא במראה השנית לו, כ"ש שהנבואה הזאת לישעיהו אינה הנבואה הראשונה כמו שזכרתי בפי' הנבואה הא', וכמו שאוכיח עוד אחר זה:
פסוק א:
השאלה השלישית בענין המראה הזאת שהתחיל בסבה הראשונה הנבדלת באומרו ואראה את ה', וזכר אחריו ענין הגלגל העליון באמרו ושוליו מלאים את ההיכל, וחזר לדבר מהנבדל באמרו שרפי' עומדים ממעל לו, ודבר אחר זה מהגלג' וינועו אמות הספים וגומר, והיה ראוי שיזכור כל המאמר בנבדלים יחד, ואחריו יביא ענין הגלגלים יחד, ואחריו ענין העולם השפל. לא שיזכרם בערבוביא:
פסוק א:
השאלה הרביעית באומרו שש כנפים שש כנפים לאחד וגומר, כי הנה יחזקאל לא ראה להם כי אם ד' כנפים, וזכר הרב המורה בפר"ה ח"ב שהארבעה כנפיה רומזות לארבעת סבות תנועת הגלגל שהם כדוריותו ונפשו ושכלו וחשוקו, ואם היה זה כך איך ראה ישעיהו שש כנפים, גם לא יסכים אומרו בשתים יכסה פניו ובשתים יכסה רגליו ובשתים יעופף עם אותם שזכר הרב:
פסוק א:
השאלה החמישית באומרו אוי לי כי נדמתי כי איש טמא שפתים אנכי וגומר, ולמה היה מקונן הנביא על עצמו כי הנה במה שראה לא היה לו עון אשר חטא לשיאמר ככה, וגם יחזקאל כאשר ראה כדמות המראה הזאת לא אמר כזה, והמלאך שהשיבו וסר עונך וחטאתך תכופר לא ביאר מה פשעו ומה חטאתו שכפר בעדו:
פסוק א:
השאלה הששית במה שצוהו האל שיאמר לעם שמעו שמוע ואל תבינו, וראו ראה ואל תדעו, השמן לב העם הזה ואזניו הכבד ועיניו הזעו, הנה זה היה סבת חטאתם שלא הבינו דברי הנביא ולא דעת ולא תבונה בתוכחותיו, ואל פעל ה' לא הביטו ואל מעשה ידיו לא ראו, ואיך א"כ צוה עליהם שיעשה בהפך מה שהיה מוטל עליהם כפי דרכי התורה והאמת, כ"ש שביאר הסבה באומרו פן יראה בעיניו ובאזניו ישמע ולבבו יבין ושב ורפא לו, כאילו זה היה בלתי ראוי שיהיה כן ואדרבה שזה היה ראוי לעשות, וכולי האי ואולי שיראו בעיניהם וישמעו באזניהם ולבבם יבינו וישובו בתשובה כדי שירפא להם הקב"ה: והנני מפרש הפסוקים באופן יותרו השאלות כולם: ואקדים לפירושם הקדמה אחת נצטרך אליה בפירוש המראה הזאת וכה אומר:
פסוק א:
הנה הנבואה הזאת אין ספק שהיא נבואה עליונה והשגה נפלאה זכה אליה הנביא במקום הזה, וכבר חשבו אנשים שהיא אחת ושוה עם המראה אשר ראה יחזקאל בתחילת נבואתו, אם לא שבאה בדברי ישעיהו בקצור ובדברי יחזקאל בהרחבת הביאור, והביאם לזה מ"ש חז"ל במסכת חגיגה (יג, ב) כל מה שראה יחזקאל ראה ישעיהו, והמשילו ביניהם שהא' היה דומה לבן כרך והוא ישעיהו, והאחר לבן כפר שהוא יחזקאל ולכן הרבה הוא לדקדק התוארים והמשרתים אשר ראה למלך, וישעיהו אמר דרך כלל ואראה את ה', וכמו שהביא הרב המורה בפ"ו ח"ג ולא ביאר הרב כוונתו ודעתו בפרק ההוא, וגם אני אשמרה לפי מחסום בו כי אנכי לא נקראתי בזה המקום לבאר דברי הרב המורה כי אם לפרש הכתובים על אמתתם, האמנם כפי מה שיורו עליו הכתובי' ההקדמה ההיא לא תתהפך כי היא מחייבת כוללת ולא תתהפך כי אם חלקית, ולכן בהיות שכל מה שראה יחזקאל ראה ישעיהו לא יתחייב שכל מה שראה ישעיהו ראה יחזקאל כי הנה הכתובים יעידו שיש ביניהם בענין השגתם במראות ההמה ששה הבדלים חזקים:
פסוק א:
ההבדל הראשון שיחזקאל קשר השגתו בשנה ובחדש וביום ובמקום שהשיג בו השגתו, וישעיהו לא זכר מזה כי אם השנה, וכתב הרב המורה בפר"ז ח"ג וז"ל מכלל מה שצריך לחקו' עליו קשר והשגת המרכבה בשנה ובחדש וביום וקשרה במקום שזה כולו מה שצריך לבקש לו ענין ולא יחשב שהוא דבר אין ענין לו ע"כ: ואמנם מה הנרצה בזה אצל הרב ולמה לא פירשו אחרי שהעיר עליו אין זה גם כן יאות ממה שיאות במקום הזה, ודי לנו שנדע שיחזקאל כדי לאמת הנבואה שבאה עליו פרט הפרטים ההם כולם, אמנם ישעיהו להיותו מוחזק בנבואתו לא הוצרך לומר כי אם שהיה בשנת מות המלך עוזיהו שאמרו לצורך כמו שיבא עליו הביאור אחר זה:
פסוק א:
וההבדל השני הוא שיחזקאל אמר נפתחו השמים ואראה מראות אלהים וכבר כתב הרב המורה שענין זה המאמר הוא על דרך פתחו לי שערי צדק, ודלתי שמים פתח, יורה שלא היה זה כפי פשוטו כי אם שבהשגתו נפתחו לו שערים מאותה ידיעה אמתית, על דרך מה שאמר גאלינוס בדברו בענין הדפק שאמר נפתחו אלי שערים מהדפק וכל זה מורה על חולשת ההשגה ההי' אצלו כיון שהיה מגזם כמה שהשיג מענין העליונים שנפתחו אליו השמים בהשגתם, אמנם ישעיהו אמר ואראה את ה' שהוא מאמר יורה על מדרגת הנבואה יותר עליונה שבאה בנביאים, וגם ביעקב נאמר (בראשית כח, יב) ויחלום והנה סולם להורות שהיתה נבואתו בחלום, והשגת ישעיהו במראה:
פסוק א:
וההבדל השלישי שיעקב התחיל מלמטה למעלה כמו שאמר והנה סולם מוצב ארצה וראשו מגיע השמימה והנה מלאכי אלהים עולים ויורדים בו, ויחזקאל התחיל מהעול' האמצעי שהוא מהחיות שלדעת הרב המור' הם הגלגלים ואחריהם ראה האופנים שנאמרו על היסודות לדעתו ואחריהם זכר החשמל שהוא מדרגת השכלים הנבדלים, ולא היתה השגתו אם כן לא מלמעלה למטה ולא מלמטה למעלה כי אם מהאמצע אל הקצה התחתון, ואחר כך אל הקצה העליון אשר כנגדו, אמנם ישעיה התחיל מלמעלה באמרו ואראה את ה' וגומר. וכבר התבאר בזולת זה המקום שגם בדרך העיון והחקירה היה המופת המוחלט והידיעה השלמה המיוחסת לטבע מלמעלה למטה, רוצה לומר מהסבות אל המסובבים:
פסוק א:
וההבדל הרביעי הוא שיחזקאל ראה ארבעה כנפים, וישעיהו ראה שש כנפים לפי דעת הרב המורה אין הנושא בשתי המראות אחד, כי הכנפים שזכר יחזקאל היו ארבעה לפי שהם כנפות החיות שהם הגלגלים ויש להם ארבעה סבות התנועה כמו שזכרתי בשאלה הד', אמנם הכנפים שזכר ישעיהו הם לשרפים ולא יורו על סבות התנועה כי אם על ההסתר, וכמו שאבאר אחר זה, ולפי זה הדרך קצרה השגת יחזקאל בשלא ראה כנפי השרפים כמו שראה אותם ישעיהו, והאריך בגלגלים ובאופנים וקצר בהשגת הנבדלים לקוצר השגתו, וישעיהו קצר בעולם ההויה ובעולם הגלגלים והאריך בענין הנבדלים שהיה בו יותר עמוק ההשגה, וזה יורה ג"כ על שלמותו בה:
פסוק א:
וההבדל החמשי שיחזקאל אמר לשון דמות ברוב עניני השגתו אם בענין החיות אמר ודמות על ראשי החיה רקיע וכן דמות ארבע חיות וכן דמות כסא וכן דמות כמראה אדם עליו מלמעלה דמות מראה כבוד ה', כי בכולם אמר לשון דמות שהוא הלשון הנופל על ההשגה המסופקת כאלו אמר כמדומה לי שהוא היה כך וכך ולא תמצא שאמר באופנים לשון דמות לפי שהיו דברים חומרים שהם לדעת הרב היסודות ולכן השיגם הנביא ההוא בשלימות, וכמו שהעיד כל זה הרב באותו פרק הנזכר, אמנם ישעיהו לא אמר לשון דמות לא בעליונים ולא בתחתונים לפי שהיתה נבואתו בכול' זכה ובהירה ולא מסופקת בדמיונות:
פסוק א:
וההבדל הששי הוא שיחזקאל לא ראה את השם מדבר עמו ולא אמר ששמע דבריו, אבל אמר בסוף המראה ואשמע קול מדבר ששמע קול שהיה מדבר מבלתי שידע אם היה קול נברא או איזה קול היה ולכן אמר (יחזקאל ב, א - ב) ויאמר אלי בן אדם עמוד על רגליך ואדבר אותך, ותבא בי רוח כאשר דבר אלי תעמידני על רגלי ואשמע את מדבר אלי, רוצה לומר ששמע אותו שהיה מדבר אליו כי לא היה יודע הנביא יחזקאל מי הוא, אמנם ישעיהו לא היה כן כי הוא אמר בפירוש, ואשמע את קול ה' אומר, ואמנם אם הדבר הזה הוא אפשרי ואם היה בחלום או במראה הנה אחקור עליו בפירוש הכתוב: הנה התבאר מששת ההבדלים האלה שמראת ישעיהו בנבואתו זאת היתה יותר עליונה בהירה וזכה ממראת יחזקאל, ולכן אמרו שהיה ישעיהו כבן כרך, רוצה לומר שהיה מלומד בבתי המלכים בחצריהם ובטירותם והיה יודע עניניהם בשלימות גדול, ויחזקאל היה כבן כפר שראה את המלך והשיג ממנו הדברים החיצוניים והשיג מעט מהדברים הפנימיים וסודות המלך.
פסוק א:
ואחרי ההקדמה הזאת נעתיק אל פירוש הפסוקים כפי מה שיאות במקום הזה ולא בדרך חקירת הדרושים בעמקם כפי עצמם:
פסוק א:
הכוונה הכוללת בנבואה הזאת היא להגיד מראה עליונים שראה הנביא מסדר המציאות וחלקיו והיה זה כדי להודיעו רוממות הש"י ומעלתו ושפלות ופרטיות השגחתו בעניני בני אדם כי בזה היה טעות עוזיהו כשזרחה הצרעת במצחו, ולפי שגם בני דורו היו נכשלים באותו מינות ייעד הקדוש ברוך הוא על עונשם וכמו שיתבאר בפסוקים:
פסוק א:
בשנת מות המלך עוזיהו ואראה את ה' וגו', הנה פשט הכתובים מורה שלא היתה זאת הנבואה הראשו' אשר ראה ישעיהו כיון שלא נכתבה בתחילת הספר, ומה שאמר בכאן את מי אשלח, הנני שלחני, אינם ראיות הכרחיות לשתהיה זאת הנבואה הראשונה שנבא, כמו שכתבו החכמים, כי הנה היה ענין השליחות לפי שהיו בזמן ההוא נביאים אחרים מזולת ישעיהו, כגון עמוס שנבא בימי עוזיהו, והושע שנבא בימי עוזיהו ויותם ואחז וחזקיהו כמו שזכר הכתוב, ומיכה שנבא בימי אחז ויותם וחזקיהו, והיה הקדוש ברוך הוא חפץ להודיע את ישראל שיתיאשו מהתשועה ולא תשאר להם עוד תקוה ותוחלת כי אין רפואה למכתם, ולכן היה אומר כאדם המתיעץ עם פמליא שלו את מי אשלח לעשות זה השליחות, וישעיהו השיבו הנני שלחני, רוצה לומר לי יאות לעשות השליחות הזה יותר מנביא אחר לפי שאני התריתי בהם פעמים רבות ולא שמעו בקולי ומפני זה צוהו הש"י שילך לאותו שליחות, וזהו לך ואמרת לעם הזה לא שתהיה זאת הנבואה הראשונה שנבא ולפי זה ראוי שנפרש בשנת מות כפשוטו, בשנה שמת ונפטר מן העולם, לא כשנצטרע כדברי המתרגם, וכבר ביאר הכתוב שישעיהו ניבא בימי עוזיהו, והנבואה הזאת היתה אחרי מותו בשנה ההיא, והוא ממה שיוכיח שאין הנבואה הזאת אליו הראשונה ושבאו הפרשיות כסדרן.
פסוק א:
והנה ייחס הכתוב זאת המראה למיתת עוזיהו או לצרעתו כדעת יונתן, לפי שבספר מלכים נזכר שבזקנותו נטה לבו מאחרי ה' דכתיב (דברי הימים ב' כו, טז) ובחזקתו גבה לבו למעול עד להשחית, וימעול מעל בה' אלקיו, ולמה היה עונשו שהצרעת זרחה במצחו, ויותר היה ראוי שיבש ידו בהקרי' להקטיר כמו שקרה לירבעם, או שימות כאשר מתו נדב ואביהו, וקרח ועדתו מקריבי הקטרת, אבל היה הענין בלי ספק שנכנסו בלבו דעות זרות, והאמין אמונה רעה בחק הש"י והיא שלרוממות מעלתו לא היה משגיח בפרטות, ולכן בא להקטיר קטורת בחושבו שהיה זה לו כבוד ומעלה בעיני העם ואין ה' רואה, וזו היה מעל גדול בה' אלקיו, לזה היה עונשו שהצרעת זרחה במצח מקום הרשע, והוא הראש אשר חשב מחשבה כוזבת כזאת שמה המשפט, וישעיה כשראה שנצטרע התאבל על זה מאד בראותו המלך משיח ה' מצורע בבית החפשית, ולפי שתמיד עוזיהו עשה הישר בעיני ה' חרה אף הנביא על צערו, לפי שלא היה יודע מצפוני לבו והפסד אמונתו, ולכן באה אליו הנבואה הזאת בשנה שנצטרע כדעת המתרגם, להוציאו מאותה מחשבה, ואם אמרנו שבשנת מות היא מיתה ממש, נאמר שנפקד' מישעיהו ימים רבים הנבואה מתוך העצבות, וכמו שקרה למשה אדוננו כל ימי גזרת המרגלים שנסתלקה ממנו הנבואה, והראהו הש"י עתה המראה הגדולה הזאת כדי להודיעו גודל רוממותו, ושעם כל זה היה משגיח על דברת בני האדם כדי שהנביא יתן אל לבו חטאת עוזיהו מה היה, רוצה לומר שלא היה מאמין בהשגחה האלהית הפרטית, וזהו אמרו, ואראה את ה' יושב על כסא רם ונשא ועם כל רוממותו ונשאותו היו שוליו מלאים את ההיכל ומלוא כל הארץ כבודו, וכמו שאמר במקום אחר (ישעי' נז, טו) כה אמר רם ונשא שוכן עד וקדוש שמו מרום וקדוש אשכון ואת דכא ושפל רוח להחיות רוח שפלים וגומר, ולפי שהיתה זאת כונת המראה ותכליתה באה אליו בשנת מותו או בשנה שנצטרע, כי היה אותו זמן ראוי והגון להודיע לו יתברך חטאת עוזיהו ושבעבורו נצטרע, ומפני כבודו לא פירש הכתוב יותר מזה, ולהיות זה כן הוצרך הנביא להתנצל ממה שיתלונן על ענין עוזיהו, וזהו אמרו בסוף המראה אוי לי כי נדמתי כי איש טמא שפתים אנכי וגו' וכמו שאבאר:
פסוק א:
הנה התבאר מזה למה תלה הנביא זאת המראה במיתת המלך עוזיהו, שהיה זה לפי שבאה אליו על ענינו, וכמו שאמרו חכמים ז"ל (רש"י כאן וראה תנחומא צו, יג) שהיה הקדוש ברוך הוא יושב על הכסא לדון את עוזיהו כאשר שלח ידו להקטיר את הקטרת (דברי הימים ב' כו, טז), והתבאר גם כן מהו היחס אשר יש למראה הזאת עם התוכחה אשר יזכור, שהוא לפי שהיו אנשי דורו נכשלים באותו עון ואמונה כוזבת באמרם: עזב ה' את הארץ (יחזקאל ח, יב). והותרו בזה השאלות הראשונה והשנייה.
פסוק א:
ורבי חנוך אלקוסטנטיני כתב שבהיות עוזיהו בתוקפו וגבורתו, לא היה ישעיהו מוכן להשיג המדרגה הנפלאה הזאת מהנבואה, כי במשול רשע יאנח עם (משלי כט, ב), ואין הנבואה שורה לא מתוך עצבות (רמב"ם הל' יסודי התורה פ"ז ה"ד וראה שבת ל, ב), וכאשר יאנח עם במשול הרשע, כן בנפול הרשע ישמח עם, והשמחה אל השכל מההכנות הגדולות המכינות לקבול הנבואה, ולכך בשנת מות המלך עוזיהו שמח הנביא וירא מיד המראה הזאת. ואין דבריו נכונים, כי הנה עוזיהו עשה הישר בעיני ה' (דברי הימים שם, ד), וכל יגיעיו לא ימצאו לו עון אשר חטא כי אם בעלותו להקטיר, וקודם זה לא היה רשע, ולמה בעבורו תסתלק הנבואה מישעיהו. אבל האמת הוא מה שכתבתי בזה ולא חששתי לעשות צורה בכתובים כמו שעשה החכם הנזכר שהיה המלך עוזיהו רמז ליצר הרע, כי הם דברים בטלים דקות ושדופות קדים ואין לי חפץ בהם.
פסוק א:
והנה מה שאמר:
פסוק א:
ואראה את ה' יושב על כסא וגומר, כבר אמרו חכמים ז"ל ביבמות פרק החולץ (מט, ב) שנתקשה מאד על מנשה הרשע ושאמר עליו אל ישעיהו משה רבך אמר שמות לג, כ) כי לא יראני האדם וחי ואתה אמרת, ואראה את ה', ושעל זה הרגו עם קושיות אחרות שנעשו עליו. אמנם חכמים ז"ל באותו פרק וגם המפרשים בפירוש הכתוב הזה באו להתיר קושיות מנשה ואמרו בגמרא, כאן באספקלריא המאירה וכאן באספקלריא שאינה מאירה, ורצו לומר כפי דעת המפרשים שהחלוף וההבדל אשר היה בין מאמר משה אדונינו עליו השלום למאמר ישעיהו עליו השלום הוא, שמשה דבר מהרואים באספקלריא המאירה, ובאותו אופן יצדק אמרו, לא יראני האדם וחי, לפי שהיה בלתי אפשר שיושג השי"ת באותה אספקלריא המאירה, וישעיהו דבר באספקלריא שאינה מאירה ובה צדק מאמרו, ואראה את ה' כי היה זה אפשרי בה. וענין זה שמשה היה שאלתו הראני נא את כבודך (שמות לג, יח), שישיג בשכלו אמיתת מהותו יתברך, כי השכל לא יקבל כי אם המושכל העצמי האמתי, וזהו מה שנמנע ממנו באומרו, לא תוכל לראות את פני כי לא יראני האדם וחי, וכמו שכתב הרב המורה בפרק ארבעה וחמשים מחלק הראשון. אמנם ישעיהו היה מנבא כשאר הנביאים על ידי הכח המדמה, ולכן היה אפשר שיראה את השם בדמיונו בצורה מוגשמת מיוחדת כגבור מלחמה או כזקן מלא רחמים וכמו שאמרו חכמים זכרם לברכה (מכילתא יתרו פרשה אנכי ה'; פסיקתא רבתי כא, ו) שראוהו ישראל על על הים ובמתן תורה ומזה הדרך גם כן אמר מכיהו בן ימלא (מלכים א' כב, יט), ראיתי את ה' יושב על כסאו וגומר, וכל צבא השמים עומדים עליו מימינו ומשמאלו שהיתה המראה ההיא על ידי הכח הדמיוני שהיה מדמה לו יתברך צורה מה, והכח ההוא הדמיוני נקרא בלשונם ז"ל אספקלריא שאינה מאירה.
פסוק א:
זהו הדרך היותר מתישב שראיתי למעיינים בדבר הזה, וכולם כתבו בביאור שזה היה דעת המורה. אבל כפי דרכי הרב המורה בהשבת פרקיו הוא לא כן יחשוב ולבבו לא כן ידמה, אבל היתר הספק שהקשה מנשה הרשע לדעת הרב הוא באופן אחר, ועניינו שיש הפרש גדול לדעתו בין מה שראה הנביא בחלום של נבואה למה שיראה במראה הנבואה שהם שני המינים שזכרה התורה, שנאמר (במדבר יב, ו) במראה אליו אתודע בחלום אדבר בו, וקבל הרב מפשט הכתובים שמשה רבינו ע"ה לא היה מנבא בחלום כיון שכחו המדמה לא היה גובר בנבואתו, וכן אמרו חכמים ז"ל (ראה ויק"ר א, יג) שמשה לא היה מנבא בלילה כי אם ביום שנאמר (שמות ו, כח) ביום דבר ה' וגומר, ולפי שמשה היה נבואתו תמיד במראה, לכן נאמר, לא תוכל לראות את פני, מפני שבמדרגת המראה אי אפשר לדעת הרב - שיראה הנביא כאלו השם מדבר עמו, מצורף לזה שהשגת המהות האלהי בשכלו היה דבר נמנע מפאת עצמו וכמו שאמר, ופני לא יראו אבל ישעיה - הרב יחשוב - שהיתה נבואתו זאת בחלום לא במראה, ולכן לא היה מהבטל שיראה כאלו השם מדבר עמו, כי כבר יתיר זה הרב בחלום של נבואה לא במראה הנבואה.
פסוק א:
והנני מודיעך מאין לקטתי זה מדבריו, שא נא עיניך וראה בפרק מ"ה חלק שני שסדר הרב שם מדרגות הנבואה, ועשה חלוק מהחלום אל המראה, ועשה בחלום הנבואה חמשה מדרגות, אם שיראה צורות ומשלים בלי שישמע דברים כלל באותו חלום נבואיי, ואם שישמע בחלום דברים ולא יראה מי הוא האומר אותם, ואם שישמע בחלום דברים ויראה כאלו איש מדבר אותם אליו, ואם שישמע דברים בחלום ויראה מלאך מדבר אותם אליו, ואם שישמע דברים בחלום הנבואה ויראה כאלו הש"י מדבר אותם אליו, ובזאת המדרגה הה' שהיא האחרונה ממדרגות החלום הנבואיי, הביא הרב פסוק, בשנת מות המלך עוזיהו ואראה את ה', וכן מה שאמר מיכיהו בן ימלא (מלכים א' כב, יט) ראיתי את ה' יושב על כסאו וגומר, הנה אם כן גלה שם הרב דעתו שהנבואה הזאת שנבא ישעיהו היתה בחלום של נבואה, ולכן לא הרחיק שיאמר בה, ואראה את ה', ואשמע את קול ה' (להלן נג, ח) ואחר כך עשה הרב בענין מראה הנבואה חלוקות אחרות כראשונות שעשה בחלום, אם שיראה משלים וצורות במראה הנבואה, ואם שישמע דברים במראה הנבואה ולא יראה האומר אותם, ואם שישמע דברים במראה ויראה כאלו איש מדבר אותם אליו, ואם שישמע דברים במראה ויראה כאלו מלאך מדבר אותם אליו, ולא עשה במראה הנבואה כי אם ארבע המדרגות האלה כארבעת מדרגות החלום הראשונות, אמנם המדרגה החמשית שזכר בחלום לא זכר הרב דוגמתה במראה, וכתב שמה זה לשונו, אבל שיראה הנביא כאלו השם מדבר עמו, הוא רחוק אצלי ולא יגיע פעל הכח המדמה לזה, ולא מצאנו כן בשאר הנביאים, ולזה נאמר בתורה (במדבר יב, ו) במראה אליו אתודע בחלום אדבר בו - ששם דבור השם לנביא בחלום בלבד, אמנם במראה לא תהיה כי אם התודעות השכל וכו'.
פסוק א:
וכמה מהעומק יש בדברי הרב אלה, וכונתו הוא שהכח המדמה בהיות האדם בהקיץ הוא מסודר ונכנע תחת הכח השכלי, ולכן לא יכזב מאד בהרכבותיו וציוריו, ולא יגשם כי אם הדבר שימצא לו צורה מה מתיחסת אליו כפי ענינו, כאלו תאמר שידמה השכל בצורת איש בדמותו וצלמו, ויצייר את המלאך בכנפים ובאש כפי מה שתארוהו האלקיים כן בבחינותיהם, אבל הסבה הראשונה לא ימצא לה בכח הדמיוני בהיותו משועבד לשכל ומסודר כראוי, דמוי ויחס יביאהו לצורה מן הצורות המוגשמות, וכמו שאמר הנביא (להלן מ, יח) ואל מי תדמיון אל ומה דמות תערכו לו, אמנם בחלום ימצא המדמה בלתי מסודר, לפי שאינו נכבש ונכנע לכח השכלי ומסודר תחתיו, ולכן הוא מבולבל וחושב מחשבות בלתי מסודרות בנבואתו, שמפני זה היתה מראת הנבואה יותר זכה ובהירה ומפורשת מן החלום הנבואיי, ובעבור זה לא הרחיק הרב, שבחלום הנבואיי בהיות המדמה מבולבל ובלתי מסודר כפי השכל, יראה הנביא כאלו השם מדבר עמו ויציירהו בצורה מן הצורות כפי פעולותיו אם בגבורה ואם ברחמים כדבריהם ז"ל (מכילתא יתרו שם; פסיקתא רבתי שם), אבל במראה הנבואה שהמדמה אז משועבד ונכנע לכח השכלי ומסודר תחתיו, חשב הרב שהיה רחוק שיצייר הנביא את הש"י הנבדל בתכלית ההבדל לשום בריה מבריותיו, כי השכל המושל שם ימאן זה, והמדמה לא ישתגע כל כך בהיות רסן השכל על לחיו שיבוא לעשות דבר שאין מקום אליו. ולכן פירש הרב השגת ישעיהו ומיכיהו בן ימלא שהיו בחלום הנבואיי, עם היות שלא זכרו הכתוב לא במראה הנבואה, ושלכן ראו את השם, מה שלא היה כן משה אדוננו, מפני שהיה נבואתו במראה ולא בחלום.
פסוק א:
ואחשוב אני שבזה הדרך עצמו יפרש הרב מה שאמרו חכמים זכרונם לברכה (יבמות מט, ב) כאן באספקלריא המאירה וכאן באספקלריא שאינה מאירה, שקראו את המראה הנבואיית אספקלריא מאירה - מפני זכותה, וקראו את החלום הנבואיי אספקלריא שאינה מאירה - מפני ערבוב הדמיון ובלבולו. ועם כל מה שהלצתי בעד הרב בדעת הזה, אתה תראה באותו פרק אשר זכרתי, שהוא עצמו הרגיש בחולשת דעתו ורפיון טענותיו ונעתק ממנו אל דרכים אחרים. והרב רבי דוד קמחי כתב שענין ואראה את ה' הוא, שראה במראה הנבואה כבוד ה', כי פירוש, ה' במקום הזה הוא כבוד ה', ושזה היה דעת יונתן שתרגם, יקרא דה', ושכן תרגם אנקלוס (שמות יט, כ), וירד ה' על הר סיני, ואיתגלי יקרא דה', ושהמאמר הזה שאמר ישעיהו הוא עצמו מה שאמר יחזקאל (יחזקאל א, כח) הוא מראה דמות כבוד ה'. יראה מדבריו שהיה דעתו שראה ישעיהו בתחילת זאת הנבואה כבוד ה', והוא הכבוד הנברא שהוא האש הנראה חוץ לנפש, שראו אותו ישראל במעמד הנבחר, וכמו שאמר (שמות כד, יז) ומראה כבוד ה' כאש אוכלת בראש ההר לעיני בני ישראל. וכן הבינו הרב המורה מדברי אנקלוס. ודברי ה"ר דוד קמחי בלתי נכונים הם, כי יחזקאל לא קרא כבוד ה' את האור הנברא בדרך נס חוץ לנפש נראה לעינים, כי איך יאמר עליו שהוא היה על הכסא, אבל רצה בכבוד ענין השכלים הנבדלים מניעי השמים, ולכן ראה אותו דמות כבוד ה' על הכסא שהוא הגלגל העליון, גם לדעת הר' דוד קמחי, ואולי שיונתן אליהם כיון באומרו, ית יקרא דה', כי יקרא דה' בדברי שני המתרגמים השלמים האלה, יאמר פעמים רבות על המניעים הנבדלים, וכמו שאבאר אחר זה:
פסוק א:
וכאשר הרגשתי בחולשת הדעות האלה כולם, אמרתי אני אל לבי בהיתר הספק הזה דרך אחר כפי פשט הכתובים, והוא שהנבואה הזאת כלל ופרט יגיד, ראשונה שראה את השם יושב על כסא שאותו כסא היה רם ונשא, רומז לגלגל העליון המקיף בכל, שהוא רם ונשא על כל השמים ומקיף בהם, והוא מתדמה החלקים ותנועתו אחת פשוטה, והוא הנקרא ערבות וכסא ה', להיות מורה על גדולת היושב עליו, ולפי שנאמר בו כסא על צד המשל, אמר הנביא יחזקאל (יחזקאל א, כו) שראה דמות כסא, ובאומרו כאן, יושב על כסא, גלה הנביא שהוא יתברך מניע אותו גלגל עליון, ולכן אמר שהיה יושב עליו, ולא אמר בו, להודיע שהוא מניע בלתי מתנועע וכבר אמתה התורה האלהית הדעת הזה, רוצה לומר היותו יתברך המניע הראשון לגלגל העליון, ולכן נאמר ביעקב (בראשית כח, יג) והנה ה' נצב עליו, ואמר משה (דברים לג, כו) רוכב שמים בעזרך, ודוד אמר (תהלים סח, ה) סולו לרוכב בערבות ביה שמו, שכל זה מורה שהסבה הראשונה יתברך הוא המניע הראשון, ולכן אמר הנביא ישעיהו, ואראה את ה' יושב על כסא רם ונשא, ואפשר לפרש רם ונשא מתואריו יתברך לא תוארי הכסא, ושהוא על דרך (להלן נז, טו) כי כה אמר רם ונשא שוכן עד וקדוש שמו, יאמר שראה שהאל יתברך שהיה יושב על הכסא, היה רם ונשא בתכלית הרוממות ונבדל ממדרגת הכסא תכלית ההבדל, ולפי שהכסא הוא גשמי לכן כדי להבדילו ממנו אמר שהיה הוא יתברך רם ונשא בערך אותו כסא אשר זכר. ואמר בו לשון ישיבה, לפי שהוא החזק שבכל מיני המצב, וגם שהישיבה תורה על האדנות, ולכן המושל יושב על כסאו והמשרתים עבדיו עושי רצונו עומדים לפניו, ומזאת הבחינה אמר בו יושב. וכבר זכרו הנביאים בש"י לשון ישיבה בכל אחד מהעולמות אם בנבדלים אמר (להלן יז, טז) יושב הכרובים, ובגרמים השמימיים אמר (תהלים ב, ד) יושב בשמים, ובשפלים אמר (להלן מ, כב) היושב על חוג הארץ, ובאומה הישראלית בפרט אמר (תהלים כב, ד) יושב תהלות ישראל, וזה כולו ממה שיורה ששם ישיבה יאמר עליו מאותם הבחינות שזכרתי.
פסוק א:
וזכר עוד הנביא כאן, שעם כל מה שראה מרוממותו יתברך שלא תכיל הספור, הנה ראה גם כן משפלות ופרטיות השגחתו, ועל זה אמר ושוליו מלאים את ההיכל, רוצה לומר ששולי מעילו שהוא רמז לפעולותיו והשגחתו, הם מלאים את ההיכל שהוא העולם השפל, או כיון את היכל בית המקדש בהשפעתו שמה. ואחרי שזכר המראה הזאת בכלל ביאר איך ראה אותה, האם ראה והשיג הסבה הראשונה בעצמה, או איך היה זה, ואמר (להלן ו, ב) שרפים עומדים ממעל לו וגומר, וינועו אמות הספים וגומר, (להלן ו, ד) רוצה לומר שמה שזכר שראה את ה', לא היה כי אם שהשיג את מלאכיו השכלים הנבדלים היושבים ראשונה במלכות, ושהיו לו רוצה לומר עלולים ומושפעים ממנו יתברך, ושראה אותם משלשים קדושה כמו שאפרש. ובזה ביאר מאמר ואראה את ה', וכן ביאר מה שאמר, ושוליו מלאים את ההיכל, ואמר שלא כיון בזה שהיה הש"י מניע העולם השפל מבלי אמצע אלא שהנבדלים שראה שהיו עלולים ממנו יתברך, הם היו מניעי הגרמים השמימיים, וזהו וינועו אמות הספים מקול הקורא, ומתנועת השמים יתחדש מה שיתחדש בעולם השפל, וזהו והבית ימלא עשן, הנה אם כן זכר ראשונה המראה בכלל, ואחר כך זכרה בפרט ובביאור, ואין להפליא ממה שאמר, ואראה את ה', אם היה שלא ראה אותו בעצמו כי אם הנבדלים העלולים ממנו, כי הנה הנביאים היו נבואותיהם על ידי מלאך והיו מיחסים אותם אליו יתברך, באומרם (ירמי' ב, א; יחזקאל ג, טז) ויהי דבר ה' אלי, ויאמר ה' אלי (ירמי' כד, ג), לפי שהזכירו את השליח במקום שולחו. וכדומה לזה כתב הרב המורה בפרק שנים וארבעים חלק שני שהיה מראת אברהם באלוני ממרא כלל ופרט, שזכר בכלל שראה את השם, וביאר ואמר אופן ראייתו באומרו (בראשית יח, ב) והנה שלשה אנשים, כי זאת היתה הראייה שייחס לשם יתברך לא השגת עצמותו.
פסוק א:
הנה התבאר מזה שאין סתירה ממאמר ישעיה למאמר משה, כי הוא אמר (שמות לג, כ) לא יראני האדם וחי על השגת עצמו יתברך, וישעיה אמר, ואראה את השם על השגת העלולים, ואין ספק שלזה כיון יונתן במה שתרגם ואראה את ה', ית יקרא דה', כי היקרא בדבריו ובדברי אנקלוס גם כן תאמר פעמים רבות על השכלים הנבדלים המניעים, וזאת עצמה היתה השגת יחזקאל בכבוד אשר זכר שראה. והתבאר מזה הכוונה הכוללת במראה הזאת, ושלא באו בה הדברים בערבוביא מהשכלים הנבדלים ומהשמימיים, והותרה עם זה השאלה השלישית. ועתה אשוב לפרש הפסוקים כל אחד בעצמו:
פסוק ב:
שרפים עומדים ממעל לו וגומר, זה עצמות מה שהשיג הנביא והוא שהשיג מציאות השכלים הנבדלים מחמר, וקראם שרפים להורות על פשיטותם במשל היסודות, כי כמו שיסוד האש הוא הפשוט והעליון שבכולם, ככה הנמצאים הנבדלים ההם ענינם כן, ולזה נמשלו בדברי הנביאים לאש, כי הנה דוד עליו השלום אמר (תהלים קד, ד) משרתיו אש לוהט, ודניאל אמר עליהם (דניאל ז, י) נהר די נור נגיד ונפיק מן קדמוהי, ולכן במראה הנבואה היו נראים בצורת אש לוהט ושורף, כי כן יראה כבוד ה', כמו שאמר הכתוב (שמות כד, יז) ומראה כבוד ה' כאש אוכלת בראש ההר, וכן נראה המלאך למשה אדוננו בתחילת נבואותו (שמות ג, ב) בלבת אש, וכן ראה אותו מנוח (שופטים יג, כ) עולה בלהב המזבח, וה"ר אברהם אבן עזרא כתב שקראם שרפים, לפי ששרפו את פיו כמו שיזכור, ושעומדים ממעל לו, הוא על דרך (מלכים א' כב, יט) עומדים עליו מימינו ומשמאלו. ונראה לי שזכר שהיו עומדים, להגיד שראה אותם כדרך משרתי המלך עושי דברו העומדים על רגליהם והוא יושב כל הכסא, ואל זה נטה יונתן במה שתרגם שרפים עומדים, שמשין קדישין, ואמנם אומרו: ממעל לו, אפשר גם כן שיחזור לכסא או להיכל אשר זכר, רוצה לומר שלא היו עומדים בתוכו כי אם ממעל לו, והענין שאינם נפשות הגלגלים אבל הם מניעים אותם על צד החשק והציור והתכלית, והם בעצמם נבדלים מהם ועליונים עליהם, ואפשר שיהיה כנוי לו חוזר לשם הנכבד אשר זכר, יגיד שראה אותם ממעל הגרמים השמימיים עליונות מדרגה ומציאות, ושלא היה להם הקיום והעמידה כי אם מפאת סבתם יתברך, שלכן אמר בו יושב על כסא, להעיד שהוא מחוייב המציאות, אבל המה היו עומדים וקיימים מפאת השפעתו עליהם, וזה ענין לו, רוצה לומר שהיו מושפעים ממנו.
פסוק ב:
וכפי מה שכתב בעל הכוזר, נוכל לפרש שישעיהו ראה את המלך קבוע בכסא ממלכתו בעיר המלוכה, ולכך אמרו (חגיגה יג, ב) שדומה לבן כרך ויחזקאל ראה את המלך נוסע ממקום למקום ולכן קראוהו בן כפר, והוא הסבה בשנוי מראותיהם, כי לפי שתחילת נבואותו של ישעיה היתה להוכיח את ישראל שישובו בתשובה, ושיקדשו את עצמם כדי שתעמוד קדושת השכינה ביניהם, ראה כבוד ה' כאלו הוא בהיכל, והוא אומרו:
פסוק ב:
ואראה את ה' יושב על כסא, ואף על פי שהוא רם ונשא במעלתו, הנה היו שוליו מלאים את ההיכל, כלומר שהיה כבוד השכינה על הכרובים בהיכל, וראהו יושב לא רוכב כדמות נוסע, על כן לא ראה מרכבה ולא חיות ואופנים נושאים אותם, אבל אמר שראה מלאכי שמים עומדים ממעל לו, רוצה לומר מוכנים ללכת למה שיצוה אותם, וראה שהיו בתכונת שרפים, כי הם ישרפו לאויבי ה', ולהורות על קלות תנועתם ושליחותם ראה להם שש כנפים בשתים יכסה פניו ובשתים יכסה רגליו, וגם זה להורות על הקביעות הזה, כי הנוסע ממקום למקום מגלה פניו ורגליו והקבוע במקומו מכסה אותם, ובשתים יעופף ללכת בקלות בשליחותם. ולכן לא ספר ישעיהו דמות פניהם ורגליהם כיחזקאל, לפי שהיו אז בעת הנסיעה מגולים כהולכי דרכים, אבל ישעיהו לפי שראה אותם בקביעות היו פניהם ורגליהם מכוסים וגם זה פירוש נאה ומתקבל.
פסוק ב:
והנה באומרו:
פסוק ב:
שש כנפים שש כנפים לאחד, נמצא בין חז"ל מחלוקת במס' חגיגה (יג, ב) אמרו: כתוב אחד אומר: שש כנפים שש כנפים לאחד וכתוב אחד אומר (יחזקאל א, ו) וארבעה כנפים לאחת מהם, לא קשיא כאן בזמן שבית המקדש קיים וכאן בזמן שאין בית המקדש קיים כביכול, נתמעטו כנפי החיות, הי מנייהו אמעיטו רב חננאל אמר אותן שאומרות שירה כתיב הכא ובשתים יעופף וכתיב (משלי כג, כה) התעיף עיניך בו ואיננו, ורבנן אמרי אותן שמכסות רגליהן שנאמר (יחזקאל א, ז) ורגליהם רגל ישרה. ומהסוגיא הזאת יראה שהיה הנושא לשתי אלו ההשגות, אחד בעצמו שאם היו הנושאים שתים לא היה מקשה מהתחלפות המנין, כי אין סתירה בחלוף המנין כשהוא בשתי נושאים, ומאשר השיב התלמוד להתיר הקושיא בהתחלפות הזמנים באומרו: כאן בזמן שבית המקדש קיים וכאן בזמן שאין בית המקדש קיים, ולא השיב מהתחלפות הנושאים, יראה כי הנושא לשתי ההשגות אחד.
פסוק ב:
אבל הרב המורה לא כן ידמה ולבבו לא כן יחשוב, כי אם ששני הנושאים מתחלפים, תראה זה מדבריו בפרק שלשה וארבעים בחלק ראשון בשתוף כנף, זה לשונו: וכן כל כנף שיבא במלאכים ענינו הסתר, הלא תתבונן אומרו:
פסוק ב:
בשתים יכסה פניו ובשתים יכסה רגליו ובשתים יעופף, כלומר שסבת מציאות המלאך ועלתו נעלמת ונסתרת מאד והוא פניו, וכן הדברים אשר סבתם המלאך שהם רגליו - רוצה לומר - עילוליו, כמו שביארתי בשתוף רגל, הם ג"כ נעלמים מאד, כי פעולות השכלים נעלמים לא יתבאר ענינם אלא אחרי למוד, וזה לב' סבות מצדם ומצידנו, רוצה לומר חולשת השגתינו וקושי השגת הנפרד מצד אמיתתו. ואמנם אמרו: ובשתים יעופף, הנני עתיד לבאר בפרק בפני עצמו למה ייחס תנועת העופפות למלאכים, עד כאן. והפרק ההוא אשר ייעד הוא פרק תשעה וארבעים מאותו חלק, ושם כתב שיוחס העופפות והכנפים למלאכים, לערב בצורתם אבר מצורת בעל חי, כדי להקטין בזה מעלתם ממעלת הסבה הראשונה ית', כמו שמעלת הבעל חי למטה ממעלת האדם, וגם לפי שכמו שהעוף כשיעוף פעם יראה ופעם יעלה, ככה השכלים הנבדלים אצל בני אדם כי פעם יציץ ופעם יעלם מהם השגתם. הנה בפרקים האלה גלה הרב שהכנפים הששה שבאו בנבואת ישעיהו, נאמרו על השכלים הנבדלים, ואמנם הכנפים הארבעה שראה יחזקאל בחיות, מבואר נגלה הוא מדברי הרב בפרק עשירי בחלק שני, שנאמרו על ארבע סבות שיש לתנועת הגלגל שהם צורתו רוצה לומר כדוריותו, ונפשו ושכלו אשר בו יצייר והשכל הנבדל אשר הוא חשוקו, וכן זכרו בפרק ע"ב מחלק ראשון, וכל זה ממה שיורה שכפי דעתו שני הנושאים מתחלפים, שישעיהו דבר מהשרפים שהם השכלים הנבדלים, ויחזקאל מהחיות שהם הגלגלים, והוא בחלוף דעת התלמוד.
פסוק ב:
והנה רבי חנוך ז"ל במראות אלקים אשר לו אמר להאיר נר דלוק כדי שיאורו מחשכי המשל ותמצא המרגלית הנמשל הטמון בדבריהם ז"ל, והשתדל להסכים הדעת התלמודיי עם דברי הרב, ולפי דעתי שבחשך בא ובחשך הלך, כי הוא לא יצא בדבריו מן הספק, ולא אמר בזה דבר ראוי לשום עליו לב, והאמת ברור שאי אפשר להסכים דעת הרב המורה בדרוש הזה עם דעת התלמוד, לפי שחכמים ז"ל קיימו וקבלו שהחיות והאופנים שזכר יחזקאל, הם כולם מדרגות מהשכלים הנבדלים, וכמו שאמרו (חגיגה יג, א) מאי חשמל חיות אש פעם חשות ופעם ממללות, ולא עלה על לבם שהיו החיות גלגלים ולא האופנים יסודות כדעת הרב המורה, כי אם שהיו כולם שכלים נבדלים, ולכן ראה אותם בארבע מחנות, וקראם הנביא ארבע חיות וארבע אופנים, ואמרו בדרש (תנחומא צו יג) על ובשתים יכסה רגליו, שהיו השרפים מכסים את רגליהם להיותם ככף רגל עגל כדי שלא יזכר עון העגל שעשה ישראל, הנה אמרו בביאור שמה שנאמר בשרפים, ובשתים יכסה רגליו, הוא עצמו מה שראה יחזקאל (יחזקאל א, ז), רגליהם ככף רגל עגל, והוא מה שיוכיח שהשרפים והחיות שניהם דבר אחד לדעתם, ולהיות אצלם בזה מתאחדת השגת ישעיהו להשגת יחזקאל, גזרו ואמרו שהיה הנושא אחד רוצה לומר השכלים הנבדלים במדרגותם, ולכן הקשו ממה שראה ישעיהו בהם שש כנפים ויחזקאל ד' כנפים, ועל זה היה המחלוקת הי מינייהו אמעיטו, רוצה לומר אם נתמעטו אותם הכנפים השתים אשר היה מכסה בהם פניו, או השתים אשר היה מכסה בהם רגליו, או השתים שהיה מעופף בהם, והיה דעת רב חננאל שנתמעטו אותם שאמרו שירה, והם מה שאמר, ובשתים יעופף, ורבנן אמרי שנתמעטו אותן שמכסות בהן רגליהם, ואפלא למה לא היה בזה דעת שלישי והוא שנתמעטו שתים הראשונות שאמר, ובשתים יכסה פניו. ויש גם כן לעיין במה שהוכיח רב חננאל שנתמעטו אותם שאומרות שירה מפסוק (משלי כג, ב), התעיף עיניך בו ואיננו, כי הפסוק ידבר בעשיר כמו שאמר (שם, ד) אל תיגע להעשיר מבינתך חדל, התעיף עיניך בו וגומר, ואינו מדבר לא במלאכים ולא בכנפים, וגם רבנן שאמרו שנתמעטו אותן שמכסות בהן רגליהם, איך הוכיחו זה מהפסוק שהביאו, ורגליהם רגל ישרה, כי עם היות שידבר בחיות אין שם מיעוט כנפים, ומפני זה ראיתי אני לפרש הכתוב על בוריו כפי דעתי, ומשם יצא לנו ביאור המאמר על פי אמיתתו:
פסוק ב:
ואומר שהשכלים הנבדלים ימצאו להם אצלנו שלש בחינות מהעיון, הבחינה הראשונה היא מצד עצמם ומהותם, והבחינה השנית כפי הדברים המסובבים והנמשכים מהם בטבע ובסדור מוגבל בחכמת בוראם בהנעת הגרמים השמימיים, והבחינה השלישית במה שיראו לנביאים בנבואתם במצות השם וידברו עמהם ויודיעום מה שיהיה. וכנגד שלשה הבחינות האלה אמר ישעיהו שראה לשרפים ההם שש כנפים, וכבר ידעת מדברי הרב המורה שכנפים יאמרו על הסתר וההעלם וההמנע מההשגה.
פסוק ב:
ואמר שבשתים יכסה פניו ואין פירוש פניו - סבתו, כמו שחשב הרב אבל פניו יאמר על מציאותו ועצמותו כמו (איוב א, יא) אם לא על פניך יברכך, וכן פירש הרב עצמו ופני לא יראו (שמות לג, כג) אמיתת מציאותי כמות שהיא לא תושג, ואם כן זכר שהיו שתי סבות ההסתר וההעלם לשלא יושג עצמות הנבדל ומהותו, והמה עומק המושג וקוצר המשיג, ושבשתים יכסה רגליו, והם הדברים המסובבים מהנבדל בסדר מתמיד, וכמו שפירש הרב שהרגל יאמר על המסובב, לפי שמשתי סבות ההסתר אשר זכר, יתחייב שלא נדע ולא נשיג איך יתחייב מהנבדל, נבדל אחר עלולו ולא הגלגל המתנועע ממנו, ובשתים יעופף, רצו שגם כן מאותם השתי סיבות ההסתר שהם עומק המושג וקוצר המשיג כמו שזכרתי, לא יוכל האדם להשיג בשלמות איך יתייחד שפע הנבדל ודבורו עם הנביא ויודיעהו הדברים הכוללים והפרטים, ולפי זה יהיה אמרו יכסה, מושך עצמו ואחר עמו, כאלו אמר בשתים יכסה פניו ובשתים יכסה רגליו ובשתים יכסה מה שיעופף, או לא נצטרך להמשך יכסה אבל יאמר ובשתים הסתרים והעלמיות יעופף ויגיע השפע מהנבדל לנביא. ואולי שלזה כיון המתרגם שאמר, ובתרין משמש, כי השמוש הוא הורדת השפע על הנביא, ואמנם שיאמר עופפות על הנבואה ועל ירידת השפע הנבדל בנפש הנביא הוא מבואר בנבואה הזאת מאומרו (להלן ו, ו) ועיף אלי אחד מן השרפים וגומר, ויאמר הנה נגע זה על שפתיך וגומר (שם, ז), הנה שהעופפות הוא חול השפע מהנבדל על נפש הנביא.
פסוק ב:
וכאשר תדע זה יתבאר לך ענין המאמר אשר זכרתי שהיה דעתם ז"ל שישעיהו ויחזקאל בזכרון הכנפים על השכלים הנבדלים כוונו, ולכן מצאו הספירה במנינם, והשיבו שמפאת הזמן נתמעטו כנפי החיות, והיתה השאלה הי מינייהו אמעיטו, ולא היה אחד מן החכמים שיאמר שנתמעטו אותם השתים המכסות הפנים, לפי שהשגת מהות הנבדל ועצמותו בין בזמן שבית המקדש קיים ובין בזמן שאין בית המקדש קיים תמיד היתה נמנעת, עד שמפני זה תרגם אנקלוס, ופני לא יראו: ודקדמי לא יתחזון, להגיד שהשכלים הנבדלים שהם לפני האל יתברך ובין ידיו לחוזק ההשגחה בהם, תמיד אי אפשר שיושגו כפי מה שהם, וכמו שהביאו הרב בפרק ל"ז בחלק ראשון בשתוף פנים, ואמנם היו הדעות בהמעטת הנשארות שרב חננאל אמר שנתמעטו אותן שאומרות שירה, והם אשר עליהם אמר ובשתים יעופף, כי השירה תרמוז השפע המתחייב מהם בפי הנביאים. והנה הביא סמך לדבריו מאומרו (משלי כג, ה) התעיף עיניך בו ואיננו, שהוא דרך גזרה שוה להגיד כי העופפות הוא אשר איננו והוא אשר נתמעט, ועם היות ששלמה מהעושר ידבר, הנה מפאת הלשון עשה האסמכתא הזאת נאמר כאן עופפות, ונאמר שם עופפות וסמך איננו מורה שהם נתמעטו. ורבנן אמרי שנתמעטו שתי הכנפים האחרים שהיו מכסים בהם רגליהם, והמאמר זה נמשך לדעתם שאמרו בדרש (תנחומא צו, יג) שהיו מכסים רגליהם להיותם ככף רגל עגל כדי שלא יזכר עון העגל אשו עשו ישראל, כאלו אמרו שבזמן שהיה בית המקדש קיים היו מסתירים רגליהם כדי שלא יזכר עון העגל שעשו ישראל אמנם בזמן שאין בית המקדש קיים נתמעט אותו ההסתר, ונשארו ישראל מגולים בחטאתם כמטרה לחץ כמו שיעד על מעשה העגל (שמות לב, לד) והיה ביום פקדי ופקדתי. הנך רואה שהראיה שהביאו רבנן לדעתם היה כפי דעת הדרש הזה.
פסוק ב:
ועוד אומר לך שהם כוונו בזה גם כן כוונה שנית, והיא מה שפירשתי, כי אמרו בזמן שבית המקדש קיים היה נסתר הסדר המסובב מהשכל הנבדל לגלגלו ומהנהגת הגרמים השמימיים לעולם השפל, וזה בענין ישראל בלבד לפי שהם היו מושגחים כפי הרצון האלהי הפשוט ולא כפי המסודר מהעליונים. אמנם אחר שנחרב בית המקדש, באו ישראל להסתרת פנים ונעזבו למקרה ולהנהגת המשרתים, ובזה האופן נתמעטו אותם הכנפים המסתירות הנהגת הגלגל לדעת רבנן, האמנם רב חננאל ראה שעם היותם בגלות ובית המקדש חרב לא הוסרה מהם ההשגחה האלהית, ולא נעזבו להנהגת המשרתים בהחלט, וכמו שאמר (תהלים צא, טו) עמו אנכי בצרה, ואמר (ויקרא כו, מד) ואף גם זאת בהיותם בארץ אויביהם לא מאסתים ולא געלתים לכלותם, ולכן לא הודה רב חננאל לדעת רבנן, אבל אמר שנתמעטו כנפי העופפות אשר כינה באומרות שירה.
פסוק ב:
ונראה לי שבחרבן בית המקדש נסתלקה נבואה מישראל (בבא בתרא יב, ב), וזהו התמעטות הכנפים ההם שהם כנפי העופפות והשפע המגיע לנביאים, ואולי שלזה כוונו בפרקי רבי אליעזר (סוף פרק ד) שאמרו ובשתים יכסה פניו שלא יביטו פני שכינה ובשתים יכסה רגליו הא כתיב (יחזקאל א, ז) וכף רגליהם ככף רגל עגל ובשתים מעופפים ומעריצים ומקדישים את שמו הגדול, הנה רמזו בהבטת פני שכינה הבחינה הראשונה שזכרתי, וברגלים הנעת השמים ובהתעופפות השפע המגיע מהם לנביאים שבו מקדשים את השם יתברך, וזהו הנראה לי בפירוש המאמר מסכים עם הכתובים, והוא האמת בעצמו כפי השרשים התוריים, והותרה השאלה הרביעית:
פסוק ג:
וקרא זה אל זה ואמר קדוש קדוש קדוש ה' צבאות וגומר, ראיתי המפרשים מנבאים בפירוש הפסוק הזה, מהם יאמרו שאחד מהשרפים קורא לחברו בשם קדוש וחברו חוזר וקורא אותו קדוש ואז יאמרו שניהם בהסכמה שהקדוש האמתי הוא ה' צבאות, ומדברי חכמים ז"ל שאמרו באגדת שמואל וקרא זה אל זה מלמד שהמלאכים מדברים זה אל זה זה אומר לחברו פתח אתה שאתה גדול ממני, ויש אומרים כתות כתות הם אחת אומרת לחברתה פתח את שאת גדולה ממני שנאמר וקרא זה אל זה ואמר. ואחרים פירשו שהשרף האחד יאמר לחברו - רוצה לומר - עלולו קדוש ושכל נבדל, תדע שקדוש קדוש ה' צבאות וכפל בו מלת קדוש, כי כן דרך הלשון באמות הדברים, פעם בשניות פעם בשלישיות, כמו (בראשית כב, יא) אברהם אברהם, יעקב יעקב (שם מו, ב), משה משה (שמות ג, ד), אבי אבי (מלכים ב' ב, יב), ישפילנה ישפילנה עד ארץ (להלן כו, ה), נפלה נפלה בבל (להלן כא, ט), ה' הוא האלקים ה' הוא האלקים (מלכים א' יח, לט), ופעם בשלש עוה עוה עוה אשימנה (יחזקאל כא, לב), ארץ ארץ ארץ שמעי דבר ה' (ירמי' כב, כט), היכל ה' היכל ה' היכל ה' המה (שם ז, ד), ואלה הדברים כולם עוה עוה, כי הנה פירוש הכתוב הוא מבואר, ואין ספק בו שמלת "קדוש" כמו שזכר בעל הכוזר הוא ענין הפרשה ורוממות, משנתאר לו מדה ממדות הברואים, והוא על דרך (ויקרא יא, מד) והתקדשתם והייתם קדושים, רוצה לומר נבדלים ונפרשים מטומאות העמים וממעשיהם.
פסוק ג:
והנה בפסוק הזה באו שתי גזרות, הא' הוא אומרו, וקרא זה אל זה, וענינה שהשכלים הנבדלים היו משפיעים זה על זה, וכינה ההשפעה ההיא בשם קריאה כאלו היו קוראים זה לזה להשפיע עליו, ולכן תרגם יונתן בו, ומקבלין דין מן דין, והדעת הזה הוא דעת ההשתלשלות, שהשכלים ישתלשלו זה מזה בדרך עלה ועלול, וכן בתקנת אנשי כנסת הגדולה (בתפלת יוצר אור לשחרית) ומקבלין רשות זה מזה להקדיש ליוצרם בנחת רוח, והרשות הזה הוא ההשתלשלות. והגזרה השניה היא אומרו, קדוש קדוש קדוש ה' צבאות מלא כל הארץ כבודו, רוצה לומר שכל אחד מהם היה אומר שהאל יתברך הוא קדוש קדוש קדוש, וענין המאמר הזה שהוא נבדל בעצם ומציאות מטבע העולם השפל, ושהוא גם כן נבדל מטבע הגרמים השמימיים, ונבדל גם כן מטבע שאר השכלים, ועם היות שהוא נבדל ברוממות ומעלה מכל העולמות השלשה וטבעי הנמצאות כולם, אל יחשבו שמפני רוממות מעלתו לא ישגיח בעניני השפלים, אינו כן כי מלא כל הארץ כבודו, והוא על דרך אומרו (תהלים נז, ו) רומה על השמים אלקים על כל הארץ כבודך, הנה אם כן אמר ג' פעמים קדוש כנגד ג' עולמות ונמצאיהם שהוא נבדל ונפרש מהם, ולזה הסכימו מתקני התפלות באומרם: המשלשים לך קדושה, וכפירוש יונתן יהיה זה הלול שהשם יתברך ישתבח ויתפאר בכל אחד מהעולמות הג' אשר ברא.
פסוק ג:
האמנם ראוי שנעיין במה שתרגם ה'קדוש' הראשון על עולם הגלגלים באומרו קדיש בשמי מרומא בית שכינתיה, וה'קדוש' השני על העולם השפל באומרו קדיש על ארעא עובד גבורתיה, וה'קדוש' הג' קדיש לעלם לעלמי עלמיא, ואם נאמר זה האחרון על הנצחיות בלבד, תחסר כאן הקדושה המתיחסת לשכלים הנבדלים, וגם שנודה שאל זה כיוון באומרו קדיש לעלם ולעלמי עלמיא, יקשה מאד למה לא זכרם מלמעלה למטה או מלמטה למעלה ובחר דרך זר להתחיל מהשמים ואחריהם מהארץ וחזר באחרונה לדבר מהנבדלים. ויקשה עוד למה אמר בית שכינתיה על השמים, ובענין הארץ אמר קדיש על ארעא עובד גבורתיה, ולא זכר לשמים ולארץ יחד בית שכינתיה ולא לשניהם יחד עובד גבורתיה, ואין ספק שלא יפלו הדברים ההמה על צד הקרי וההזדמן.
פסוק ג:
וכבר חשבתי לומר בתשובת זה, שיונתן התחיל מלמעלה למטה, באומרו: קדיש בשמי מרומא בית שכינתיה הוא על העולם הרוחני, שלפי שהשכלים הנבדלים מניעים לגלגלים אמר שיתקדש וישתבח שמו של הקב"ה בבית שכינתיה שהוא השמים, ועליהם אמר בשמי מרומא, שלא אמרו על השמים הגשמיים המתנועעים, כי אם על העליונים הרוחניים המניעים אותם שהם בית שכינתיה. ואחר כך אמר שישתבח גם כן בין אותם הנמצאים שהם מקיפים את הארץ ומנהיגים אותה והם הגרמים השמימיים, ואליהם כיוון באומרו: קדיש על ארעא עובד גבורתיה, שלא אמר זה על העולם השפל כי אם על העולם שהוא על הארץ ועושה גבורותיו בארץ שהם השמים. ובאחרונה אמר: קדיש לעלם ולעלמי עלמיא כנגד העולם השפל הנפסד בחלקיו, וכנגדו אמר שהשם יתברך הוא קדוש, לא לזמן קצוב כדבריהם השפלים מפני הפסדם, כי אם לעלם ולעלמי עלמיא, כלומר לנצח נצחים, ולכן אמר בחלק האחרון לשון עולמות בלשון רבים, להורות על ההעדר וההפסד האישיי אשר בהם. וכפי זה לקח יונתן הסדר אשר זכר בזה וכמו שאזכור.
פסוק ג:
ולפי שהדעת הזה בלתי מתישב על הלשון לא נמשכתי אחריו, אבל חשבתי שיונתן תרגם הקדושה, כמו שכבר הודעתיך על ההלול והשבח אשר יתנו לאל יתברך כל בריותיו, ומפני זה רשם בפעולותיו היותר עצומות שבעבורם תהיה השבח וההלול יותר, ואמר שהקדושה הראשונה תאות אליו להיותו מגיע הגלגל העליון ומקיף בכל, ועל זה אמר: בשמי מרומא, וקרא אותו הגלגל הסובב בכל בית שכינתיה, להיותו מתנועע ממנו בלי אמצעי, שכן תרגם אנקלוס (שמות יז, טז) כי יד על כס יה: אמירה מן קדם ה' דחילא תקיפא דשכינתיה על כורסיה יקרא, שהנה ייחס השכינה על כסא הכבוד שהיא ההנעה לאותו גלגל עליון ומקיף, וכן תרגם פסוק (דברים לג, כו) רוכב שמים בעזרך: דשכינתיה בשמיא מלעילא, כי היה דעתם בלי ספק שהסבה הראשונה יתברך הוא מניע ההגלגל העליון וכמו שזכרתי. ואמנם הקדושה השנית זכר יונתן בענין הארץ, לא בלבד בסדור הדברים הטבעיים, כי אם גם בנסים ובנפלאות שהקדוש ברוך הוא עושה בתוכה, שבעבורם ראוי שישובח בפי כל בשר, ולזה אמר: קדיש על ארעא עובד גבורתיה, רוצה לומר שלהיותו עשה בארץ גבורותיו היה ראוי שיהיה מקודש בה. וכן תראה שאנקלוס בפסוק (דברים ג, כד) אשר מי אל בשמים ובארץ אשר יעשה כמעשיך וכגבורותיך, לא תרגם הדברים בשוה על השמים ועל הארץ, אבל אמר: דאת הוא אלהא דשכינתך בשמיא מלעילא ושליט בארעא, ראה גם ראה שלא ייחס השכינה לארץ כי אם לשמים העליונים, לפי שהשכינה תאמר שמה על ההנעה העצומה העליונה כמו שזכרתי, ולא תמצא כי אם בגלגל העליון המקיף. ואמנם בארץ אמר לשון שלטון או גבורה, כפי הנסים שיעשה בה, וכפי הסדור הטבעי אשר בחכמתו וגבורתו העליונה. ובאחרונה אמר: קדיש לעלם עלמיא, וזו היא הנוסחא האמתית לא לעלם ועלמיא בוי"ו, והרצון בעלם עלמיא העולם המובחר מהעולמות, או המנהיג והמניע אותם שהוא עולם הנבדלים שהם מניעים לגלגלים, ובהנהגתם תהיה הנהגת העולם השפל בעניניו, והוא על דרך שיר השירים - רוצה לומר - המובחר שבכל השירים.
פסוק ג:
והנה נזכרו בסדר הזה השמים ראשונה ואחריהם הארץ ואחריהם הנבדלים, וכמו שזכרם יחזקאל לפי דעת הרב המורה, וגם לפי שהמקדישים היו השכלים הנבדלים שקרא זה אל זה. והנה מדרך המוסר בהיות הם המדברים שיזכרו ענינם באחרונה, וגם לפי שהדבר היותר נגלה וידוע לכל אדם היא התנועה הכוללת אשר לשמים, וכמו שאמר דוד (תהלים ח, ד) כי אראה שמיך מעשה אצבעותיך, שעל זה עצמו אמרו, ולכן דבר ראשונה הנביא מהיכולת האלהי הנראה בתנועת השמים, ואחרי שזכר ענין המקיף זכר ענין המרכז שהוא הארץ, ובאחרונה זכר הסבה המניעה לתנועת השמים ולהנהגת הארץ שהיא הנבדלים, ולהיותה סבה מניעה ותכלית זכרה באחרונה, וגם להיותם קודמים בידיעה, רוצה לומר לפי שמתנועות הגלגלים והנהגתם לעולם השפל הזה, נעמוד על מציאות השכלים הנבדלים והתחלפותם, ועל כן אמר בה: לעלם עלמיא, רוצה לומר בעולם שהוא מניע ותכלית שאר העולמות, וכבר העיד הרב המורה על הטעם הזה בדברי יחזקאל בפרק חמישי בחלק שלישי. אמנם דוד סדרם מלמעלה למטה כפי הסדר הטבעי, ואמר על עולם הנבדלים (תהלים קג, כ) ברכו ה' מלאכיו גבורי כח עושי דברו וגומר, והסתכל שזכר בהם שלשה הבחינות אשר זכרתי, שיש לנבדלים אצלנו, האחד מעצמותם ועל זה אמר: גבורי כח, והשני על ענין ההנעה ועל זה אמר: עושי דברו, והג' במה שישפיעו על הנביאים ועליה אמר: בקול דברו, רוצה לומר שהם שומעים דברי ה' ומשמיעים אותם לנביא, ועל עולם הגלגלים אמר: ברכו ה' מלאכיו גבורי כח עושי רצונו, כי הצבאות הם צבאות השמים והם משרתי הש"י במה שישפיעו על העולם השפל, והם עושי רצונו וכלי השגחתו. ועל העולם השפל אמר (שם, כב) ברכו השם כל מעשיו, וחתם דבריו באומרו: בכל מקומות ממשלתו. זהו מהו שראוי שיאמר בפירוש הקדושה המשולשת הזאת כפי פשט הכתובים ותרגום יונתן.
פסוק ג:
אמנם חכמים ז"ל בפרק גיד הנשה (צא, ב) אמרו אמר רב חננאל שלש כתות של מלאכי השרת אומרות שירה בכל יום ויום אחת אומרת קדוש ואחת אומרת קדוש קדוש ואחת אומרת קדוש קדוש קדוש ה' צבאות. ואין ספק שכוונו במאמר הזה לבאר ענין אמתי, והוא שההבדל והקדושה אשר יוחסה אליו ית' מכחותיו, אינה במדרגה שוה עם כל אחד מהם, אבל ימצאו בג' מדרגות, כי הנה מעולם השכלים הנבדלים שהיא הכת הראשונה, תהיה קדושתו והבדלתו בדבר אחד, והוא בשהוא יתברך הבורא והם כולם נבראים, ומזה הצד - כת הנבדלים ההם יאמרו פעם אחת קדוש ונבדל בלבד, לרמוז אל ההבדל האחד אשר יובחן ממנו ית' אליהם. אמנם מעולם הגלגלים שהיא הכת השנית יבדל ויתקדש בשני ההבדלים, והם - בשהוא בורא והמה נבראים, ובשהוא יתברך נבדל מהגשמות והמה גשמיים, ולכן אלה יאמרו ב' פעמים קדוש קדוש כנגד ב' ההבדלים ההם. אמנם מהעולם השפל שהוא הכת השלישית אין ספק שיבדל ויתקדש בשלשה ההבדלים, והם - כשהוא יתברך בורא והמה נבראים, וכשהוא יתברך נבדל והמה חומריים, ובשהוא יתברך נצחי והמה נפסדים באישיהם, ולכן אלה השפלים יאמרו שלשה פעמים: קדוש קדוש קדוש ה' צבאות וגומר, כנגד שלשת הנבדלים ההם. גם שכבר ידעת שהתחלת הדברים שלשה: הצורה והחומר וההעדר הקודם בחומר להויה, והנה בעולם הרוחני תמצא אחת מהן בלבד שהיא הצורה, ולכן יאמרו פעם אחת קדוש כי אין בהם חמר ולא העדר, והעולם השמימיי ימצא בהם הצורה והחומר, כי לנצחיותם לא יפול ההעדר בענינם, ולכן יאמרו שני פעמים קדוש קדוש, והעולם השפל יכלול שלשת ההתחלות ולכן יקדשו שלש קדושות.
פסוק ג:
ואמנם אמרו:
פסוק ג:
מלא כל הארץ כבודו, פירש בו ה"ר דוד קמחי: מלא כל הארץ - כל מה שהארץ מלאה ממנו, רוצה לומר מהחי וצומח ודומם, הכל הוא כבודו כי הוא בורא הכל ועל הכל יכבדוהו הבעלי שכל, על דרך מאמר הנביא (להלן מג, ז) כל הנקרא בשמי ולכבודי בראתיו וגומר, וה"ר אברהם אבן עזרא בפירוש לתורה בפסוק (במדבר כד, יג) אם יתן לי בלק מלוא ביתו כסף וזהב, כתב שענינו ביתו מלא, ושזה פירוש: מלוא כל הארץ כבודו - כל הארץ מלא כבודו, והוא כטעם (תהלים כד, א) לה' הארץ ומלואה, כי המילוי אינו רק היחס שבין המקום והגוף הממלא אותו, ויהיה לפי זה פירוש הכתוב שהארץ כולה מלאה מכבודו כי הוא יתברך משגיח בה בכבודו, לא כמאמר הכופרים (יחזקאל ח, יב) עזב ה' את הארץ. והרב המורה בפרק ס"ד בחלק ראשון, פירש כבוד ה' הנאמר בכתוב הזה, על השבח וההלול שיהללו אותו בכל הארץ, ושהוא על דרך (חבקוק ג, ג) ותהלתו מלאה הארץ, כי השבח יקרא כבוד, כמו שאמר (ירמיה יג, טז) תנו לה' אלקיכם כבוד, ואמר (תהלים כט, ט) ובהיכלו כולו אומר כבוד, וכפי דעתי יהיה פירוש הכתוב, שאחרי שהוא יתברך קדוש בעליונים וקדוש בשמים וקדוש בארץ, מן הראוי שכל הארץ ההיא מלאה מכבודו והלולו ושבחיו כפי עוצם קדושתו, ואלה ואלה בפירוש הכתוב הזה דברי אלקים חיים.
פסוק ג:
ולהיות הקדושה המשולשת הזאת הלול ושבח עצום לפניו יתברך, תקנו אנשי כנסת הגדולה אותה בתפלתינו פעמים רבות בכל יום, ואמרו בברכת יוצר בספור ענין השכלים הנבדלים, שהם כולם אהובים כולם ברורים כולם עושים באימה וביראה רצון קוניהם, וכולם מקבלים עליהם עול מלכות שמים זה מזה ונותנים רשות זה לזה להקדיש ליוצרם בנחת רוח. ועול המלכות והרשות אשר זכר, הוא שפע ההשתלשלות כמו שזכרתי, וההלול ההוא זכר שיאמרו אותו כולם כאחד בשפה ברורה, רוצה לומר שלא יקדים זה לזה בהלולו, ואולי שזהו הנראה גם כן באומרו: וקרא זה אל זה, רוצה לומר שיהיה כל אחד קורא לחברו כדי שיסכימו כולם פה אחד בהלול הקדושה שיאמרו. והנה התירו לישראל שיקדשו את ה' במהלל המיוחד לשרפים, לפי שהמשורר אמר (תהלים כב, ד) ואתה קדוש יושב תהלות ישראל, ומזה למדו שהקדושה תאות בתהלות שיעשו ישראל, ומפני זה תקנו לומר אחרי הקדושה רבה (בתפלת העמידה) אתה קדוש ושמך קדוש וקדושים בכל יום יהללוך סלה, רוצה לומר אתה הוא הקדוש האמתי וכן שמך בפי השרפים וגם כן בפי עמך, כי מפני היותם קדושים יקדשו אותך, והוא על דרך אומרו (ויקרא יא, מד) והתקדשתם והייתם קדושים כי קדוש אני ה':
פסוק ד:
וינועו אמות הספים וכו', עד:
פסוק ד:
ויעף אלי אחד מן השרפים, חכמים ז"ל דרשו בילמדנו (ראה תנחומא צו, יג) הפסוקים האלו על אותו יום שנקרב עוזיהו להקטיר קטרת, ואומרו: שרפים עומדים ממעל לו, שעמדה האש לשרוף את עוזיהו כשם ששרפה את קרח ועדתו, ממעל לו - מן המעל שמעל לומר לו צא מן המקום שמעלת, והארץ פתחה את פיה לבולעו שנאמר (זכריה יד, ה) ונסתם גיא, הרי כאשר נסתם מפני הרעש, ומנין שהראה לו הקב"ה זה למשה שנאמר (במדבר יז, ה) זכרון לבני ישראל למען אשר לא יקרב איש זר אשר לא מזרע אהרן הוא, אמר לו משה כקרח ועדתו אתה עושה לו אמר לו ולא יהיה כקרח ועדתו (שם), ומה אתה עושה לו כאשר דבר ה' ביד משה לו דכתיב (שמות ד, ו) ויוציאה והנה ידו מצורעת כשלג, וכפי זה יפרשו:
פסוק ד:
וינועו אמות הספים על הרעש שהיה ביום הקטיר עזיהו את הקטורת, ולפי דבריהם ז"ל נוכל לפרש הכתוב כן:
פסוק ד:
וינועו אמות הספים מקול הקורא, ר"ל מקול זעף עוזיהו על הכהנים, וכמו שנאמר בדברי הימים (ב' כ, יט) ויזעף עוזיהו ובידו קטרת להקטיר, ושבזעפו עם הכהנים היה שהבית נמלא עשן, רוצה לומר עשן אף ה' וקנאתו על עוזיהו שהכהו בצרעת, והוא פירוש נאה כפי דרך חכמים ז"ל מתיחס כולו לענין עוזיהו ועונשו.
פסוק ד:
אבל כפי ענין המראה יהיה: וינועו אמות הספים משל גלגלים, שיתנועעו מקול הקורא שהוא המניע, וכינה הגלגלים באמות הספים, לפי שעם עוצם גדלם לא יתנועעו כי אם מהנעת הנבדלים, כמו אמות הספים אשר בבית שעם כל כובד הבנין אשר עליהם לא יתנועעו ממקומם אם לא יהיה שמה מניע מחוץ. ולהיות הגלגלים עמודי העולם אשר הבית - רוצה לומר - העולם נכון עליהם, והם זרועות עולם, לכן המשילם באמות הספים, ואמר שהתנועעו מקול הקורא, לפי שיתנועעו ממה שיגיע אליהם בהתחלתם ומחשוקם להדמות לעלתם:
פסוק ד:
והבית ימלא עשן, הוא רמז לצורות ההווים המגיעות משפע הגלגל אשר יקדם אליהם ההעדר בהכרח כי הוא קודם להויות, או אומרו על התהוות האידים, כי מתנועת הגלגלים ובפרט מתנועת השמש יעלו אידים וקיטורים מן הארץ שהם המזגות ההויות והתחלתם. גם כי היסוד הראשון המתהוה מתנועת הגלגל הוא האש, ומתנועתו ירדו חלקים בארץ ושם יתערבו, ויחזקאל זכר האיד הלח שקרא עשן, אך ישעיהו לא זכר כי אם האויר העשני המתילד בארץ בתנועת הניצוץ ופעולתו בארץ, הנה אם כן אומרו: והבית ימלא עשן הוא משל על העולם השפל בהווייתו והפסדו ומפאת תנועת הגלגלים, וכבר כתב ה"ר אברהם אבן עזרא שאין מלת ימלא עתיד, כי הוא אמר וינועו שהוא פעל עבר, אלא שנאמר כן בעבור שאין בלשון הקדש סימן על זמן עומד, ומשפט העברים לערב הדברים, וכמו שזכרתי.
פסוק ד:
הנה כלל המראה לא היתה כי אם להודיע לנביא רוממות הש"י ומעלתו, ושפלות ופרטי השגחתו בעניני בני האדם, וזהו מה שבא בכלל (להלן ו, א) ואראה את ה' יושב על כסא רם ונשא ושוליו מלאים את ההיכל, ומה שבא בפרט, מענין השרפים וקריאתם ושלוש קדושתם, והיה סוף הדברים מלא כל הארץ כבודו. ולכן נראה לי עוד לפרש וינועו אמות הספים והבית ימלא עשן, שחוזר לענין עוזיהו שזכר כאלו אמר בדרך כלל היוצא מן המראה, אם היה שינועו אמות הספים מקול הקורא, כלומר שהגלגלים יתנועעו מסבת המניע שלהם ועושים מצותו באימה וביראה, האם היה אם כן ראוי שבית ה' ימלא עשן מקטרת עוזיהו אשר חשב להקטיר, ולמה לא היה נכנע למצוה האלהית כמו המשרתים העליונים לקול הקורא, ויהיה אם כן אומרו:
פסוק ד:
והבית ימלא עשן בתמיהה, עד שמפני זה הוצרך הנביא להתודות חטאתו במה שהטיח דברים ולמד סניגוריא על צרעת עוזיהו וירע בעיניו והוא אומרו (ה) אוי לי כי נדמתי, ומלת ואומר מורה שנתחרט מדבריו ומחשבותיו, כאלו אמר עתה אומר אוי לי כי נדמתי, רוצה לומר שנמשכתי בענין עוזיהו אחרי הדמיון והעולה על רוחי ולא כפי האמת, כי לא הייתי יודע מחשבותיו ומצפוני לבבו, ולכן הייתי אני בענין עונשו איש טמא שפתים, ולא אני בלבד כי גם כל העם היו מגמגמים על זה, וזהו אומרו:
פסוק ד:
ובתוך עם טמא שפתים אנכי יושב, ונתן הסבה למה אמר על עצמו אוי ולא אמרו על שאר העם עם היותם טמא שפתים כמוהו, ואמר שעליו היה ראוי לקונן להיותו טמא שפתים יותר מכל שאר העם, לפי שאת המלך ה' צבאות ראו עיניו, כלומר שהיה נביא וראה גדולת המלך, ולכן האשמה והחטא היה בו יותר מגונה מבכל שאר האנשים, עד שמפני זה הוצרך המלאך הדובר בו לצרף וללבן ולזכך דבריו, והיה תכלית המאמר (שם, ז) וסר עונך וחטאתך תכופר, זהו הנראה לי כפי הפשט והמשך הנבואה, והותרה בזה השאלה החמשית.
פסוק ד:
ואחרים פירשו אוי לי כי נדמתי באופן אחר שני, והוא אוי לי שנבואתי היתה באמצעות הכח המדמה ואינה כנבואת משה רבינו עליו השלום, הסבה בזה חסרוני וחסרון הדור, כי איש טמא שפתים אנכי ובתוך עם טמא שפתים אנכי יושב, והראיה שנבואתי היתה באמצעות הכח המדמה היא, שראו עיני השם צבאות וזה אי אפשר להיות אלא בדמיון לבד, שהרי כפי השכל אמר יתברך (שמות לג, כ) לא יראני האדם וחי, ולהסיר זה הטעות ממני עף אלי אחד מן השרפים ואמר וסר עונך וחטאתך תכופר, כי האמת היה שאשמע את קול ה' אומר, וקול ה' הוא המלאך הדובר בי. והרב רבי דוד קמחי פירש נדמתי לשון בהתה, כמו (הושע י, טו) נדמה מלך ישראל, יאמר כי הרי אני כמת ובטל מן העולם, כיון שאת המלך ה' צבאות ראו עיני, ומי שיראה מראה כזאת בהכרח ימות, שעל כן אמר יעקב (בראשית לב, לב) כי ראיתי אלהים פנים אל פנים ותנצל נפשי, ומנוח אמר (שופטים יג, כב) מות נמות כי אלקים ראינו. וענין זה שהחו' כשישיג מוחש בלתי מתייחס אליו ויעבור גבול יחלה או ימות, או שאמר זה שהיה לו להסתיר פניו כמשה, ויסתר משה פניו כי ירא מהביט אל האלקים, (שמות ג, ו) ומי שלא יעשה כזה ימות, ועליו נאמר (שמות לג, ב) כי לא יראני האדם וחי, ואמרו חכמים ז"ל (במדבר רבה יד, כא) בחייהם אינם רואים במיתתם רואים, ואמר שעונו ועון דורו עורו עיני שכלו שלא נזהר בזה, ולזה פחד שימות.
פסוק ד:
ואביו של ה"ר דוד קמחי כפי מה שזכר הוא בשמו פירש נדמתי באופן רביעי בלשון שתיקה, כמו (ויקרא י, ג) וידם אהרן, שאמר אוי לי כי שתקתי ולא קדשתי את השם כאשר שמעתי שמקדשים אותו המלאכים, והוא אומרו:
פסוק ד:
כי את המלך ה' צבאות ראו עיני, ומלת כי משמשת בלשון כאשר, רוצה לומר אוי לי ששתקתי כאשר את המלך ה' צבאות ראו עיני, שאז היו מקדשים אותו השרפים, אבל זכר שהיה זה בעונו ובעון הדור, שאין ראוי להעלות על שפתיו דברים קדושים כאלו, וזהו אומרו:
פסוק ד:
כי איש טמא שפתים אנכי ובתוך עם טמא שפתים אנכי יושב. ואתה דע לך שהפירוש הזה מדברי חכמים ז"ל לקחו בפסיקתא רבתי (לג, ג) אמרו כיון שראה מלאכי השרת מקלסין להקדוש ברוך הוא ולא שתף קלוסו עמהם התחיל מצר על הדבר כי איש טמא שפתים אנכי שאלולי שתפתי קלוסי עמהם הייתי חי וקיים לעולם כמותם היאך היה לי שדממתי, כשהיה עומד ומשתומם הוציא דבר יתר מפיו: ובתוך עם טמא שפתים אנכי יושב וגומר:
פסוק ו:
ויעף אלי אחד מן השרפים וגומר, עד:
פסוק ו:
ואשמע את קול ה' אומר וגומר. כבר כתב ה"ר אברהם אבן עזרא שכאשר העין קמוץ ויקרא בחטף הוא מגזרת עוף, וכאשר הוא פתוח הוא מגזרת עיף, וענין הכתובים אמר שראה במראה הנבואה כאלו אחד מן השרפים עף בכנפיו, ובא אליו והיה מביא בידו רצפה והיא גחלת אש והיתה בוערת מאד כי אותה שעה לקחה מעל המזבח הטהור במלקחים שהוא הצבת והגיע הרצפה על פיו והלקהו בה, ואחרי שהענישו בזה אמר שיוסר עונו ותכופר חטאתו, וזה כלו ענין המשלי כאלו אחד מן השרפים ההם שהוא המלאך הדובר בו עף ביעף, ולקח מעל המזבח רצפה שהיא גחלת אש ושם אותה על פיו, וזה היה אליו מלקות ועונש רב על אשר הליץ בעד עזיהו בענין עונשו, ולכן זכר שלקח הרצפה מעל המזבח, להעיד שהדברים הקדושים אי אפשר שיקבל אותם ההדיוט מבלתי שילקה ויענש בהם. וכן היה עוזיהו בהגיעו אל המזבח להקטיר שנלקה ונענש עליו, וכאלו במדע ההוא גלה אותו שרף להודיעו שאין ראוי להתרעם על צרעת עוזיהו, כי הוא יתברך אל אמונה ואין עול (דברים לב, ד) והכתוב אומר והזר הקרב יומת, והדברים האלהיים מהמקדש והמזבח, זה דרכם וענינם שילקה כל הנוגע בם, כמו שהיה ענין הנביא שאותה הרצפה שנלקחה מעל המזבח כשנגעה בו קבל עונש ולקות, אבל יהיה זה אליו מירוק עונות ממה שדבר בעד עוזיהו, כי אין ראוי לנביא כי אם להוכיח את החטאים לא שיתלונן כאשר יקבלו עונשם, כמו שהנביא עצמו הרגיש חטאו במה שאמר: אוי לי כי נדמתי, ולכן בשרו השרף שסר עונו וחטאתו תכופר.
פסוק ו:
וכפי הפירוש השני שהיתה תלונתו ותרעומתו על שהיתה נבואתו באמצעות הכח המדמה ולא במדרגת נבואת משה רבינו עליו השלום, יפורש הכתוב הזה באופן אחר, והוא שנחשב לו עון במה שדמה עצמו או חשב להדמות במדרגת אדון הנביאים, ולכן נלקה באותה רצפה, ונאמר לו:
פסוק ו:
הנה נגע זה על שפתיך, לפי שחטאת בדבריך זה בפיך ובשפתיך, וסר עונך וחטאתך תכופר, רוצה לומר מכאן והלאה לא תדבר כן ויסור זה העון כלומר הדבור המוטעה מפיך, ואם תעשה זה חטאתך מאשר דברת תכופר, כי עיקר התשובה היא עזיבת החטא ושלא ישוב לכסלה החוטא עוד. וכפי הפירוש השלישי שנדמתי לשון כריתה, היה החטא על שהביט הכבוד ולא הסתיר פניו ממנו, או על שלא קידש את השם ולא הללו בראותו כבוד שכינתו, ואמרו חכמים ז"ל (שה"ש רבה א, לח) כי לכך אמר רצפה ולא רשפה, רוצה לומר רצון פה על שאמר דילטוריא על בני והוא שחירף אותם במה שקראם עם טמא שפתים. ולדעת יונתן הענין הזה משל באופן אחר, שהוא תרגם: ואשתדר לותי חד מן שמשיא ופומיה ממלל דקביל מן קדם ה' דשכינתיה יקרא בשמיא מרומא עול ממדבחא. וכן תרגם הנה נגע זה על שפתיך: הא שויתי פתגמי נבואתי בפומך, וכונתו בזה שלפי שישעיהו האשים את עצמו על שלא הוכיח את ישראל, והוא הנרצה אצלו באומרו: אוי לי כי נדמתי, אמר כי אחד מן המלאכים בא אליו ובידו רצפה, רוצה לומר מאמר ונבואה מאת השם שלקחה מלפני שכינתו שהיא למעלה כנגד מזבחו, ויגע על פיו ויאמר לו הנה נגע זה על שפתיך, רוצה לומר הנה שמתי דברי נבואתי בפיך לדבר אל ישראל, ובזה יחסר עונך ותוסר חטאתך במה שלא הוכחת אותם עד כה:
פסוק ח:
ואשמע את קול ה' אומר וגומר, אמר שקודם זה אם בעון שלא הוכיח את בני דורו כראוי ואם מפני שלמד סניגוריא על עוזיהו או לשאר הדברים כפי כל אחד מהפירושים שזכרתי על אוי לי כי נדמתי, נסתלקה הנבואה מישעיהו ימים אחדים כמו שזכרתי למעלה. אמנם אחרי שהמלאך שם הרצפה, או הנבואה הנמשלת בה לפי דעת יונתן בפיו, ושאמר לו וסר עונך וחטאתך תכופר, מיד שמע הדבור וחל עליו השפע האלהי, וזהו אומרו:
פסוק ח:
ואשמע את קול ה' אומר: וראיתי אני להעירך פה על כלל אחד יהיה לנגד עיניך תמיד, והוא שלפי דעת הרב המורה וגם כפי האמת, כל הנביאים היתה נבואתם מהשם יתברך באמצעות המלאך, יהיה השכל הפועל או מלאך אחר, בין שיפרש הכתוב זה בנבואות או לא יפרשהו, כמו שהביאו בפרק אחד וארבעים חלק שני. האמנם ראינו קצת הנביאים היו מיחסים נבואתם למלאך שהוא הסבה הקרובה הפועלת נבואתו, כמו שאמר וישב המלאך הדובר בי ויקרא אליו מלאך ה', ומהם ייחסו אותה לשם יתברך שהוא הסבה הראשונה, ואין ספק שהתיחסותה אל השם יתברך מורה על מעלת הנבואה וזכותה ועל שלימות הנביא ומדרגת נבואתו, ומפני זה באה הנבואה הראשונה למשה אדוננו עליו השלום בזכרון המלאך מה שלא נמצא בענינו אחר כך, וזה הענין מה שנאמר כאן שבהיות ישעיהו בנזיפה מה מלפני השם, ייחס נבואתו לשרף, והוא אשר אמר לו: הנה נגע זה על שפתיך וסר עונך וחטאתך תכפר, ואחרי שנתרצה לפני ה' וכפר בעדו, מיד אמר:
פסוק ח:
ואשמע את קול ה' אומר, רוצה לומר שנזדככה נבואתו כל כך שלא ראה ליחס אותה אל השרף הדובר בו, כי אם אל השם הנכבד, וזכר ששמע כאלו היה השם מדבר כמלך המתיעץ בפמליא שלו את מי אשלח ומי ילך לנו, וכבר זכרתי למעלה שהיה אומר זה בעבור שהיה עמוס והושע וישעיהו ומיכה מנבאים באותו הזמן, לכן אמר איזה מאלה ראוי שאשלח בשליחות הזה, ואמנם אמרו:
פסוק ח:
ומי ילך לנו ענינו אצלי שלא יעשה כמו שעשה ישעיהו שהיה מלמד סניגוריא בעד עוזיהו והיה מטיח דברים נגד השם בעדו, ולכן אמר ומי ילך לנו, רוצה לומר מי הוא אשר ילך שיהיה נאמן לנו בשליחותינו, ולכן השיב ישעיהו:
פסוק ח:
הנני שלחני, רוצה לומר אני אעשה השליחות באמונה רבה ולא אסביר פנים לישראל כמו שעשיתי לעוזיהו.
פסוק ח:
ואפשר לפרש, שהיה מאמר השם: את מי אשלח, מי הוא האדם ההגון והראוי לשליחות שתשרה עליו נבואתי, כי ראה בני עלייה והנם מועטים, ומי ילך לנו, רוצה לומר אף כי אמצא איש הגון לשלוח מי הוא האיש שירצה ללכת בעבורינו בשליחות הזה, ואמר זה לפי שהיו ישראל מכים הנביאים המנבאים עליהם רעה והמוכיחים אותם, וכאמרו בשב' (מיכה ד, יד) יכו על הלחי את שופט ישראל, וכן אמרו בפסיקתא (רבתי לג, ג) את מי אשלח, שלחתי את מיכה והיו מכים אותו על הלחי שלחתי את עמוס והיו קורין אותו פסילותא, אמרו לא היה לו להקדוש ברוך הוא לאשרויי שכינתיה אלא על הדין קטיע לישנא, אמר רבי פנחס למה נקרא שמו עמוס על שם שהיה עמוס בלשונו, מעתה את מי אשלח ומי ילך לנו, מיד ואומר הנני שלחני, אמר לו הקדוש ברוך הוא בני טרחנין הם בני סרבנין הם אם את מתקבל להתבזות אין ואי לא לא, אמר לו על מנת כן אני הולך בשליחותי, הדא הוא דכתיב (להלן נ, ו) גוי נתתי למכים ולחיי למורטים, ואיני כדאי שאלך בשליחותך אצל בניך, אמר לו הקדוש ברוך הוא לישעיהו אהבת צדק (תהלים מה, ט) אהבת לצדק את בני, ותשנא רשע ששנאת מלחייבן, על כן משחך אלקים אלהיך שמן ששון מחביריך, אמר לו הקדוש ברוך הוא חייך שכל הנביאים מנבאים נביא מפי נביא שנאמר (מלכים ב' ב, טו) נחה רוח אליהו על אלישע, ורוח משה על שבעים איש הזקנים ותנח עליהם הרוח, (במדבר יא, כז) אבל אתה אינך מנבא אלא מפי הגבורה הדא הוא דכתיב רוח ה' דבר בי ומלתו על לשוני, ולא עוד אלא שכל הנביאים מנבאים נבואות פשוטות ואתה מנבא נבואות כפולות עורי עורי, (להלן כא, נב) התעוררי התעוררי שוש אשיש (שם סא, י) נחמו נחמו עמי (שם מ,):
פסוק ט:
ויאמר לך ואמרת לעם הזה וגו', עד ואומר עד מתי ה'. זהו עצם השליחות, ודעתי הוא שהיה כנגד מלכות ישראל שהיה עתיד ליחרב וללכת בגלות מהרה, וכמו שאוכיח אחר זה מן הפסוקים, וכוונת הדברים האלה שמכלל החושים הגשמיים שברא הקדוש ברוך הוא באדם, הוא הראות והשמע, הם הם היותר מיוחסים ועוזרים בהשגה השכלית, לפי שהם כלים ואמצעיים לקנין ההקדמות אשר מהם תושלם הידיעה, וכמו שאמר משה אדוננו (דברים ד, לו) אתה הראית לדעת כי ה' הוא האלקים אין עוד מלבדו מן השמים השמיעך את קולו ליסרך ועל הארץ הראך וגומר, רוצה לומר שבשני החושים הדקים ההם - רוצה לומר - השמע והראות, קבלו מה שקבלו להשלמת שכלם, ועל ידיהם נשתלמו בהשגת מציאות השם ואחדותו ויכולתו.
פסוק ט:
ולהיות שני אלה החושים היותר נכבדים שבגוף, כתב הפילוסוף ששם האל התשוקה בהם יותר מבשאר החושים, ועליהם אמר שלמה (משלי כ, יב) אזן שומעת ועין רואה ה' עשה גם שניהם, ולכן צוה הש"י אל הנביא שיוכיח את ישראל שמעו שמוע ואל תבינו וראו ראה ואל תדעו, והוא מאמר בתמיהה, רוצה לומר האם היה ראוי והגון שתהיו שלמים בחוש השמע ולא תבינו הדברים הנשמעים, ותשתלמו בענינים הנראים ולא תקבלו מהם ידיעה הנה אם כן נבראו שני החושים האלה הנכבדים לבטלה. וזהו אומרו: שמעו שמוע וראו ראה, רוצה לומר שמיעה אחד שמיעה וראייה אחר ראייה, ועם כל זה לא תבינו כאלו הכחות ההם נמצאו לריק, ועל זה אמר שלמה (שם יז, טז) למה זה מחיר ביד כסיל לקנות חכמה ולב אין, ואמר שהסבה בזה החסרון הוא עובי שכלם ולבם הערל שממנו תוצאות חיים, והיא התחלת החושים כולם, ולכן בהיותו אטום וערל נמשכו אחריו חסרונות הידיעה וההכנה אשר יקבל האדם באמצעות חושיו. וזהו אומרו (י) השמן לב העם הזה ומלת השמן מקור כאלו אמר לבם שמן ואטום וערל, ובעבור זה אזניו הכבד ועיניו השע רוצה לומר בחוש השמיעה ימצא בהם הכבדות והעדר ההבנה ממושגיו, ובחוש הראות ימשך גם כן העורון, כי כל זה נמשך אחר ערלת הלב, ויהיה אומרו אזניו הכבד ועיניו השע, כלם מקור - או יחזור מלת 'הכבד והשע' ללב - אשר זכר כי הוא בערלתו יכביד האזנים וישע העינים. ואמנם אומרו:
פסוק ט:
פן יראה בעיניו הוא כאומר האם נחשוב שיש עוד תקוה שישובו לראות בעיניהם ולשמוע באזניהם ויבין לבם באמצעות מושגיהם, עד שישובו אליו ויתרפאו מזה החולי הרע, הנה זה אי אפשר בלי ספק, כי הם כל כך מוטבעים בזה החולי, עד שאין להם עוד תקוה. והותרה בזה השאלה הששית:
פסוק ט:
והרמב"ם ז"ל בספר המדע פירש הכתובים באופן אחר, רוצה לומר כיון שמה שהם שומעים אינם רוצים להבין, ומה שהם רואים אינם משתדלים לדעתו, לכן אמר השם לנביא וצוה לו: השמן לב העם הזה, שיסוב את לבם אחורנית, ויכבד אזנם וישע עיניהם באופן שלא ישובו בתשובה ולא יתרפאו עוד, כי לולי זה אולי ישובו בתשובה ויראה בעיניו ולבבו יבין ורפא לו וזה דרך השם לעור עיני הרשעים שלא ישובו בתשובה, לפי שאין תשובתם שלמה וימנע מרשעים אורם וכן נאמר בפרעה (שמות י,) ויחזק ה' את לב פרעה, ובסיחון (דברים ב, ל) כי הקשה ה' אלהיך את רוחו ואמץ לבבו, וכן בבני עלי (שמואל א' ב, כה) ולא שמעו בקול אביהם כי חפץ השם להמיתם. ולפירוש הזה נטה הרב רבי דוד קמחי, ויהיה לפי זה השמן והכבד והשע, צווי לא מקור, ויש סמך לדעת הזה בפרק ארבעה ראשים, אבל הוא בכללו רחוק אצלי שינעל השם דרכי התשובה משום אדם, ובענין פרעה אבאר הדרוש הזה על פי שרשיו בעזר הצור:
פסוק ט:
ויש מפרשים שלהיות דרך הרשע המכעיס את השם לעבור על מצות השם ולמרות מאמרו, אמר השם יתברך לנביא, אחר שזה דרכם כסל למו, אמור אליהם שיעשו הפך הנרצה אלי, ואולי יעשו מה שתאמר הפך כפי דרכם ויקבלו בו תועלת רב. וזהו אומרו: לך ואמרת לעם הזה, שבהיותם שומעים את הדברים האלהיים לא יבינו אותם, ובראותם נפלאות השם ומעשיו לא ידעו ולא יבינו ענינם, והשמן לבם, רוצה לומר שיצוה אותם להיותם ערלי לב ואטומי שכל וזהו גם כן ואזניו הכבד ועיניו השע, ואין זה מפני שאני חפץ בזה, אלא מפני שאולי כפי דרכם יעשו ההפך ממה שתאמר, ובזה האופן מהתחבולה יקבלו רפואה. וזהו אמרו: פן יראה בעיניו, רוצה לומר אולי כאשר תזהירם בזה האופן הם יעשו בהפך, ויראו בעיניהם ובאזניהם ישמעו ולבבם יבין, וימשך אליהם תועלת עצום, זהו אמרו ושב ורפה לו, אבל הפירוש הזה עם היותו מתישב על הלשון, הנה הוא כנגד האמת כי לא יקבל האדם רפואה בעשותו הדברים הרצוים, אם לא יעשה אותם לשם מצות הש"י ומפני קיום דברו:
פסוק יא:
ואמר עד מתי ה' וגו' עד סוף הנבואה. שאל הנביא מהשם יתברך עד מתי יתמיד לישראל זה הקושי העצום מכבדות אזניהם ועורון עיניהם וערלת לבותם ומאנם לשוב בתשובה, והשיבו הש"י כי יתמיד חטאתם עד שיקבלו עונשם, שיהיו עריהם שוממות מבלי יושב בשווקים וברחובות, והבתים יהיו מאין אדם שידור בהם, וגם האדמה הנעבדת, רוצה לומר שדות וכרמים וגנות ופרדסים תשאה שממה וזה כולו אמר על מלכות ישראל כשתגלם שמלנאצר מלך אשור, ולפי שנזכר שם שגלו ישראל מעל אדמתם אל ארץ רחוקה ויושב אותם בחלח ובחבור נהר גוזן וערי מדי, לכן אמר כאן (יב) ורחק ה' את האדם, וישראל קרואים אדם, לפי שריחוק גדול הרחיקם מעל ארצם, וזו ראיה מבוארת שהנבואה הזאת נאמרה על מלכות ישראל שגלו למרחוק. וראיה שנית ממה שאמר ורבה העזובה בקרב הארץ, רוצה לומר שהארץ תעזב מהם עזיבה רבה, וזה היה בעשרת השבטים שלא חזרו מגלותם עד היום הזה. ואמנם אמרו (יג) ועוד בה עשיריה, אפשר לפרשו גם כן על עשרת השבטים עצמם שברחו קצת מהם ונכנסו עם בני יהודה ונאחזו בתוכם כמו עשיריתם, גם שהחזירם ירמיה מן עמון ומואב ושאר הארצות ההם שהלכו מהם שם, לא אותם שגלו ללחלח וחבור נהר גוזן וערי מדי, כי אם אותם אשר הלכו וברחו לשאר הארצות סביבות ארץ ישראל, והם כלם היו עשיריה מן השבטים, אבל היותר נכון אצלי שנאמר על מלכות יהודה וירושלם, שלא הלך באותו גלות כי נשארו בני יהודה בארצם זמן מה עד אשר נתמלא סאתם שנאמר (איכה א, ג) גלתה יהודה מעוני אחר כך, וזהו אמרו: ועוד בה עשיריה, רוצה לומר ועוד ישאר בה רוצה לומר מכל י"ב שבטי ישראל בירושלם וערי יהודה ומלכות זרע דוד - כחלק עשירי מהם, וזכר שאחרי היותם נשארים בה זמן מה, יבאו הם גם כן לגלות רוצה לומר בני יהודה, ועליהם אמר:
פסוק יא:
ושבה והיתה לבער ויהיו כאלה וכאלון שהם אילנות, שכשירצו בני אדם לתקנם כדי שיעשו פרי רב, יזמרו אותם ויכרתו ענפיהם הרעים וישליכם לחוצה, ובאמצעות אותה השלכה תשאר טובה המצבת ועמידת הענפים הנשארים, וזהו אמרו:
פסוק יא:
אשר בשלכת מצבת בם, רוצה לומר אשר בהשלכת ענפים רבים תשאר מצבת מה שמה, וכן יהיה זרע קדש שהם בני יהודה מצבתה, כי יהיה להם שארית בארץ אחר גלות עשרת השבטים. וקרא לבני יהודה זרע קדש, להיות מלכיהם מזרע בית דוד שהם זרע קדש באמת.
פסוק יא:
ויש מפרשים ועוד בה עשיריה, שהיתה נבואה על גלות ירושלם וניבא שלא יהיה חרבן ירושלם עד עבור בה עוד עשרה מלכים, והם עזיהו יותם אחז יחזקיהו מנשה אמון יהואחז יהויקים יכניה צדקיהו, שבימיו היה החרבן, ושאומרו כאלה וכאלון הוא נחמה ינחמם, כי גלותם ובעורם לא יהיה עולמי, אבל יהיה כאלה וכאלון, אשר בהשליכו עליהן בזמן החורף יש בם מצבת וקיום, כי בזמן הקיץ יפרחו עליהן כבראשונה, כן ישוב להיות זרע קדש מצבת הארץ ההיא כבראשונה, והרב רבי אברהם בן עזרא פי' כאלה וכאלון אשר בשלכת, שהם שני האילנות שהיו נטועים בשער ירושלם והיו חזקים מושרשים שמה לא ימוטו ממקומן, ויש להם מצבת במקום ההוא, כן זרע קדש הנשאר ושישוב מגלות בבל, יהיה מצבת הארץ ההיא וקיום בה: