א בִּשְׁנַת־מוֹת֙ הַמֶּ֣לֶךְ עֻזִּיָּ֔הוּ וָאֶרְאֶ֧ה אֶת־אֲדֹנָ֛י יֹשֵׁ֥ב עַל־כִּסֵּ֖א רָ֣ם וְנִשָּׂ֑א וְשׁוּלָ֖יו מְלֵאִ֥ים אֶת־הַהֵיכָֽל׃ ב שְׂרָפִ֨ים עֹמְדִ֤ים ׀ מִמַּ֙עַל֙ ל֔וֹ שֵׁ֧שׁ כְּנָפַ֛יִם שֵׁ֥שׁ כְּנָפַ֖יִם לְאֶחָ֑ד בִּשְׁתַּ֣יִם ׀ יְכַסֶּ֣ה פָנָ֗יו וּבִשְׁתַּ֛יִם יְכַסֶּ֥ה רַגְלָ֖יו וּבִשְׁתַּ֥יִם יְעוֹפֵֽף׃ ג וְקָרָ֨א זֶ֤ה אֶל־זֶה֙ וְאָמַ֔ר קָד֧וֹשׁ ׀ קָד֛וֹשׁ קָד֖וֹשׁ יְהוָ֣ה צְבָא֑וֹת מְלֹ֥א כָל־הָאָ֖רֶץ כְּבוֹדֽוֹ׃ ד וַיָּנֻ֙עוּ֙ אַמּ֣וֹת הַסִּפִּ֔ים מִקּ֖וֹל הַקּוֹרֵ֑א וְהַבַּ֖יִת יִמָּלֵ֥א עָשָֽׁן׃ ה וָאֹמַ֞ר אֽוֹי־לִ֣י כִֽי־נִדְמֵ֗יתִי כִּ֣י אִ֤ישׁ טְמֵֽא־שְׂפָתַ֙יִם֙ אָנֹ֔כִי וּבְתוֹךְ֙ עַם־טְמֵ֣א שְׂפָתַ֔יִם אָנֹכִ֖י יוֹשֵׁ֑ב כִּ֗י אֶת־הַמֶּ֛לֶךְ יְהוָ֥ה צְבָא֖וֹת רָא֥וּ עֵינָֽי׃ ו וַיָּ֣עָף אֵלַ֗י אֶחָד֙ מִן־הַשְּׂרָפִ֔ים וּבְיָד֖וֹ רִצְפָּ֑ה בְּמֶ֨לְקַחַ֔יִם לָקַ֖ח מֵעַ֥ל הַמִּזְבֵּֽחַ׃ ז וַיַּגַּ֣ע עַל־פִּ֔י וַיֹּ֕אמֶר הִנֵּ֛ה נָגַ֥ע זֶ֖ה עַל־שְׂפָתֶ֑יךָ וְסָ֣ר עֲוֺנֶ֔ךָ וְחַטָּאתְךָ֖ תְּכֻפָּֽר׃ ח וָאֶשְׁמַ֞ע אֶת־ק֤וֹל אֲדֹנָי֙ אֹמֵ֔ר אֶת־מִ֥י אֶשְׁלַ֖ח וּמִ֣י יֵֽלֶךְ־לָ֑נוּ וָאֹמַ֖ר הִנְנִ֥י שְׁלָחֵֽנִי׃ ט וַיֹּ֕אמֶר לֵ֥ךְ וְאָמַרְתָּ֖ לָעָ֣ם הַזֶּ֑ה שִׁמְע֤וּ שָׁמ֙וֹעַ֙ וְאַל־תָּבִ֔ינוּ וּרְא֥וּ רָא֖וֹ וְאַל־תֵּדָֽעוּ׃ י הַשְׁמֵן֙ לֵב־הָעָ֣ם הַזֶּ֔ה וְאָזְנָ֥יו הַכְבֵּ֖ד וְעֵינָ֣יו הָשַׁ֑ע פֶּן־יִרְאֶ֨ה בְעֵינָ֜יו וּבְאָזְנָ֣יו יִשְׁמָ֗ע וּלְבָב֥וֹ יָבִ֛ין וָשָׁ֖ב וְרָ֥פָא לֽוֹ׃ יא וָאֹמַ֕ר עַד־מָתַ֖י אֲדֹנָ֑י וַיֹּ֡אמֶר עַ֣ד אֲשֶׁר֩ אִם־שָׁא֨וּ עָרִ֜ים מֵאֵ֣ין יוֹשֵׁ֗ב וּבָתִּים֙ מֵאֵ֣ין אָדָ֔ם וְהָאֲדָמָ֖ה תִּשָּׁאֶ֥ה שְׁמָמָֽה׃ יב וְרִחַ֥ק יְהוָ֖ה אֶת־הָאָדָ֑ם וְרַבָּ֥ה הָעֲזוּבָ֖ה בְּקֶ֥רֶב הָאָֽרֶץ׃ יג וְע֥וֹד בָּהּ֙ עֲשִׂ֣רִיָּ֔ה וְשָׁ֖בָה וְהָיְתָ֣ה לְבָעֵ֑ר כָּאֵלָ֣ה וְכָאַלּ֗וֹן אֲשֶׁ֤ר בְּשַׁלֶּ֙כֶת֙ מַצֶּ֣בֶת בָּ֔ם זֶ֥רַע קֹ֖דֶשׁ מַצַּבְתָּֽהּ׃
📖

פרשנים על הפרק

📚

מאמרים על הפרק

מצודת דוד

רבי דוד אלטשולר

פסוק א:
בשנת מות. כשנצטרע כשנכנס בהיכל להקטיר כמ״ש והצרעת זרחה במצחו (דה״ב כ״ו) כי המצורע חשוב כמת:
פסוק ב:
ממעל. בשמים:
פסוק ב:
לו. לשמשו:
פסוק ב:
לאחד. לכל אחד ואחד:
פסוק ב:
יכסה פניו. לבל יביט כלפי השכינה:
פסוק ב:
יכסה רגליו. לצניעות שלא יראה בכל גופו לפני בוראו, ורז״ל אמרו שלא להזכיר מעשה העגל כי כף רגליהם ככף רגל עגל:
פסוק ב:
יעופף. יעוף בשליחות המקום:
פסוק ג:
וקרא וכו׳. שרף קורא לחבירו לומר קדוש כאחד ולא יקדים האחד לחבירו ואמר. הקול יוצא מבין כולם כאחד כאילו הוא קול אחד:
פסוק ג:
קדוש וכו׳. ר״ל שהוא מקודש ומרומם בעולם המלאכים ובעולם הגלגלים ובעולם השפל:
פסוק ג:
מלא וכו׳. כבודו מלא בכל הארץ:
פסוק ד:
וינועו. מזוזות הפתח היו נעים מחוזק קול הקריאה וסרים ממקומם הרבה אמות ולא פירש כמה:
פסוק ד:
והבית. ההיכל:
פסוק ד:
ימלא עשן. היה נמלא עשן:
פסוק ה:
ואמר. אמרתי אוי לי וכו׳, כי פחד פן ימות על שראה מראה כבוד ה׳:
פסוק ה:
כי איש וכו׳. על כי אני איש טמא שפתים וכו׳ ואינני אם כן כדאי לא מצד מעשי ולא מצד מעשה העם אשר אני בקרבו:
פסוק ה:
כי את המלך וכו׳. מוסב למעלה כאומר אוי לי וכו׳ כי את המלך וכו׳ כי איש וכו׳:
פסוק ו:
במלקחים. בצבת לקח הגחלת מעל המזבח:
פסוק ז:
ויגע. השרף נגע הגחלת על פי:
פסוק ז:
הנה נגע. ר״ל בכוית נגיעת הגחלת קבלת העונש ובזה סר עונך וארז״ל שהעון היה במה שאמר ובתוך עם טמא שפתים וכו׳ ולא היה ראוי לומר כן על ישראל:
פסוק ח:
אשלח. לדבר דברי לישראל:
פסוק ח:
לנו. בשליחותנו וכאלו מדבר עם השרפים ונמלך בהם:
פסוק ח:
הנני. הנה אני מוכן ללכת ושלחני:
פסוק ט:
שמעו שמוע. הלא אתם שומעים דברי מפי הנביאים ואינם נותנים לב להבין:
פסוק ט:
וראו ראו. הלא אתם רואים נפלאותי ואינכם שמים על לב לדעת ולהכיר בהם:
פסוק י:
השמן. היצר הנטוע בלבו הוא השמן והאטים אל הלב לבל הבין וקצר בדבר המובן מאיליו כי זהו דרך מעשה היצר:
פסוק י:
הכבד. היצר הכביד אזניו לבלי שמוע והשע עיניו לבל יראה:
פסוק י:
פן יראה. כי היצר חושב פן כשיראה בעיניו וישמע באזניו ויבין בלבבו שלא עשה את הטוב ויעשה א״כ תשובה ויבוא לו בזה רפואת הנפש והיא הסליחה ואין דעת היצר נוחה מזה כי איננו דורש אליו לשלום ולזה מטמטם את הלב למען ישאר חייב:
פסוק יא:
עד מתי. יהיה לבם אטום מלהבין:
פסוק יא:
עד אשר וכו׳. ר״ל לבם יהיה אטום עד שיבוא הפורעניות ויהיו עריהם חרבה ובתיהם שממה:
פסוק יב:
ורחק וכו׳. האדם ישראל הקרואים אדם יהיה גולה למקום רחוק:
פסוק יב:
ורבה העזובה. זמן מרובה תהיה הארץ עזובה מהם:
פסוק יג:
ועוד בה עשיריה. עוד ימלכו בה עשרה מלכים כי זה נאמר אחר שנצטרע עוזיה ומלכו אחריו יותם אחז חזקיה מנשה אמון יאשיה יהואחז יהויקים צדקיה ובימיו תשוב להיות לבער וכליון, או ר״ל תשעה חלקים יהיו אבודים ותשאר חלק עשירי ואף היא תשוב להיות לבער:
פסוק יג:
אשר בשלכת. בימי הסתיו עת שמשליכין העלין דרכם להשליך מעט מעט עד שלא ישאר כי אם הנטיעה אשר בה כמות שהיא ואמר שכן יהיה ישראל לבעור אחר בעור:
פסוק יג:
זרע וכו׳. הנשאר בה יהיה זרע קודש ולפי שהמשיל לאילנות אמר מצבתה לשון הנופל באילן ורצה לומר שארית: