השמן לב העם הזה
פרקנו מתאר את הקדשתו של ישעיהו לנביא. ישעיהו מקבל על עצמו את השליחות: "הנני שלחני". כמענה להסכמתו של הנביא נמסר לו המסר העיקרי של הנבואה, מסר הסותר לכאורה את כל מהות הנבואה ומקעקע את יסודותיה:
ויאמר: לך ואמרת לעם הזה, שמעו שמוע ואל תבינו, וראו ראו ואל תדעו. השמן לב העם הזה ואזניו הכבד ועיניו השע, פן יראה בעיניו, ובאזניו ישמע, ולבבו יבין ושב ורפא לו.
(ישעיה ו ט-י)
ואנו תמהים: האין תפקידו של הנביא לפתוח את לבבות העם למען ישמעו ויראו את דרך האמת, וישובו ורפא להם! זו מטרת שליחותו, ובזה הוא רואה את פסגת הצלחתו. הנביא איננו מעוניין בהתגשמות נבואות הזעם שלו, אלא דווקא בביטול נבואתו הרעה, העקבות שינוי אורח דרכיו של העם. וכך כתב ר"י אלבו:
עיקר מציאות הנבואה בבני אדם אינה כדי להגיד את העתידות ולסדר עניינים פרטיים אישים, כמו שיוודע זה על ידי הקסמים והחוזים בכוכבים, אבל כדי להגיע האומה בכללה, או המין, אל השלמות האנושי.
(ספר העיקרים מאמר שלשי פרק יד)
כיצד מצווה אפוא ה' את הנביא לאמור לעם לא להבין ולא לראות נכונה? וכיצד הוא פוקד עליו להשמין את לב העם ולמנוע ממנו שמיעה וראיה נכוחים של מצבו, כדי שלא יחזרו בתשובה? ולמה יש להדגיש זאת בנבואה הראשונה של הנביא האמורה להיות ראשית דרכו הארוכה בנבואה?
התרגום, רש"י ומפרשים נוספים מסבירים שאין מדובר כאן בציווי, אלא בתיאור מצב.
אני אומר לכם שמעו שמוע, ואתם אין אתם נותנים לב להבין... נתנו לבם שלא ישמעו דברי נביאים, שהם יראים שמא יוטבו בעיניהם דבריו ויבינו בליבם וישובו אלי והיא רפואתם.
(רש"י)
לפי פירוש זה, הקב"ה מזהיר את הנביא שדרכו לא תהיה סוגה בשושנים, שכן העם לא יאות להישמע לדברי התוכחה. דווקא בראשית דרכו מודיע הקב"ה לנביא שעליו למלא את תפקידו, גם אם לא תמיד תאיר לו ההצלחה פנים.
אולם לרד"ק, בפירושו הראשון, דרש שונה בהבנת תפקיד הנביא:
יש מפרשים "שמעו" "וראו" לשון ציווי כמשמעו. וכן "השמן לב העם הזה". וזה דין ומשפט מאת הא-ל יתברך כשירצה החוטא לחטוא, הקב"ה מונע ממנו דרכי התשובה עד שיקבל עונשו. וכן נאמר בפרעה "ויחזק ה' את לב פרעה", וכן בסיחון "כי הקשה ה' אלוקיך את רוחו" וכן בבני עלי - 'ולא ישמעו לקול אביהם כי חפץ ה' להמיתם". ושם פירשנו.
וכן פירש הרמב"ם:
ואפשר שיחטא אדם חטא גדול או חטאים רבים עד שיתן הדין לפני דיין האמת, שיהא הפרעון מזה החוטא על חטאים אלו שעשה ברצונו ומדעתו, שמונעין ממנו התשובה, ואין מניחין לו לשוב מרשעו כדי שימות ויאבד בחטאו שיעשה. הוא שהקב"ה אמר על ידי ישעיהו "השמן לב העם הזה".
(הלכות תשובה פ"ו ה"ג)
לפירוש זה, כוללת נבואתו הראשונה של ישעיהו אזהרה כפולה ומכופלת לעם למהר ולחזור בתשובה(ועיין רבינו יונה שערי תשובה שער ראשון אות ד ואילך). כי אם חס וחלילה יתמיד העם בחטאיו, יתכן שיגיע רגע שתיסתם בפניהם דרך התשובה, גם כשירצו בה. מסר זה חיוני מאוד גם לנביא וגם לעם, דווקא בתחילת דרכו הנבואית של ישעיהו.
עתה נתבונן בנקודה נוספת בלשונו הציורית של ישעיהו, המשתמש בשני לשונות מדורגים בכיוונים מנוגדים, בתקבולת משוכלת, בפסוק אחד. בתחילת פסוק י' נאמר: "השמן לב העם הזה ואזניו הכבד ועיניו השע" ובהמשך הפסוק בכיוון הפוך: "פן יראה בעיניו, ובאזניו ישמע, ולבבו יבין ושב ורפא לו". ברישא, בתיאור ההידרדרות של העם, הסדר הוא לב, אוזניים ועיניים. ודרך התיקון[שממנו חושש העם] - עיניים, אוזניים ולב.
וביאר המלבי"ם את סדר התיקון:
ומה שסידר בדבריו ראיה, שמיעה, הבנה, כי תחילה נכיר את הבורא על ידי ראיית החושים מהמון מעשיו ובריאותיו, ואחר כך על ידי הקבלה הנמשכת מדור דור, ואחר כך על ידי מופתי השכל והדעת.
המלבי"ם מפרש את הסיפא של הפסוק המדברת על דרך התיקון, וממילא נבין שבשעת משבר, ההידרדרות היא בכיוון ההפוך: העם כופר בעניינים הדקים של השכל, אחר כך מתכחש גם למסורת, ולבסוף מכחיש גם את המופתים הנראים בחושים.
בעוד המלבי"ם מעמיד את חטאו של העם בחסרון אמונה, רואה הגאון מוילנה את החסרון בלימוד התורה, ונותן משמעות לסדר שלושת החושים המנויים כאן.
כי ג' חלקי התורה, שבכתב ושבע"פ וסודות התורה, יפול, הראיה על מה שבכתב, והשמיעה על שבעל פה, והבנת הלב על חלקי הסוד... כשיסירם מליבו אז שוכח מתחילה החמור. וזהו שאמר "השמן לב העם הזה" - היינו לשכוח סודות התורה, "ואוזניו הכבד" על תורה שבע"פ, "ועיניו השע", על תורה שבכתב. וכשנאמר "ושב ורפא לו" היינו שיחזור ללמוד כסדרן "יראה בעיניו" תורה שבכתב, "ובאזניו ישמע" תורה שבע"פ "ולבבו יבין" הסודות.
[ההידרדרות מתפשטת קמעא קמעה, בתחילה לא מקפידים על ענייני קבלה וסוד, אבל עדיין שומרים את ההלכה. לאחר מכן מפסיקים להקפיד על עניינים מ"דרבנן" ועל ההלכה, ולבסוף כופרים גם בדברים המפורשים בתורה. וממילא דרך החזרה היא בכיוון ההפוך. קודם כל זהירים בבסיס, ומכאן ואילך מעלין בקודש.]
תלמידו ר' חיים מוולוז'ין מסביר ומרחיב:
כי הלב הוא בחינת המחשבה כידוע, והאזניים הם כלי שמיעת הדיבור, והעיניים הם כלי הראיה לראות ענייני המעשים בפועל והם ג' בחינות נר"ן(=נפש רוח נשמה)... ובחטאי האדם המה מסתלקים בחינת הנשמה ... ואם חס וחלילה חטא יותר, גם בחינת הרוח מסתלק ממנו לגמרי. ואם חס וחלילה הרבה והוסיף לחטוא יותר, אז גם נפשו נפגמת או נכרתת חס וחלילה.
וכשהוא חוזר בתשובה הוא חוזר להשיג אותם כסדר ממטה למעלה, הפוך מסדר הסתלקותם תחילה. תחילה הוא משיג לבחינת הנפש. ואחר כך בא ושורה עליה הרוח ומתקשרת בו ואח"כ באים ניצוצי אור הנשמה ואז מתקשרים כל אחד בחבירו כראוי".
(נפש החיים שער ב פרק טז בהג"ה ד"ה ועי"ז יתוקנו כל הג' בחינות)
יהי רצון ונזכה אף אנו לראות נכוחה בעינינו, ולשמוע נכון באוזנינו, ולהבין טוב בליבנו, ואז יקויים גם בנו "ושב ורפא לו".