פסוק א:בִּשְׁנַת מוֹת הַמֶּלֶךְ עֻזִּיָּהוּ, וָאֶרְאֶה אֶת אֲדֹנָי יֹשֵׁב עַל כִּסֵּא רָם וְנִשָּׂא, וְשׁוּלָיו, שולי גלימתו או כיסויו, מְלֵאִים אֶת הַהֵיכָל. ייתכן שישעיהו ראה אותו יושב בתוך המקדש, או שבחזונו משמש ההיכל חלק מהרקע, והכיסא מתנשא ממעל לו.
פסוק ב:שְׂרָפִים עֹמְדִים מִמַּעַל לוֹ לשרתו, שֵׁשׁ כְּנָפַיִם שֵׁשׁ כְּנָפַיִם לְכל אֶחָד מהשרפים — בִּשְׁתַּיִם יְכַסֶּה פָנָיו, כדי שלא לראות, וּבִשְׁתַּיִם יְכַסֶּה רַגְלָיו, שלא ייראו, וּבִשְׁתַּיִם יְעוֹפֵף לעשות שליחותו.
פסוק ג:וְקָרָא, השרפים קוראים זֶה אֶל זֶה, אחד אומר, והאחר אומר אחריו. וְאָמַר: קָדוֹשׁ קָדוֹשׁ קָדוֹשׁ ה' צְבָאוֹת, מְלֹא כָל הָאָרֶץ כְּבוֹדוֹ. כל אחד קורא באופן המיוחד לו, וכולם יחד מצטרפים למעין מנגינה אחת.
פסוק ד:וַיָּנֻעוּ, הזדעזעו אַמּוֹת הַסִּפִּים, העמודים שעל מפתני פתחי ההיכל מִקּוֹל הַקּוֹרֵא, וְהַבַּיִת יִמָּלֵא עָשָׁן של קדושה, המייצג את הנוכחות האלוקית.
פסוק ה:וָאֹמַר, כשראיתי זאת: אוֹי לִי כִי נִדְמֵיתִי, נשתתקתי, או: הושמדתי, כִּי אִישׁ טְמֵא שְׂפָתַיִם אָנֹכִי, וּבְתוֹךְ עַם טְמֵא שְׂפָתַיִם אָנֹכִי יוֹשֵׁב, כִּי אֶת הַמֶּלֶךְ ה' צְבָאוֹת רָאוּ עֵינָי. מי אני, שראיתי את דמות ה', הרי איני אלא טמא?! דווקא מכיוון שהיה נביא, הכיר ישעיהו בטומאת השפתיים, וחש שאינו ראוי אפילו לדבר על ה' או לדבר בשמו, על אחת כמה וכמה לראותו.
פסוק ו:וַיָּעָף, התעופף אֵלַי אֶחָד מִן הַשְּׂרָפִים, וּבְיָדוֹ רִצְפָּה, גחלת, שבְּמֶלְקַחַיִם לָקַח מֵעַל הַמִּזְבֵּחַ. כאמור, הנביא ראה את ה' בבית המקדש, ושם עמד גם המזבח.
פסוק ז:וַיַּגַּע הוא נתן את הגחלת עַל פִּי, וַיֹּאמֶר: הִנֵּה נָגַע זֶה עַל שְׂפָתֶיךָ, ועל ידי הזיכוך של שפתיך באש — וְסָר עֲוֹנֶךָ וְחַטָּאתְךָ תְּכֻפָּר.
פסוק ח:וָאֶשְׁמַע אֶת קוֹל אֲדֹנָי אֹמֵר: אֶת מִי אֶשְׁלַח, וּמִי יֵלֶךְ לָנוּ למסור את דברי הנבואה? וָאֹמַר: הִנְנִי, שְׁלָחֵנִי. אני כאן, מוכן לתפקיד.
פסוק ט:וַיֹּאמֶר: לֵךְ וְאָמַרְתָּ לָעָם הַזֶּה: שִׁמְעוּ שָׁמוֹעַ וְאַל תָּבִינוּ, וּרְאוּ רָאוֹ וְאַל תֵּדָעוּ. אתם יכולים לשמוע, שהרי בין כה וכה לא תבינו; אתם יכולים לראות, כי לא תדעו. למרות שאנשים אינם מקשיבים, נאמרות להם האזהרות כדי שייזכרו לאחר זמן. מֶר: לֵךְ וְאָמַרְתָּ לָעָם הַזֶּה: שִׁמְעוּ שָׁמוֹעַ וְאַל תָּבִינוּ, וּרְאוּ רָאוֹ וְאַל תֵּדָעוּ.
פסוק י:הַשְׁמֵן לֵב הָעָם הַזֶּה, עם דיבורך אל העם, לבו של זה ייעשה שמן ואטום, כך שלא יוכל להבחין בדקויות, וְאָזְנָיו הַכְבֵּד, כך שהן לא יקלטו את הנאמר, וְעֵינָיו הָשַׁע, הסר אותן מלראות נכוחה, פֶּן יִרְאֶה בְעֵינָיו וּבְאָזְנָיו יִשְׁמָע וּלְבָבוֹ יָבִין, ומתוך כך — וָשָׁב וְרָפָא לוֹ. על מנת שלא הכול יתרפאו, יש לדאוג שהנבואה שתיאמר לא תועיל להם.
פסוק יא:וָאֹמַר: עַד מָתַי, אֲדֹנָי?! עד מתי יהא עלי להודיע את הדברים הנוראים העתידים לקרות, בלא שתימצא אוזן קשבת?! וַיֹּאמֶר: עַד אֲשֶׁר אִם שָׁאוּ עָרִים מֵאֵין יוֹשֵׁב, עד שהערים ייעשו שממה מיושביהן, וּבָתִּים יעמדו ריקים מֵאֵין אָדָם בהם, וְהָאֲדָמָה עצמה תִּשָּׁאֶה שְׁמָמָה, תישאר שוממה.
פסוק יב:וְרִחַק ה' אֶת הָאָדָם ממקומו, וְרַבָּה הָעֲזוּבָה, ההפקר בְּקֶרֶב הָאָרֶץ.
פסוק יג:וְאחרי כל זה, עוֹד בָּהּ עֲשִׂרִיָּה, יישאר לפליטה ציבור קטן מאוד של הנכונים לשמוע. וְשָׁבָה וְהָיְתָה לְבָעֵר, גם העשירייה הזאת תיאכל שוב ותישרף, כָּאֵלָה וְכָאַלּוֹן אֲשֶׁר בְּשַׁלֶּכֶת, האלה והאלון יכולים להיות עצים אדירים ועבותים, אך הם נשירים, וכל שנותר בהם אחרי השלכת הוא רק מַצֶּבֶת בָּם, שלדם הערום. הנביא מסיים בהערה מעודדת: זֶרַע קֹדֶשׁ מַצַּבְתָּהּ. מה שישרוד בסופו של דבר יהיה זרע קודש אשר עבר את כל הנצרך לו, ולא תהיה לו כל ירידה נוספת.
