א וַיִּסַּ֨ע מִשָּׁ֤ם אַבְרָהָם֙ אַ֣רְצָה הַנֶּ֔גֶב וַיֵּ֥שֶׁב בֵּין־קָדֵ֖שׁ וּבֵ֣ין שׁ֑וּר וַיָּ֖גָר בִּגְרָֽר׃ ב וַיֹּ֧אמֶר אַבְרָהָ֛ם אֶל־שָׂרָ֥ה אִשְׁתּ֖וֹ אֲחֹ֣תִי הִ֑וא וַיִּשְׁלַ֗ח אֲבִימֶ֙לֶךְ֙ מֶ֣לֶךְ גְּרָ֔ר וַיִּקַּ֖ח אֶת־שָׂרָֽה׃ ג וַיָּבֹ֧א אֱלֹהִ֛ים אֶל־אֲבִימֶ֖לֶךְ בַּחֲל֣וֹם הַלָּ֑יְלָה וַיֹּ֣אמֶר ל֗וֹ הִנְּךָ֥ מֵת֙ עַל־הָאִשָּׁ֣ה אֲשֶׁר־לָקַ֔חְתָּ וְהִ֖וא בְּעֻ֥לַת בָּֽעַל׃ ד וַאֲבִימֶ֕לֶךְ לֹ֥א קָרַ֖ב אֵלֶ֑יהָ וַיֹּאמַ֕ר אֲדֹנָ֕י הֲג֥וֹי גַּם־צַדִּ֖יק תַּהֲרֹֽג׃ ה הֲלֹ֨א ה֤וּא אָֽמַר־לִי֙ אֲחֹ֣תִי הִ֔וא וְהִֽיא־גַם־הִ֥וא אָֽמְרָ֖ה אָחִ֣י ה֑וּא בְּתָם־לְבָבִ֛י וּבְנִקְיֹ֥ן כַּפַּ֖י עָשִׂ֥יתִי זֹֽאת׃ ו וַיֹּאמֶר֩ אֵלָ֨יו הָֽאֱלֹהִ֜ים בַּחֲלֹ֗ם גַּ֣ם אָנֹכִ֤י יָדַ֙עְתִּי֙ כִּ֤י בְתָם־לְבָבְךָ֙ עָשִׂ֣יתָ זֹּ֔את וָאֶחְשֹׂ֧ךְ גַּם־אָנֹכִ֛י אֽוֹתְךָ֖ מֵחֲטוֹ־לִ֑י עַל־כֵּ֥ן לֹא־נְתַתִּ֖יךָ לִנְגֹּ֥עַ אֵלֶֽיהָ׃ ז וְעַתָּ֗ה הָשֵׁ֤ב אֵֽשֶׁת־הָאִישׁ֙ כִּֽי־נָבִ֣יא ה֔וּא וְיִתְפַּלֵּ֥ל בַּֽעַדְךָ֖ וֶֽחְיֵ֑ה וְאִם־אֵֽינְךָ֣ מֵשִׁ֗יב דַּ֚ע כִּי־מ֣וֹת תָּמ֔וּת אַתָּ֖ה וְכָל־אֲשֶׁר־לָֽךְ׃ ח וַיַּשְׁכֵּ֨ם אֲבִימֶ֜לֶךְ בַּבֹּ֗קֶר וַיִּקְרָא֙ לְכָל־עֲבָדָ֔יו וַיְדַבֵּ֛ר אֶת־כָּל־הַדְּבָרִ֥ים הָאֵ֖לֶּה בְּאָזְנֵיהֶ֑ם וַיִּֽירְא֥וּ הָאֲנָשִׁ֖ים מְאֹֽד׃ ט וַיִּקְרָ֨א אֲבִימֶ֜לֶךְ לְאַבְרָהָ֗ם וַיֹּ֨אמֶר ל֜וֹ מֶֽה־עָשִׂ֤יתָ לָּ֙נוּ֙ וּמֶֽה־חָטָ֣אתִי לָ֔ךְ כִּֽי־הֵבֵ֧אתָ עָלַ֛י וְעַל־מַמְלַכְתִּ֖י חֲטָאָ֣ה גְדֹלָ֑ה מַעֲשִׂים֙ אֲשֶׁ֣ר לֹא־יֵֽעָשׂ֔וּ עָשִׂ֖יתָ עִמָּדִֽי׃ י וַיֹּ֥אמֶר אֲבִימֶ֖לֶךְ אֶל־אַבְרָהָ֑ם מָ֣ה רָאִ֔יתָ כִּ֥י עָשִׂ֖יתָ אֶת־הַדָּבָ֥ר הַזֶּֽה׃ יא וַיֹּ֙אמֶר֙ אַבְרָהָ֔ם כִּ֣י אָמַ֗רְתִּי רַ֚ק אֵין־יִרְאַ֣ת אֱלֹהִ֔ים בַּמָּק֖וֹם הַזֶּ֑ה וַהֲרָג֖וּנִי עַל־דְּבַ֥ר אִשְׁתִּֽי׃ יב וְגַם־אָמְנָ֗ה אֲחֹתִ֤י בַת־אָבִי֙ הִ֔וא אַ֖ךְ לֹ֣א בַת־אִמִּ֑י וַתְּהִי־לִ֖י לְאִשָּֽׁה׃ יג וַיְהִ֞י כַּאֲשֶׁ֧ר הִתְע֣וּ אֹתִ֗י אֱלֹהִים֮ מִבֵּ֣ית אָבִי֒ וָאֹמַ֣ר לָ֔הּ זֶ֣ה חַסְדֵּ֔ךְ אֲשֶׁ֥ר תַּעֲשִׂ֖י עִמָּדִ֑י אֶ֤ל כָּל־הַמָּקוֹם֙ אֲשֶׁ֣ר נָב֣וֹא שָׁ֔מָּה אִמְרִי־לִ֖י אָחִ֥י הֽוּא׃ יד וַיִּקַּ֨ח אֲבִימֶ֜לֶךְ צֹ֣אן וּבָקָ֗ר וַעֲבָדִים֙ וּשְׁפָחֹ֔ת וַיִּתֵּ֖ן לְאַבְרָהָ֑ם וַיָּ֣שֶׁב ל֔וֹ אֵ֖ת שָׂרָ֥ה אִשְׁתּֽוֹ׃ טו וַיֹּ֣אמֶר אֲבִימֶ֔לֶךְ הִנֵּ֥ה אַרְצִ֖י לְפָנֶ֑יךָ בַּטּ֥וֹב בְּעֵינֶ֖יךָ שֵֽׁב׃ טז וּלְשָׂרָ֣ה אָמַ֗ר הִנֵּ֨ה נָתַ֜תִּי אֶ֤לֶף כֶּ֙סֶף֙ לְאָחִ֔יךְ הִנֵּ֤ה הוּא־לָךְ֙ כְּס֣וּת עֵינַ֔יִם לְכֹ֖ל אֲשֶׁ֣ר אִתָּ֑ךְ וְאֵ֥ת כֹּ֖ל וְנֹכָֽחַת׃ יז וַיִּתְפַּלֵּ֥ל אַבְרָהָ֖ם אֶל־הָאֱלֹהִ֑ים וַיִּרְפָּ֨א אֱלֹהִ֜ים אֶת־אֲבִימֶ֧לֶךְ וְאֶת־אִשְׁתּ֛וֹ וְאַמְהֹתָ֖יו וַיֵּלֵֽדוּ׃ יח כִּֽי־עָצֹ֤ר עָצַר֙ יְהוָ֔ה בְּעַ֥ד כָּל־רֶ֖חֶם לְבֵ֣ית אֲבִימֶ֑לֶךְ עַל־דְּבַ֥ר שָׂרָ֖ה אֵ֥שֶׁת אַבְרָהָֽם׃
📖

פרשנים על הפרק

📚

מאמרים על הפרק

שפתי כהן

לא ידוע

פסוק א:
ויסע משם אברהם ארצה הנגב, נסמכה פרשה זו לפרשת בנות לוט, במדרש פנה ממקומו מפני ריח רע שהיו אומרים לוט בן אחי אברהם בא על בנותיו, ופירוש ויסע משם, משם רע. ועוד פירשו ש"ם בלשון ערבי ריח. דבר אחר לפי שחרב מקומה של סדום אמר אברהם אפסיק צדקה מביתי הלך ונטע לו אהל בגרר, ולזה ויסע מש"ם אותיות שמם, אחר שחרב המקום נסע משם, ולזה אמר ארצה הנגב תרגום חרבו המים נגיבו מיא, רוצה לומר שהיה אברהם מבקש מקומות היבשים מצדקה ומגמילות חסדים ונוטה אהלו שם, ולזה היה אברהם יושב בארץ סדום שנאמר אברם ישב בארץ כנען ובבני חם נאמר ויהי גבול הכנעני מצידון באכה גררה עד עזה באכה סדומה, ולפי שלא היו. עושים צדקה רצה ללמדם, כשחרבה בא לגרר שהיא גם כן מנחלתם והיא ג"כ נגובה, כמו שאמר גררה ארצה הנגב כי היה לו לומר ארץ גרר מה לנו אם היא בנגב או בצפון ולא אמר גם כן ארצה דרום וכו' שכן אמרו במדרש ז' שמות נקראו לו דרום נגב ים תימנה ימין חדר וסינים, אלא לרמוז למה שאמר שהיה אברהם מבקש מקומות נגובים מצדקה ונוטה אהלו שם ובית מדרשו ללמדם מעשה הצדקה:
פסוק ב:
ויאמר אברהם אל שרה אשתו אחותי היא וכו' רבינו בחיי ז"ל שאל אחר שנלקחה שרה במצרים אצל פרעה ונעשה לו נס גדול שהוצרך לו להחזירה בעל כרחו על ידי נגעים גדולים מה חוזר עתה בגרר ואומר לכל אחותי היא וכי היה סומך על הנס בכל פעם שמא אין עושין לו נס. והוא השיב בשם רבינו חננאל ז"ל כאשר תמצא בספרו. ואחוה דעי אף אני כי א"א כוונתו לפרסם יחודו ב"ה כמו שעשה עד עתה על ידי אכילה ושתיה, ועתה בגרר היא מדינת מלך אולי יחרה אפו שגנאי הוא לו שהדיוט יאכיל וישקה מה שלא עשה המלך, לזה אמר צריך להשלים עם המלך תחילה כדי שאוכל לעשות מה שאני צריך ורגיל, לכך עשה הדבר הזה כי בטח בה' הואיל וכוונתו לשמים, ולא אמר לה כשם שאמר לה בבואו למצרים אמרי נא אחותי את אלא ויאמר אברהם אל שרה אחותי וכו', קרא לה כן בפני כל העם והיא גם כן אמרה אדוני אחי התרצה, ולזה אחותי הוא כתיב שהיא אמרה ג"כ אחי, וכן אמר אבימלך הלא הוא אמר וכו' והיא גם היא אמרה אחי הוא וכו', וכשראה כן וישלח אבימלך מלך גרר וכו' לפי שהוא מלך ראויה לו, ומכאן ואילך לא נאמר מלך כי אחר שהכיר מעלתו של אברהם אמר שאין ראוי להזכיר מלך בפניו:
פסוק ד:
ואבימלך לא קרב אליה ויאמר הגוי גם צדיק תהרוג, יאמר שאם הוא חטא יוצאי חלציו מה חטאו ואפילו שעתידין הפלשתים להרע לישראל מכל מקום באשר הם. שם הם צדיקים אם כן הגוי שהם כל יוצאי חלציו היינו גוי רב יהרגו בהריגתו, וכשבא האלהים בחלום והודיעו מעלתו של אברהם ואמר השב אשת האיש כי נביא הוא ויתפלל בעדך וחיה ואם אינך משיב דע כי מות תמות אתה וכל אשר לך, אז ידע מעלתו ואמר לו הנה ארצי לפניך כטוב בעיניך שב וכרת עמו ברית ואמר לו השבעה לי אם תשקור לי ולניני וכו', ונעשה רצונו של א"א שנאמר רצון יראיו יעשה תאות צדיקים יתן, אחר כך כתיב ויטע אשל בבאר שבע ויקרא שם בשם ה' אל עולם בפומבי בלא פחד והלך בכל ארץ פלשתים, ראיה לזה שאברהם היה בגרר ונאמר ויהי בעת ההיא וכו' ויקם אבימלך וישובו אל ארץ פלשתים ונאמר ויגר אברהם בארץ פלשתים ימים רבים:
פסוק ז:
עוד ועתה השב אשת האיש כי נביא הוא מה לנו בנבואה עתה, פירש"י ז"ל והוא מהמדרש א"ל אל תהא סבור שתתגנה בעיניו ולא יקבלנה נביא הוא וידע שלא. קרבת אליה, ושמא תאמר שישנאך לא אדרבא הוא יתפלל בעדך, להודיעו זה קרא לאברהם ואמר לו מה חטאתי לך כי הבאת וגו'. ויקח אבימלך צאן ובקר וכו' וישבע לו וגו', כדי להרחיק מעל אברהם לזות שפתים, שיאמרו אשה כזאת שהיה אורה מבהיק בכל הארץ והוא משיבה ולא די זה אלא שנותן לו מתנות כדי שיקבלנה ודאי לא נגע בה, ולשרה אמר הנה נתתי אלף כסף לאחיך, למה אמר לה ולמה לא נתן לה הכסף, אלא אמר לה אם הייתי נותן לך היו אומרים שבאתנן נתתים לך אבל עכשיו שנתתים לאחיך ולך לא נתתי שום דבר בזה יהיה לך כסות עינים לכסות עיניהם ולהוכיחם שלא קרבתי אליך שליך היה ראוי ליתן, זהו ואת כל ונוכחת, ונתן לו אלף לא פחות ולא יותר, לומר שהוא מאמין ביחודו ית' כי אלף היינו א' שהוא אחד ב"ה, ועוד א' היינו אדה"ר, ולזה נתן לאברהם ולא לשרה, ולזה כרת עמו ברית:
פסוק ז:
עוד נוכל לומר ויאמר אברהם אל שרה אשתו, אמר לה אכסנאי אסור בתשמיש המטה אם כן לא ננהוג אישות אלא כשני אחים, וידע אבימלך באצטגנינות כמו שאמרו בזוהר על פסוק וישכם אבימלך כו', ובזה לא נצטרך לפירוש רש"י ז"ל שפירש ויאמר אברהם אל שרה אל כמו על אלא אל ממש:
פסוק יב:
וגם אמנם אחותי בת אבי היא, א"ל אם תבא לדעת האמת היא אחותי באמת, למה לפי שממעלה מבטן העליון יצאנו שנינו, כאומרו זכר ונקבה, ז"ש אחותי בת אבי, אבל כשבאנו לזה העולם היא נפרדה ממני והלכה למקום אחר, ז"ש אך לא בת אמי, ותהי לי לאשה שחזרה לזוגתי. ויהי כאשר התעו אותי אלהים, עיקר הזווג הוא בא"י שם הזווג והייחוד, וכאשר התעו אותי אלהים שהן השרים ושרי חוצה לארץ לשבת תחת ממשלתם אמרתי לה זה חסדך כל מקום אשר נבוא שמה אמרי לי אחי הוא: