פסוק א:בין קדש ובין שור, בין רקם ובין חגרא. עמ"ש לעיל י"ד ז', ועמ"ש בתוס' גיטין א' ד"ה ואשקלון דשני רקם וחגר היו, ובאמת שני קדש היו. האחת במדבר צין ונקראת קדש לבד, והאחת במדבר פארן ונקראת קדש ברנע, ול' חגר היינו "שור" שפירושו חומה, וכן בת"י (במדבר ל"ב ל"ו) "ערי מבצר" קרוין חגרין, ואפשר שהיתה עיר גבוהה ובצורה, והנה ברד (לעיל ט"ז י"ד) ת' ג"כ "חגרא" משמע שהיה קרוב לשור ועמ"ש הרמב"ן בפ' מקץ על צפנת פענח, שהתרגום ישנה השמות בקצתן ללשון מובן, כמו בין קדש ובין שור, בין רקם ובין חגרא ע"ש.
פסוק ג:ויבא אלהים אל אבימלך, ואתא מימר מן קדם ה', מדכתיב "ויבא" ולא "וירא" ע"כ לא ייחס אליו מראה הנבואה ורק כקל מן קדם שדי נפיק, וכן "ויבא אלהים אל לבן" (לקמן ל"א כ"ד) "ויבא אלהים אל בלעם" (במדבר כ"ב ט').
פסוק יג:ויהי כאשר התעו אתי אלהים מבית אבי, כד טעו עממיא בתר עובדי ידה יתי קריב ה' לדחלתה. ר"ל כאשר טעו העמים אחר ע"ז אותי הביא אלהים ליראתו מבית אבי, משמע שסובר שהוא קדש. וכמדומה שהוא ערבוב ב' פירושים א' קדש וב' חול, ואפשר ששעורו כאלו היה כתוב "ויהי כאשר התעו אלהים (חול) אותי קרב אלהים (קדש) וכ"ה בב"ר "הלואי נדריש הדין קריא בתלת אפין ונפיק ידוי" והנה לכל הפירושים יקשה, מדוע לא ת' "אטעו" באפעל כבעברית - וכאשר ראיתי בת"י "כד בעו לאטעאה יתי פלחי טעוותא"? ועוד יקשה, עמים מאן דכר שמייהו בפסוק זה ? ואפשר ששכל אונקלוס את ידיו בפסוק הזה כרוח אלהין קדישין די ביה. יען כי באמת חלילה לאל מעול, מהתעות איש מבית אביו, וכאשר מצינו בש"ס (מגילה ט' ע"ב) שהוסיפו ע"ב הזקנים גם בפסוק "אשר חלק ה' אלהיך אותם לכל העמים" מלת "להאיר" ופה הוראת ההפעיל היא על היפך הפעולה - כאשר מצאנו כמה פעמים בכתבי הקדש ההפעיל להוראת היפך הפעולה, יעויין ר"ש פרחון ע"פ "בהשקט ארץ מדרום" (איוב ל"ז י"ז) וכ"מ גם בש"ס "דבש והדביש" ופירש"י יצא טעם דובשנו" והרבה מזה גם במדרשים ובילקוטים. ושעור הפסוק "כאשר שמר רגלי מלכד בפח הבלי בית אבי" ובאשר לא מצא המת' מלה בארמית שתורה ג"כ על היפך הפעולה, גם חס על כבוד אברהם ראש אומתנו, ולא אבה לשים בפיו דברים המקילים בכבוד אביו ע"כ הרכיב ב' פירושים כנ"ל, ואת הטעות ייחס אל העמים, ולא אל בית אביו, ואליהם ולא אל ה' חלילה.
פסוק טז:הנה הוא לך כסות, עינים לכל אשר אתך, הא ליך כסות דיקר עינין חלף דשלחית ודברתיך וחזית יתיך וית כל דעמך. גם פה נראה פי עירוב שני פירושים יש בו, לפי' הא' הוא כסות עינים לשרה כמו שת' "חלף דשלחית" ולפי' הב' הוא עינים של אבימלך, שראה אותה כמ"ש רש"י "על העינים שלי ששלטו בך" כמו שת' "דברתיך וחזית יתך" (וע' בס' עו"א)
פסוק טז:ונוכחת, ועל כל מה דאמירת (בנ"א דַאֲמַרְתְּ) אתוכחת. ר"ל (לשני הפירושים) שהכסות עיניה תַראה לכל העולם שצדקת את וישרה בכל דרכיך; ולכבוד של שרה אמר אבימלך כן, ולא לקנטרה ולהוכיחה.
פסוק יז:וילדו, ואתרוחו. הוא כמ"ש רש"י ששב גם על אבימלך ואנשיו.