פסוק א:ויכלו. אמר רב המנונא, כל המתפלל בערב שבת ואומר ויכלו, מעלה עליו הכתוב כאלו נעשה שותף להקב"ה במעשה בראשית, שנאמר ויכלו השמים, תקרא ויכולו אלא ויכלו .
(שבת קי"ט ב')
פסוק א:וכל צבאם. א"ר יהושע בן לוי, כל מעשה בראשית בקומתן נבראו לדעתן נבראו לצביונם נבראו , שנא' ויכלו השמים והארץ וכל צבאם, אל תקרא צבאם אלא צביונם .
(ר"ה י"א א')
פסוק ב:ביום השביעי. מעשה בתלמי המלך שכנס ע"ב זקנים והכניסן בע"ב בתים ואמר לכל אחד כתבו לי תורת משה רבכם, נתן הקב"ה עצה בלב כל אחד ואחד וכתבו לו ויכל אלהים ביום הששי וישבת ביום השביעי .
(מגילה פ' א')
פסוק ג:ויברך ויקדש. במה ברכו וקדשו – ברבו במן וקדשו במן
(מכילתא פ' יתרו)
פסוק ד:אלה תולדות. ולמעלה כתיב ויכל אלהים אה כל מלאכתו, ומה ענין זה לזה, אלא יום נכנס ויום יוצא, שבת נכנס ושבת יוצא, חודש נכנס וחודש יוצא, שנה נכנסת ושנה יוצאת, ואעפ"כ אלה תולדות השמים והארץ בהבראם ביום עשות ה' אלהים ארץ ושמים .
(ירושלמי ברכות פ"א ה"א)
פסוק ד:תולדות השמים והארץ. תניא, ר' אליעזר הגדול אומר, אלה תולדות השמים והארץ – תולדות השמים מן השמים נבראו, תולדות הארץ מן הארץ נבראו .
(יומא נ"ד ב')
פסוק ד:בהבראם. דרש רבי יהודה ב"ר אלעאי, שני עולמות שברא הקב"ה, אחד [ברא] בה' ואחד ביו"ד , ואיני יודע איזה בה, ואיזה ביו"ד, כשהוא אומר אלה תולדות השמים והארץ בהבראם, אל תקרא בהבראם – אלא בה' בראם, מכאן שהעוה"ז נברא בה' .
(מנחות כ"ט ב')
פסוק ד:ארץ ושמים. בכל מקום הקדים הכתוב שמים לארץ וכאן הקדים ארץ לשמים, מלמד ששניהם שקולים הם
(ירושלמי חגיגה פ"ב ה"א)
פסוק ו:ואד יעלה. תניא, רבי אליעזר אומר, ואד יעלה מן הארץ והשקה את כל פני האדמה, מלמד שאותו הפרק זמן רביעה היה וירדו גשמים וצמחו, ומכאן שבתשרי נברא העולם .
(ר"ה י"א א')
פסוק ו:ואד יעלה. תניא, רבי אליעזר אומר, כל העולם ממימי אוקינוס שותה, שנאמר ואד יעלה מן הארץ והשקה , אמר לו רבי יהושע, והלא מימי אוקינוס מלוחין הן, אמר לי', מתמתקין הם בעבים .
(תענית ט' ב')
פסוק ו:ואד יעלה. וסמיך לי' וייצר ה' אלהים את האדם עפר מן האדמה – כאשה שמגבלת עיסתה במים ואח"כ נוטלת חלה, מלמד שאדם הראשון נקרא חלתו של עולם וגרמה לו חוה מיתה, לפיכך תשמור מצות חלה .
(ירושלמי שבת פ"ב ה"ו)
פסוק ו:ואד יעלה. תניא, אדם הראשון דמו של עולם, שנאמר ואד יעלה מן הארץ וגרמה לו חוה מיתה, לפיכך מסרו מצות נדה לאשה .
(שם שם)
פסוק ו:ואד יעלה. אמר ריש לקיש, כתיב ואד יעלה מן הארץ, מכיון שעלה שבר מלמטה – מיד הגשמים יורדין .
(ירושלמי תענית פ"ב ה"א)
פסוק ו:ואד יעלה. תניא, למה נקרא שמו של ענן אד, מפני ששובר למפקיעי שערים .
(שם פ"ג ה"ג)
פסוק ו:מן הארץ. מלמד שהאד הוי גדולו מן הארץ .
(סוכה י"א ב')
פסוק ז:וייצר. [תניא] מאי דכתיב וייצר בשני יודי"ן, כדר' שמעון בן פזי, דאמר, אוי לי מיוצרי ואוי לי מיצרי , אי נמי כדר' ירמיה בן אלעור, דאמר, דו פרצופין ברא הקב"ה באדם הראשון, שנאמר (תהילים קל״ט:ה׳) אחור וקדם צרתני .
(ברכות ס"א א')
פסוק ז:וייצר. מאי דכתיב וייצר בשני יודי"ן, א"ר זעירא בשם רב הונא, [רמז לשתי יצירות], יצירה לשבעה ויצירה לתשעה .
(ירושלמי יבמות ס"ד ה"ב)
פסוק ז:עפר מן האדמה. אמר ר' יודן בן פזי מלא תרוד אחד [עפר] נטל הקב"ה ממקום המזבח וברא בו את האדם , הדא הוא דכתיב וייצר ה' אלהים את האדם עפר מן האדמה וכתיב (ס"פ יתרו) מזבח אדמה תעשה לי, מה אדמה שנאמר להלן מזבח אף אדמה שבכאן מזבח, אמר הקב"ה, הלואי יברא ממקום המזבח ותהא לו עמידה .
(ירושלמי נזיר פ"ז ה"ב)
פסוק ז:לנפש חיה. רבי יוסי אומר, אין היחיד רשאי לסגף את עצמו בתענית, שמא יצטרך לבריות ואין הבריות מרחמות עליו. אמר רב יהודה אמר רב, מאי טעמא דר' יוסי, דכתיב ויהי אדם לנפש חיה – נשמה שנתתי בך החייה .
(תענית כ"ב ב')
פסוק ח:גן בעדן מקדם. מלבד שנן עדן נברא קודם שנברא העולם .
(פסחים נ"ד א')
פסוק ח:וישם שם. שם – בגן, ושמא תאמר היינו גן היינו עדן, ת"ל (פ' י') ונהר יוצא מעדן להשקות את הגן, הרי שגן לחוד ועדן לחוד .
(ברכות ל"ד ב')
פסוק י:ונהר יוצא מעדן. אמר רבי יהושע בן לוי, כל העולם מתמצית גן עדן הוא שותה, שנאמר ונהר יוצא מעדן להשקות את הגן .
(תענית י' א')
פסוק יב:וזהב וגו'. וזהב הארץ ההיא טוב, אמר רב חסדא, מלמד שזהב וזהב טוב שני מינים הם .
(יומא ס"ד ב')
פסוק יב:וזהב וגו'. וזהב הארץ ההיא טוב, א"ר יצחק, טבא בביתא טבא בלווייתא [ירושל' יומא פ"י ה"ד].
פסוק יד:חדקל. מאי חדקל, אמר רב חסדא, שמימיו חדין וקלין (ברכות נ"ט ב')
פסוק יד:קדמת אשור. תנא רב יוסף, אשור זו סליקא, ומי הואי אז, אלא שכתב קרא לעתיד .
(כתובו' י' ב')
פסוק יד:הוא פרת. אמר רב יהודה אמר רב, כל הנהרות למטה משלשה נהרות ושלשה נהרות למטה מפרת , והא כתיב והנהר הרביעי הוא פרת, אמר רב נחמן בר יצחק, הוא פרת דמעיקרא .
(בכורות נ"ה ב')
פסוק יד:הוא פרת. תניא, רבי מאיר אומר, יובל שמו, שנאמר (ירמי' ט"ז) והיה כעץ שתול על מים ועל יובל ישלח שרשיו, ולמה נקרא שמו פרת, שמימיו פרים ורבים (שם שם)
פסוק טו:לעבדה ולשמרה. תניא, רבי שמעון בן אלעור אומר גדולה מלאכה שאף אדם הראשון לא טעם כלום עד שעשה מלאכה, שנאמר ויניחהו בגן עדן לעבדה ולשמרה והדר מכל עץ הגן אכל תאכל .
(אדר"ן פ' י"א)
פסוק טז:ויצו ה' וגו'. ת"ר, שבע מצות נצטוו בני נח , דינין, ברכת השם, ע"א, גלוי עריות, שפיכות דמים, גזל ואבר מן החי, דאמר קרא ויצו ה' אלהים על האדם לאמר מכל עץ הגן אכל תאכל, ויצו אלו הדינין, וכן הוא אומר (פ' וירא) כי ידעתיו למען אשר יצוה את בניו לעשות צדקה ומשפט, ה' זו ברכת השם, וכה"א (פ' אמור) ונוקב שם ה' מות יומת, אלהים זה ע"א, וכה"א (פ' יתרו) לא יהיה לך אלהים אחרים, על האדם זה שפיכות דמים, וכה"א (פ' נח) שופך דם האדם וגו', לאמר זה גלוי עריות, וכה"א (ירמיהו ג׳:א׳) לאמר הן ישלח איש את אשתו וגו', מכל עץ הגן ולא גזל, אכל תאכל ולא אבר מן החי .
(סנהדרין נ"ו ב')
פסוק יח:לא טוב וגו'. אמר רב נחמן אמר שמואל, אע"פ שיש לו לאדם כמה בנים אסור לעמוד בלא אשה, שנאמר לא טוב היות האדם לבדו .
(יבמות ס"א ב')
פסוק יח:לא טוב וגו'. א"ר חנילאי, כל מי שאין לו אשה שרוי בלא טובה, שנאמר לא טוב היות האדם לבדו .
(שם ס"ב ב')
פסוק יח:אעשה לו עזר. אשכחי' רבי יוסי לאליהו, אמר לו, כתיב אעשה לו עזר, במה אשה עוזרתו לאדם, אמר לי', אדם מביא חטים וכי חטים כוסס, פשתן וכי פשתן לובש, והלא נמצאת מאירה עיניו ומעמידתו על רגליו .
(שם ס"ג א')
פסוק יח:עזר כנגדו. א"ר אלעזר, מאי דכתיב אעשה לו עזר כנגדו, זכה עוזרתו, לא זכה – כנגדו, איכא דאמרי, ר' אלעזר רמי, כתיב כנגדו וקרינן כנגדו, זכה – כנגדו, לא זכה – מנגדתו .
(שם שם)
פסוק כב:ויבן. [פליגי בה] רב ושמואל, חד אמר פרצוף וחד אמר זנב, ולמ"ד זנב מאי ויסגר בשר תחתנה, א"ר ירמיה, לא נצרכה אלא למקום חתך .
(ברכות ס"א א')
פסוק כב:ויבן. דרש רבי שמעון בן מנסיא, מאי דכתיב ויבן ה' את הצלע , מלמד שקלעה הקב"ה לחוה והביאה לאדם, שכן בכרכי הים קורין לקלעיתא בנייתא (שם שם)
פסוק כב:ויבן. אמר רב חסדא, ואמרי לה במתניתא תני, [מאי דכתיב ויבן ה' את הצלע], מלמד שבנאה הקב"ה לחוה כאוצר, מה אוצר קצר מלמעלה ורחב מלמטה כדי לקבל את הפירות, אף אשה קצרה מלמעלה ורחבה מלמטה כדי לקבל את הולד (שם שם)
פסוק כב:ויבן. אמר רב חסדא, מאי דכתיב ויבן ה' את הצלע, מלמד שנתן הקב"ה בינה יתירה באשה יותר מבאיש (נדה מ"ה ב')
פסוק כב:ויבאר אל האדם. א"ר ירמיה בן אלעזר, מלמד שנעשה הקב"ה שושבין לאדם הראשון, ומכאן למדה תורה דרך ארץ שיחזור גדול עם קטן בשושבינות ואל ירע לו .
(ברכות ס"א א')
פסוק כג:זאת הפעם. א"ר אלעזר, מאי דכתיב זאת הפעם עצם מעצמי ובשר מבשרי, מלמד שבא אדם על כל בהמה וחיה ולא נתקררה דעתו עד שבא על חוה .
(יבמות ס"ג א')
פסוק כד:את אביו וגו'. רבי עקיבא אומר, אביו – זו אשת אביו, אמו – אמו ממש .
(סנהדרין נ"ח א')
פסוק כד:ודבק באשתו. ודבק – ולא בזכר, באשתו – ולא באשת חבירו (שם שם)
פסוק כד:ודבק באשתו. אמר רבא, בן נח שבא על אשת חבירו שלא כדרכה פטור, דכתיב ודבק באשתו, באשתו ולא באשת חבירו, ודבק ולא שלא כדרכה (שם נ"ח ב')
פסוק כד:ודבק באשתו. תניא, בן נח שבא ביאה אסורה בהעראה חייב, שנאמר ודבק באשתו ולא באשת חבירו ודבק – דבק כל שהוא , ודכותה לא בזכר ולא בבהמה אפילו כל שהוא (ירושלמי. קדושין פ"א ה"א)
פסוק כד:והיו לבשר אחד. ואף בת נח שזנתה נהרגת, ואף על פי דכתיב על כן יעזב איש – איש ולא אשה, כתיב בתרי' והיו לבשר אחד – הדר ערבינהו קרא .
(סנהדרין נ"ז ב')
פסוק כד:והיו לבשר אחד. מי שנעשין בשר אחד, יצאו בהמה וחיה שאין נעשין בשר אחד .
(שם נ"ח א')