א וַיְכֻלּ֛וּ הַשָּׁמַ֥יִם וְהָאָ֖רֶץ וְכָל־צְבָאָֽם׃ ב וַיְכַ֤ל אֱלֹהִים֙ בַּיּ֣וֹם הַשְּׁבִיעִ֔י מְלַאכְתּ֖וֹ אֲשֶׁ֣ר עָשָׂ֑ה וַיִּשְׁבֹּת֙ בַּיּ֣וֹם הַשְּׁבִיעִ֔י מִכָּל־מְלַאכְתּ֖וֹ אֲשֶׁ֥ר עָשָֽׂה׃ ג וַיְבָ֤רֶךְ אֱלֹהִים֙ אֶת־י֣וֹם הַשְּׁבִיעִ֔י וַיְקַדֵּ֖שׁ אֹת֑וֹ כִּ֣י ב֤וֹ שָׁבַת֙ מִכָּל־מְלַאכְתּ֔וֹ אֲשֶׁר־בָּרָ֥א אֱלֹהִ֖ים לַעֲשֽׂוֹת׃ ד אֵ֣לֶּה תוֹלְד֧וֹת הַשָּׁמַ֛יִם וְהָאָ֖רֶץ בְּהִבָּֽרְאָ֑ם בְּי֗וֹם עֲשׂ֛וֹת יְהוָ֥ה אֱלֹהִ֖ים אֶ֥רֶץ וְשָׁמָֽיִם׃ ה וְכֹ֣ל ׀ שִׂ֣יחַ הַשָּׂדֶ֗ה טֶ֚רֶם יִֽהְיֶ֣ה בָאָ֔רֶץ וְכָל־עֵ֥שֶׂב הַשָּׂדֶ֖ה טֶ֣רֶם יִצְמָ֑ח כִּי֩ לֹ֨א הִמְטִ֜יר יְהוָ֤ה אֱלֹהִים֙ עַל־הָאָ֔רֶץ וְאָדָ֣ם אַ֔יִן לַֽעֲבֹ֖ד אֶת־הָֽאֲדָמָֽה׃ ו וְאֵ֖ד יַֽעֲלֶ֣ה מִן־הָאָ֑רֶץ וְהִשְׁקָ֖ה אֶֽת־כָּל־פְּנֵֽי־הָֽאֲדָמָֽה׃ ז וַיִּיצֶר֩ יְהוָ֨ה אֱלֹהִ֜ים אֶת־הָֽאָדָ֗ם עָפָר֙ מִן־הָ֣אֲדָמָ֔ה וַיִּפַּ֥ח בְּאַפָּ֖יו נִשְׁמַ֣ת חַיִּ֑ים וַֽיְהִ֥י הָֽאָדָ֖ם לְנֶ֥פֶשׁ חַיָּֽה׃ ח וַיִּטַּ֞ע יְהוָ֧ה אֱלֹהִ֛ים גַּן־בְעֵ֖דֶן מִקֶּ֑דֶם וַיָּ֣שֶׂם שָׁ֔ם אֶת־הָֽאָדָ֖ם אֲשֶׁ֥ר יָצָֽר׃ ט וַיַּצְמַ֞ח יְהוָ֤ה אֱלֹהִים֙ מִן־הָ֣אֲדָמָ֔ה כָּל־עֵ֛ץ נֶחְמָ֥ד לְמַרְאֶ֖ה וְט֣וֹב לְמַאֲכָ֑ל וְעֵ֤ץ הַֽחַיִּים֙ בְּת֣וֹךְ הַגָּ֔ן וְעֵ֕ץ הַדַּ֖עַת ט֥וֹב וָרָֽע׃ י וְנָהָר֙ יֹצֵ֣א מֵעֵ֔דֶן לְהַשְׁק֖וֹת אֶת־הַגָּ֑ן וּמִשָּׁם֙ יִפָּרֵ֔ד וְהָיָ֖ה לְאַרְבָּעָ֥ה רָאשִֽׁים׃ יא שֵׁ֥ם הָֽאֶחָ֖ד פִּישׁ֑וֹן ה֣וּא הַסֹּבֵ֗ב אֵ֚ת כָּל־אֶ֣רֶץ הַֽחֲוִילָ֔ה אֲשֶׁר־שָׁ֖ם הַזָּהָֽב׃ יב וּֽזֲהַ֛ב הָאָ֥רֶץ הַהִ֖וא ט֑וֹב שָׁ֥ם הַבְּדֹ֖לַח וְאֶ֥בֶן הַשֹּֽׁהַם׃ יג וְשֵֽׁם־הַנָּהָ֥ר הַשֵּׁנִ֖י גִּיח֑וֹן ה֣וּא הַסּוֹבֵ֔ב אֵ֖ת כָּל־אֶ֥רֶץ כּֽוּשׁ׃ יד וְשֵׁ֨ם הַנָּהָ֤ר הַשְּׁלִישִׁי֙ חִדֶּ֔קֶל ה֥וּא הַֽהֹלֵ֖ךְ קִדְמַ֣ת אַשּׁ֑וּר וְהַנָּהָ֥ר הָֽרְבִיעִ֖י ה֥וּא פְרָֽת׃ טו וַיִּקַּ֛ח יְהוָ֥ה אֱלֹהִ֖ים אֶת־הָֽאָדָ֑ם וַיַּנִּחֵ֣הוּ בְגַן־עֵ֔דֶן לְעָבְדָ֖הּ וּלְשָׁמְרָֽהּ׃ טז וַיְצַו֙ יְהוָ֣ה אֱלֹהִ֔ים עַל־הָֽאָדָ֖ם לֵאמֹ֑ר מִכֹּ֥ל עֵֽץ־הַגָּ֖ן אָכֹ֥ל תֹּאכֵֽל׃ יז וּמֵעֵ֗ץ הַדַּ֙עַת֙ ט֣וֹב וָרָ֔ע לֹ֥א תֹאכַ֖ל מִמֶּ֑נּוּ כִּ֗י בְּי֛וֹם אֲכָלְךָ֥ מִמֶּ֖נּוּ מ֥וֹת תָּמֽוּת׃ יח וַיֹּ֙אמֶר֙ יְהוָ֣ה אֱלֹהִ֔ים לֹא־ט֛וֹב הֱי֥וֹת הָֽאָדָ֖ם לְבַדּ֑וֹ אֶֽעֱשֶׂהּ־לּ֥וֹ עֵ֖זֶר כְּנֶגְדּֽוֹ׃ יט וַיִּצֶר֩ יְהוָ֨ה אֱלֹהִ֜ים מִן־הָֽאֲדָמָ֗ה כָּל־חַיַּ֤ת הַשָּׂדֶה֙ וְאֵת֙ כָּל־ע֣וֹף הַשָּׁמַ֔יִם וַיָּבֵא֙ אֶל־הָ֣אָדָ֔ם לִרְא֖וֹת מַה־יִּקְרָא־ל֑וֹ וְכֹל֩ אֲשֶׁ֨ר יִקְרָא־ל֧וֹ הָֽאָדָ֛ם נֶ֥פֶשׁ חַיָּ֖ה ה֥וּא שְׁמֽוֹ׃ כ וַיִּקְרָ֨א הָֽאָדָ֜ם שֵׁמ֗וֹת לְכָל־הַבְּהֵמָה֙ וּלְע֣וֹף הַשָּׁמַ֔יִם וּלְכֹ֖ל חַיַּ֣ת הַשָּׂדֶ֑ה וּלְאָדָ֕ם לֹֽא־מָצָ֥א עֵ֖זֶר כְּנֶגְדּֽוֹ׃ כא וַיַּפֵּל֩ יְהוָ֨ה אֱלֹהִ֧ים ׀ תַּרְדֵּמָ֛ה עַל־הָאָדָ֖ם וַיִּישָׁ֑ן וַיִּקַּ֗ח אַחַת֙ מִצַּלְעֹתָ֔יו וַיִּסְגֹּ֥ר בָּשָׂ֖ר תַּחְתֶּֽנָּה׃ כב וַיִּבֶן֩ יְהוָ֨ה אֱלֹהִ֧ים ׀ אֶֽת־הַצֵּלָ֛ע אֲשֶׁר־לָקַ֥ח מִן־הָֽאָדָ֖ם לְאִשָּׁ֑ה וַיְבִאֶ֖הָ אֶל־הָֽאָדָֽם׃ כג וַיֹּאמֶר֮ הָֽאָדָם֒ זֹ֣את הַפַּ֗עַם עֶ֚צֶם מֵֽעֲצָמַ֔י וּבָשָׂ֖ר מִבְּשָׂרִ֑י לְזֹאת֙ יִקָּרֵ֣א אִשָּׁ֔ה כִּ֥י מֵאִ֖ישׁ לֻֽקֳחָה־זֹּֽאת׃ כד עַל־כֵּן֙ יַֽעֲזָב־אִ֔ישׁ אֶת־אָבִ֖יו וְאֶת־אִמּ֑וֹ וְדָבַ֣ק בְּאִשְׁתּ֔וֹ וְהָי֖וּ לְבָשָׂ֥ר אֶחָֽד׃ כה וַיִּֽהְי֤וּ שְׁנֵיהֶם֙ עֲרוּמִּ֔ים הָֽאָדָ֖ם וְאִשְׁתּ֑וֹ וְלֹ֖א יִתְבֹּשָֽׁשׁוּ׃
📖

פרשנים על הפרק

📚

מאמרים על הפרק

שפתי כהן

לא ידוע

פסוק א:
יום הששי ויכלו השמים. כשבא יום ששי בסיון שקבלו ישראל התורה אז בקבלתם ויכלו כביכול כאילו נעשו שותפים להקב"ה במעשה בראשית ויכלו כתיב שנאמר אם לא בריתי וכו', א"כ ביום הששי הידוע שהוא ששי בסיון אז נשתכללו השמים והארץ כתרגומו ונשלם השם, ולזה לא נזכר שם הוי"ה בבריאה שאין התכלית בבריאה כי אם בקבלת התורה שניתנה בשם אלהים, שנאמר וידבר אלהים וכו', זהו בראשית ברא אלהים בשביל אלהים את השמים את היא התורה שהיא מורכבת על כ"ב אותיות שתחילתן אל"ף וסופן תי"ו, וכן אמרו חז"ל על פסוק אנכי תכנתי עמודיה סלה, שבאנכי ה' אלהיך נתכן העולם זהו וכל צבאם, תרגום ואם לא יחפוץ יצבי, וכל צבאם כאילו אמר וכל חפצם, כי החפץ הוא בקבלת התורה. ולפי הפשט צבא השמים הם הגלגלים ושבעה כוכבי לכת וי"ב מזלות ולפי שכוכב שבתאי שהוא שולט ביום שבת הוא מורה על חורבן ושבי ורעב, לז"א ויכל אלהים כילה כל דינין שבו במה כילה אותם ביום השביעי כשבא יום השביעי, לזה היה שבתאי ביום שבת להתיש כחו באכילה ובשתיה ובמלבושים נאים ובעונה ולענגו בכל מיני עונג הפך מכל מה שמורה כוכב שבתאי, ואמר מלאכתו אשר עשה ולא אמר מכל מלאכתו לרמוז למה שאז"ל עשרה דברים נבראו בין השמשות, אותם עשרה דברים אינן גמר מלאכה אלא כלים לעשות בהם מלאכה, ואמר יום השביעי ג"פ לרמוז לשני שבתות ולמעלי דשבתא שנקראת שעת כלה, ויכל אלהים היא שבת מלכתא שבה נגמר הכל, וכן אמר בבראשית רבה רבנן אמרי למלך שעשה חופה ציורה וכיירה וסיירה מה היתה חופה חסרה כלה שתכנס בתוכה כך מה העולם חסר שבת ע"כ. הרי רמזו לכלה הכלולה מן הכל, וישבות ביום השביעי, זה שבת דכלה שהוא היסוד ששובת ומתענג בה מכל מלאכתו וסימנך ויאהב המלך את אסתר מכל הנשים וכו' והבן. ויברך אלהים, דא אמא, ויקדש דא אבא, יהבו להו מתנן ונבזבזן, לזה ויברך אלהים את, א"ת דייקא מאמא לברתא ומאבא לברא והבן:
פסוק א:
נחזור לעניננו שכוונת הבריאה היא לדור בתחתונים אלא שאדם הרס, ולזה אמר אשר ברא אלהים לעשות שיהיה גמר ע"י ב"ו וזהו פירוש לעשות שיגמור עשייה על ידו הואיל והוא הרס כמו המילה והרבה דברים שגמר להם ע"י ב"ו, וג"כ להורות שיש לאדם חלק אלוה ממעל אם כן אין ראוי לו לעבור על דבורו ולמרות פיו הואיל ונתן לו הקב"ה יתרון על שאר ב"ח ויתן אל לבו כי הוא כביכול שותף להקב"ה וידע מעלתו, וכן אז"ל ויכולו אל תקרי ויכולו אלא ויכלו כאילו שניהם כלו, ואפילו שמים וארץ אין להם העמדה וקיום אלא בקיום התורה שנאמר אם לא בריתי וכו', א"כ הקב"ה בראם והוא מקיימם, אם כן הרי כביכול הוא שותף, ואם ח"ו אינו מקיים התורה ראוי ליפרע ממנו לא על העבירות שעשה לבד אלא על חורבן העולם, וזו היא משנת בעשרה מאמרות נברא העולם לא אמר ברא אלא נברא לומר שבקיום התורה כאילו נברא מאליו, וכן בראשית בגימ' קיי"ם עול"ם בתור"ה עם שש אותיות כלומר שקיום העולם בקיום התורה, ולזה אמר לעשות פירוש לקיים, וכן לעשו"ת בגימטרא ז"ה הו"א בקיו"ם התור"ה, ורמז גם כן על המילה כמו שאמרנו:
פסוק א:
ובמדרש שאל טורנוסרופוס את רבי עקיבא איזה מעשים נאים של הקב"ה או של ב"ו וא"ל של ב"ו, א"ל הרי שמים וארץ אדם יכול לעשות כיוצא בהם, א"ל ר' עקיבא לא תאמר בדבר שהוא למעלה שאין הבריות שולטין אלא בדברים המצויים בבני אדם, א"ל למה אתם מלים א"ל והלא הייתי יודע שבדבר זה אתה שואלני ולכך הקדמתי לך מעשה ב"ו נאים משל הקב"ה הביא לו שבלים וגלוסקאות א"ל הללו מעשה הקב"ה והללו מעשה בשר ודם, א"ל אם הקב"ה רוצה במילה למה אין יוצא הולד מהול ממעי אמו א"ל לפי שלא נתן הקב"ה המצות אלא לצרף בהם את ישראל שנאמר אמרת ה' צרופה וכו' ע"כ. ר' עקיבא ז"ל רצה לסתום פיו של אותו רשע ודחאו בקש אבל עיקרן של דברים שאדם מושך בערלתו היה לכך רצה הקב"ה שהוא יתקן מה שעוות שהוא נברא מהול, ולזה אמרו לא נתן הקב"ה המצות אלא לצרף כמו הכסף והזהב שמצרפים אותו מסיג שבו ולכך נחתכה הערלה, וזהו שנאמר וביום השמיני ימול בשר ערלתו ולא אמר ערלת בשרו אלא ערלתו ממש, לכך אמר הקב"ה תוצא הארץ עץ פרי הוא על אדם שנקרא עץ שנאמר כי האדם עץ השדה, עץ פרי עושה פרי שהוא בעצמו יהיה פרי, וכשמשך ערלתו אמר ותוצא הארץ עץ עושה פרי אבל הוא אינו פרי, ואע"פ שזה היה ביום הג' קודם שנברא אדם כותב התורה כתב שכך היה ראוי מאחר שחטא, ובאילן ג"כ אמר וערלתם ערלתו את פריו לא אמר ערלת פריו אלא ערלתו של אדם שנגזר עליו מיתה וסיבב מיתה לו ולכל הנבראים, וכן וערלתם" ערלתו" את" ס"ת מות, ולז"א וכי תבאו אל הארץ ונטעתם כל עץ מאכל, שהעץ בעצמו יהיה מאכל, שלש שנים יהיה לכם ערלים, רמז על יום ג' של בריאת העולם שאמר הקב"ה תוצא האר עץ פרי שהעץ בעצמו יהיה פרי ואמר ותוצא הארץ עץ עושה וכו' ולכך וערלתם וכו', ואז"ל את פריו את הטפל לפריו שהיא הקליפה שנמשכה וקלטה הפרי בתוכה. ומכאן תראה שכותב התורה כתב כן אחר שחטא אדם, שהרי ביום ג' נאמר בו ב"פ כי טוב, אלא אחר שחטא נמשכה הקליפה ולא יש פרי בלא קליפה כי אם התות, לעשות בגימ' תות, והכל ברמז:
פסוק א:
עוד אפשר לומר שרמז לעשות מה שאמרו בזוהר על פסוק ואשים דברי בפיך, שכשהאדם מחדש שום חדוש בתורה אם הוא מדברי קבלה הוא בונה שמים ואם מפשטי התורה הוא בונה ארצות שנאמר אתהלך לפני ה' בארצות החיים, לזה רמז לעשות שמים חדשים שנאמר השמים החדשים והארץ החדשה אשר אני עושה עשיתי לא נאמר אלא עושה שבכל עת אני עושה בשותפות המחדש. אשרי הזוכה:
פסוק א:
או ירמוז לעשות לצבת שנבראה בין השמשות שבה נעשות כל המלאכות וזהו לעשות כל המלאכות. עוד לעשות כל מלאכה ומלאכה שהתנה הקב"ה עם עולמו לעשותה בזמנה כמו שהתנה הקב"ה עם הים שיבקע לבני ישראל כשיעברו בו והדג שבלע יונה וכן התנה שהשמים יתנו טלם ויגשימו בעתם שהעולם צריך לוי, ובזה יסתם פיו של קיסר שאמר לר' יהושע בן חנניא אם הקב"ה אוהב השבת למה אינו שובת ומוריד גשמים ומצמיח זרעים, כבר עשה הקב"ה תנאי זה, כמו ששנינו פותקים מים לגנה מע"ש והיא הולכת ומשקה מאליה וכן שורין דיו וסממנים והם נעשים מאליהם וכן הרבה דברים השנויים שם במשנה מס' שבת פ"ק, וכה"א המכין לארץ מטר שהוא מוכן ועומד לזמן שהעולם צריך לו:
פסוק א:
עוד לעשות רמז על המזיקים שנבראו רוחין בלא גופין, ולצורך נבראו שלא יאמר אדם אין לי קיום והעמדה אלא בגוף ולא יחזור לבקש אלא אחר גופו, אומרים לו הרי אלו יש להם קיום והעמדה בעולם השפל והם בלא גוף, אם כן אע"פ שיענה האדם גופו יש לרוחו ונפשו קיום, וגם כדי שיפחדו מהם הבריות וידביקו עצמם בהי"ת ויתהלכו אל האלהים בכשרון מעשיהם הטובים ולא יטו ימין ושמאל:
פסוק א:
ובמדרש לעשות ועשה אין כתיב כאן אלא לעשות עדיין יש מלאכה אחרת לעשות וכיון שבא שלמה ובנה בית המקדש אמר הקב"ה עכשיו נשלמה מלאכת שמים וארץ לכך נקרא שלמה שהשלים הקב"ה מלאכת ששת ימי בראשית לתוך מעשה ידיו ע"כ. ענין אומרו לתוך מעשה ידיו רמז על השכינה שמצאה מנוח, ולזה אמר בתחלת המאמר ותשלם המלאכה אין כתיב כאן אלא כל המלאכה, וכל רמז לבתו של אברהם אבינו, והבן:
פסוק ב:
ואמר מכל מלאכתו אמרו בתנחומא ממלאכת עולמו שבת אבל לא שבת ממעשיהם של צדיקים ולא ממעשיהם של רשעים אלא פועל עם אלו ועם אלו ומראה לאלו מעין דוגמא שלהם ולאלו מעין דוגמא שלהם, ומנין שפורענות רשעים קרויה מלאכה שנאמר פתח ה' את אוצרו ויוצא את כלי זעמו כי מלאכה היא, ומנין שפעולתן של צדיקים קרויה מלאכה שנאמר מה רב טובך אשר צפנת ליראיך פעלת וכו'. ואמר וישבות מכל מלאכתו לומר שאין עוד בריה חדשה ואין כל חדש ועולם כמנהגו נוהג עוד לעשות רמז למה שאחז"ל במדרש ג' בריות ברא הקב"ה בכל יום במעשה בראשית, ביום ראשון ברא שמים וארץ ואורה, בשני ברא רקיע וגיהנם ומלאכים, בג' ברא אילנות ודשאים וג"ע, בד' ברא חמה ולבנה ומזלות, בה' ברא דגים ועופות ולויתן, בו' ברא אדם וחוה ורמש ובהמה וחיתו ארץ ומריאים. אשר ברא ועשה אין כתיב אלא אשר ברא אלהים לעשות מה שעתיד לעשות בשביעי עשה בששי ע"כ. להודיע מה שאמר במקום אחר ששת ימים תעבוד ועשית כל מלאכתך ר"ל כשיבא יום שבת יהיה כאילו כל מלאכתך עשויה, וגם כדי שידע האדם מעלת השבת ויזמין לו מנה יפה ביום הששי שנאמר והיה ביום הששי והכינו וכו'. והלא ביום אחד יכול לבראות כל מה שברא בששה ימים וברגע אחד חלא להודיע לבני אדם שיתנו לכל יום ויום חלק הראוי לו ומצות הראויות לאותו יום אם חול אם שבת או יום טוב כמו שאני עתיד לפרש על פסוק ביומו תתן שכרו בעזרת האל:
פסוק ז:
ויברא אלהים את האדם. לא אמר ויברא אלהים אדם אלא את האדם בה"א הידיעה לרמוז למ"ש במדרש ויברא אלהים את האדם בזכותו של אברהם דכתיב האדם הגדול בענקים זה אברהם למה קורא אותו האדם הגדול שהיה לו להבראות קודם אדם הראשון אלא אמר הקב"ה שמא יקלקל ואין מי שיבא ויתקן אחריו. ויש לשאול על זה המאמר איך אמר שמא יקלקל וכי אברהם שנתנסה בעשרה נסיונות ועמד בכלן יאמר עליו שמא יקלקל, ועוד מאי שמא מי איכא ספיקא קמי קוב"ה, ועוד מה אומר ואין מי שיבא אחריו ויתקן והרי יצחק והרי יעקב שנתקן בו כמו שרמזנו שופריה דאדם וכו'. אלא אין הכוונה שמא יקלקל חוזר לאברהם ח"ו אלא לאדם אם יבא אחריו אחר אברהם אין מי שיבא ויתקן אחריו לפי שאין תיקון אלא אחר ג' פעמים, כי ביעקב שהוא ג' אמר שופריה פירוש חזוק כמו ברוחו שמים שפרה בתלתא זמני הויא חזקה, ואם אברהם יבא קודם אין מי שיבא ויתקן שלא יש כי אם יצחק ויעקב ובתרי זמני לא הויא חזקה, וכן אברהם יצחק יעקב ע"ה גימ' בא"ו לתק"ן האד"ם, וכן אברהם אכר מ"ה, ומ"ה היינו אדם, וכן בצלם אלהים בגימ' רמ"ח היינו אברהם, אם כן ויברא אלהים את האדם בזכותו של אברהם ושלשתם רמוזים, ויברא" אלהים" את" ס"ת אמת זה יעקב שנאמר בו תתן אמת ליעקב, האדם בצלמו בגימ' זה יצחק עם ב' מלות, בצלם אלהים בגימ' אברהם, הרי רמזה, כי הוא יודע העתידות טרם מכה ציץ רפואה פרח ומגיד מראשית אחרית הקב"ה. וכן אז"ל אלה תולדות השמים והארץ בהבראם באברהם:
פסוק ז:
ודע שיש במעשה בראשית שש פעמים אמ"ת רמוזים בס"ת אלו הן, ברא אלהים את השמים וכו', לומר שאע"פ שמתחם כאהל שנאמר הנוטה כדוק שמים וימתחם כאהל לשבת והארץ רקעה על המים חתמם בחותם אמת שלא יזוזו לעולם ועד עד עת חליפתם הנגזר להם שנאמר שמים כעשן נמלחו והארץ כבגד תבלה, וכשמתחם ונמתחו למקום שנגזר להם שהוא זרת שנאמר ושמים בזרת תכן חתמם בחותם אמת. וכן אמ"ת במלואו אל"ף מ"ם תי"ו גימ' זר"ת וזר"ת במ"ק אחד שניכר בהם אחדותו יתברך שנאמר השמים מספרים כבוד אל. והאור הגנוז חתמו באמת, לפי שדבר הגנוז והמופקד צריך חותם חתמו באמת, שנאמר וירא אלהים את האור וכו'. ובבריאת התנינים ג"כ חתמם באמת שהם לויתן ובת זוגו שהם מזומנין לעשות מהם סעודה לצדיקים כמו שאז"ל סרס את הזכר והרג את הנקבה ומלחה לצדיקים לעתיד לבא, אמר ויברא אלהים את ס"ת אמ"ת, ובבריאת אדם נאמר ויברא אלהים את האדם בצלמו וכו' ס"ת אמת שיהיה זה הבנין עומד לעולם דור הולך ודור בא עד שיושלמו שיתא אלפי שני. ואחר שעשה לכל אחד חותם בפני עצמו עשה ג"כ חותם כללי לכלול שאר הדברים, שנאמר וירא" אלהים" את" כל אשר עשה, ועשה חותם לשבת בפני עצמו שהוא עולם שכלו שבת שהוא גנוז לישראל כדי שיזכו בו, וחתמו באמת שנאמר ברא אלהים לעשות ס"ת אמת, ולז"א אשר ברא אלהים לעשות שהוא עולם המעשה שצריך לעשות מעשה כדי שיזכו לעולם שכלו שבת, ולזה תקנו בברכה אחרונה של ק"ש שש פעמים אמת, וכן נמצא ברוב המחזורים ו' פעמים וכן כתב הרמב"ם ז"ל בתיקון תפלותיו, וחתמו ביציאת מצרים אמת ממצרים גאלתנו וכו' כמו שחתם בבריאה, אלהים לעשות בגימ' יציאת מצרים ע"ה, ולז"א לעשות, שצפה הקב"ה שעתיד להשתכח חדוש העולם וצריך לעשות דבר שיורה עליו שהוא יציאת מצרים וכן לעשות פירושו לקנות שלמות שהוא זה העולם שהוא עולם המעשה שבו משתלם האדם וכן לעשות בגימ' לשלמות, שאפילו שכל מה שנברא בו' ימי בראשית נבראו בשלמותם כאמרם ז"ל בקומתן נבראו בצביונם נבראו בדעתם נבראו, כדי שלא לתת פגם בבריאה, אבל מכאן ואילך ועיר פרא אדם יולד, והם יקנו השלמות, ולזה סמך אלה תולדות, ולזה רמזו במדרש כל תולדות שבמקרא חסרים בר מן ב' אלה תולדות פרץ והדין, מפני מה אינון חסרי' כנגד ו' דברים שניטלו מאדם הראשון זיוו וחייו קומתו ופרי הארץ ופרי האילן והמאורות, זיוו מנין שנאמר משנה פניו ותשלחהו. חייו מנין שנאמר ואל עפר תשוב. קומתו מנין שנאמר וימח את כל היקום שנכפפה קומתו. פרי הארץ ופרי האדמה שנאמר ארורה האדמה בעבורך, המאורות לקו במוצאי שבת. ואינם חוזרים עד שיבא בן פרץ לכך תולדות מלא, זיוו שנאמר ואוהביו כצאת השמש בגבורתו, חייו שנאמר כי כימי העץ ימי עמי. קומתו שנאמר ואולך אתכם קוממיות בקומה זקופה, פרי הארץ שנאמר הגפן תתן פריה, המאורות שנאמר והיה אור הלבנה כאור החמה וכו':
פסוק ז:
ובמדרש ז' הבלים אמר קהלת למה כנגד ז' ימי בראשית אמר, מה נברא ביום ראשון שמים וארץ ומה סופן שמים כעשן נמלחו והארץ כבגד תבלה ואמר הבל, ומה נברא ביום ב' רקיע ומה סופן ונגולו כספר השמים ואמר הבל, מה נברא ביום ג' יקוו המים מה סופן והחרים ה' את לשון ים מצרים וחמר הבל, מה נברא ביום ד' יהי מאורות ומה סופן וחפרה הלבנה ובושה החמה ואמר הבל, מה נברא ביום ה' ועוף יעופף ומה סופן אסוף אסיפם מעל פני האדמה אסוף עוף השמים ואמר הבל, מה נברא ביום ו' אדם ומה סופו כי עפר אתה ואל עפר תשוב ואמר הבל, מה נברא ביום ז' שבת חזר ונסתכל לכאן ולכאן ליתן בו פגם ולא היה מוצא לפי שכולו קדושה ומנוחה, אמר רבי יצחק אחר הסתכלו ראה כשאדם חוטא כו' מתחייב בנפשו ואמר הבל ע"כ. א"כ הרי נראה מאלו המאמרים שצריך לשלמות והשלמות הוא כדי לזכות בו לעולם שכולו שבת וזהו לעשות את השבת, פירוש לשלמות שהשבת הוא יום נברא ואינו נעשה אלא ודאי כמו שאמר, ולכך בהבראם בה"א זעירא. וכתב רבינו בחיי ז"ל ועד"ה בהבראם בה' בראם, הה' הזאת היא ה' אחרונה שבשם והיא זעיר נאצלת מכח אלהים והיא שבראה את העולם, מכאן סיוע לדברינו. וכדי שלא יחשוב אדם לפי שנברא העולם בדין א"כ ראוי הוא ובדין הוא שיהיה כך ובטבע, שכן אלהים בגימ' הטבע, לכך אמר ביום עשות ה' אלהים בגימ' יב"ק, יחיד ברוך קדמון, יחוד ברכה קדושה. יב"ק יק"ב בגימ' בחירה ע"ה, זהו וגם יקב חצב בו למד על הבחירה, זהו רבוי וגם יקב ויק"ב, אז יהיה בק"י בבחירה ולא יהיה מוכרח במעשיו, ולכך אחר שאמר ויברא אלהים את האדם אמר וייצר ה' אלהים וכו'. וכתב הרב רבינו בחיי ז"ל בפ' בא אל פרעה אמר בתחלה אלהים ואח"כ ה' אלהים כדי שלא תאמין שמדת הדין בלבד עשתה זאת ויקצץ לכך אמר אח"כ ה' אלהים לחבר את האהל:
פסוק ז:
ויהי האדם לנפש חיה. אמר האדם בה"א הידיעה רמז על משה ע"ה, וכן האדם לנפש חיה ס"ת משה, האדם במ"ם סתומה **((מ"ם סתומה היא ת"ר באי"ק בכ"ר):)** ע"ה בגימ' תרי"א היינו תורה שהוריד משה לישראל להחיות נפשותיהם זהו לנפש חיה כי האדם אין לו חיות והעמדה אלא בתורה שנאמר כי הוא חייך ואורך ימיך ונאמר ובדבר הזה תאריכו ימים וזהו ויהי שיש לו הוי"ה והשארות וקיום נצחי בקיום התורה שיש בה רמ"ח מצות עשה כנגד איברי האדם ושס"ה מצות לא תעשה כנגד שס"ה גידים שבאדם, האדם במ"ם סתומה עם ב' מלות עולה תרי"ג, ובסיבת התורה יש לנפש קיום והעמדה ואפילו בקבר כההוא מעשה דקפולאי במסכת שבת, וכמו שדרשו ז"ל בשכבך תשמור עליך בקבר א"כ כל הויתו של אדם הוא להחיות נפשו, וכתב רבינו בחיי ז"ל האדם מורכב משני עצמות, האחד חי בטבע והשני מת בטבע ומפני התחברותם קרה לכל אחד ואחד מקרה בפני עצמו, וקרה חיות לגוף מפני התחברותו לנפש וקרה מיתה לנפש מפני התחברותה לגוף א"כ הנפש חיה בטבע מתה במקרה והגוף מת בטבע חי במקרה ע"כ. ולכך צריך האדם להיות כל השתדלותו בחיות הנפש שהחיות לה בטבע ולא יביאנה במקרה המות בסיבת חיות הגוף שהוא לו מקרה, כי לכך נגזר על אדם מיתה לפי שנמשך והשתדל אחר צרכי הגוף. ובהיות הגוף קרה מיתה לנפש להתיך אכילה, ונתקצרו הימים שלא יחיו אלא עד ע' שנה ולא יותר שהוא שביעית ת"ק שהוא תשלום ז' שמיטות מלבד כ' שנים הראשונים שהם שני ההוספה, ולכך ב"ד של מעלה אין עונשין אלא מבן כ' ומעלה שהן שני ההעמדה שאין אדם עומד על דעתו עד תשלום כ' שנה, ולכך נתן אדם לדוד ע' שנה שהם שנותיו של יובל ואילולא אכל מעץ החיים היה חי נ' אלף שנה שהוא יובל הגדול, וזהו ואכל וחי לעולם לעולמו של יובל, אבל אחר שנמשך אחר תאות הגוף שהוא עץ הדעת נתחייב שיתקצרו ימיו ויתקצרו הגופים עד שיותך, ואדם שנתקן בדוד שהוא תשלום גופו לא חי אלא ע' שנה לפי שניתך גופו וכל ימיו ישב בתענית להתיך האכילה, וכן תענית כמנין שנותיו של אדם, ובביאת בן בנו שהוא מלך המשיח יתארכו הקומות שנאמר ואולך אתכם קוממיות, ויתארכו הימים שנאמר כימי העץ ימי עמי, והאדם עץ השדה, משיח במ"ק בגימ' קומ"ה זקופה, אבל אכילתו מעץ הדעת גרם שקפח הגוף, עץ הדעת בא"ת ב"ש גימ' זה קפיח, אבל לעתיד יאכל מעץ החיים בא"ת ב"ש זה רם בקומה זקופה, ויחיו חמשים אלף שנה כי כן מהלך עץ החיים נ' אלף. לכך אמר לאדם מות תמות, כי הולך ומתמעט בקומה ובקוצר ימים, ובקוצר הימים נתקצר גם כן כל העולם ומהלך הגלגלים והימים, כי כפי ערך אורכו כך היה העולם ארוך והיו הימים ארוכים, ובערך העולם שהיה כך היו הגלגלים ארוכים ומהלך השמש ארוך והיה כל יום כמו שנה או יותר, וכשחטא ונתמעטה קומתו נתקצר גם כן העולם ונתמעטו הגלגלים, ונתמעטו הימים ונתקצרו, אבל לע"ל שעתידין להלוך בקומה זקופה שנא' ואולך אתכם קוממיות, במדרש חד אמר מאה אמה כגובהו של היכל וחד אמר מאתים שתי קומות כגובהו של היכל, א"כ יתארך העולם לפי שפסיעותיו של איש במדת ר' אמה תהיה כל פסיעה לפחות שלשים אמה ואם העולם מהלך ת"ק שנה משנותינו אפשר שילך אחד בשמונה שנים כל העולם כולו, אלא ודאי מוכרח שיארך ובהתארכו יתארך ג"כ הגלגל ויהיה כל יום כמו שנה של זמן הזה או יותר. ובזה יובן מה שאמר דוד שמחנו כימות עניתנו, ואנו עתה בגלות אלף תקכ"ט שנה לחרבן לא נשאר מאלף הששי כי אם שש מאות וחמשים והיכן שמחה שישמחנו כימות שעיננו ולא חצי ימות שעיננו, לפי שתם אלף הששי והשביעי חרוב, אם כן מוכרח הוא שיתארך היום והעולם ויתארך הגלגל עד שנשב בשלוה כימי הענוי. ולפי שעתה העולם הוא כפול ומכופל הולך ומתמעט בגלות לפי שנכפפה הקומה. ובזה תוכל להבין איך מקום השכינה מצומצם בין בדי הארון לפני ולפנים מקום שאפילו כהן גדול לא היה נכנס אלא פעם אחת בשנה אחר כמה טבילות וקידושין ואחר כמה תפלות שהיו ישראל מתפללים עליו, איך עתה הוא בית תורפה של ישמעאלים בית תורפה שלהם אלא שנתקפלה ירושלים וגברה עליה קליפה של שאר ארצות, ואפשר לומר שבקיפול ארצות באה שום רצועה מארם עד שבנו שם בית התורפה שלהם והם חושבים שבנו בירושלים והם מכזבים, וכה"א הרחיבי מקום אהלך. עוד ראיה מפ' הנזקין ז"ל ס' רבוא עיירות היו לו לינאי המלך בהר המלך וכל אחת ואחת היו בה כיוצאי מצרים חוץ משלש שהיו בה כפלים כיוצאי מצרים, אמר עולא לדידי חזי לי ההוא אתרא ואפילו ס' רבוותא דקניא לא מחזיק א"ל ההוא מינאה שקורי משקריתו א"ל ארץ צבי כתיב בה מה צבי זה אין עורו מחזיק בשרו אף ארץ ישראל בזמן שיושביה עליה רווחא ובזמן שאין יושביה עליה גמדא ע"כ. ותבין סוד זה מהשער שנכרוך על התפילין עד שיבערו הקב"ה שנאמר והלך בסערות תימן, ותחילתו של זה היה שלמה הוא גרם כמו שאז"ל יום שנשא שלמה בת פרעה לקח גבריאל קנה ונעצו בים הגדול ועלה עליו שרטון ועליו נבנה כרך גדול של רומי (שבת נו) והבן:
פסוק ז:
או אפשר שאמר מות תמות שתי מיתות אחת לו ואחת לדוד אע"פ שלא נזכרה מיתה בדוד אלא שכיבה לפי שהושלם וכן א"ל נתן הנביא גם ה' העביר חטאתך לא תמות, אמר גם לרבות אדם שהושלם בו אע"פ שנאמר עליו מות שנאמר מות תמות לא מת:
פסוק כג:
זאת הפעם עצם מעצמי וגו'. היה לו לומר צלע מצלעי אלא שאותו צלע לוקח עם חצי חוליא של השדרא שהוא העצם שממנו מתהוה שהוא לוז, ולז"א עצם מעצמי שאני מתהוה ממנו, ולזה תמצא אפילו בבהמות י"ב צלעות בימין וי"א בשמאל, וכדי שלא תהיה הבהמה בשלימות ומין האדם בחסרון נחסר גם בבהמה אפילו שנקבתו לא נקחה מצלעו: