"וידעו כי עירמם הם"
ויצו ה' אלוקים על האדם לאמר, מכל עץ הגן אכל תאכל. ומעץ הדעת טוב ורע לא תאכל ממנו, כי ביום אכלך ממנו מות תמות (בראשית ב, טז-יז)
ויאמר הנחש אל האשה, לא מות תמתון, כי ידע אלקים כי ביום אכלכם ממנו ונפקחו עיניכם, והייתם כאלקים ידעי טוב ורע. (בראשית ג, ד-ה)
כמו באידאות אחרות במעשה בראשית סתמה התורה גם כאן, ולא הבהירה מהי מעלה זו של ידיעת טוב ורע.
והנה מדברי הרמב"ן נראה שידיעת הטוב והרע היא יכולת הבחירה בין טוב לרע. וכך כתב בפרשת נצבים, על הפסוק "ומל ה' אלקיך את לבבך" (דברים ל, ו):
כי מזמן הבריאה היתה רשות ביד האדם לעשות כרצונו, (להיות) צדיק או רשע וכו', אבל לימות המשיח תהיה הבחירה בטוב להם טבע, לא יתאוה להם הלב למה שאינו ראוי ולא יחפץ בו כלל. והיא המילה הנזכרת כאן. כי החמדה והתאוה ערלה ללב, ומול הלב הוא שלא יחמוד ולא יתאוה, וישוב האדם בזמן ההוא לאשר היה קודם חטאו של אדם הראשון, שהיה עושה בטבעו מה שראוי לעשות, ולא היה לו ברצונו דבר והפכו.
ושאלו על הרמב"ן, מה ערך לאדם העושה הכל בטבע ללא בחירה חפשית?
עוד כתב הרמב"ן שלפני החטא "האדם היה עושה בטבעו מה שראוי לעשות כפי התולדת, כאשר יעשו השמים וכל צבאם, פועלי אמת שפעולתם אמת, ולא ישנו את תפקידם, ואין להם במעשיהם אהבה או שנאה. ופרי האילן הזה היה מוליד הרצון והחפץ שיבחרו אוכליו בדבר או בהפכו לטוב או לרע. ולכן נקרא 'עץ הדעת טוב ורע', כי 'הדעת' יאמר בלשוננו על הרצון. כלשונם (של חז"ל בפסחים ו ע"א): לא שנו אלא שדעתו לחזור (היינו שרצונו לחזור) וכו'. והנה בעת הזאת לא היה בין אדם ואשתו המשגל לתאוה, אבל בעת ההולדה יתחברו ויולידו. ולכן היו האברים כלם בעיניהם כפנים והידים ולא יתבוששו בהם. והנה אחרי אכלו מן העץ היתה בידו הבחירה, וברצונו להרע או להטיב וכו'" (בראשית ב, ט).
אף כאן נראה מדבריו שרק אחרי החטא נתנה לו אפשרות הבחירה, ודבר זה תמוה, שהרי כל שלמות היצירה היא הבחירה, והיא תכלית האדם.
אחרונים העמיקו בדבר, ופירשו שגם בזמן בריאת האדם היתה לו כמובן בחירה חפשית, שאילולא כן לא היה חוטא, אלא שאלוקים עשה את האדם ישר, ובטבעו הוא בוחר באמת, ולא היו בו נטיות שאינן ישרות שמשכו אותו לצד הרע, ומבחינה זאת היה "מוכרח", שידע האמת ואי אפשר היה לו לנטות ממנה, כמלאכים שהם פועלי אמת מתוך ידיעתם שא"א אחרת.
וכל עניניו היו כולם ישרים קדושים ומזוככים טוב גמור, בלי שום עירוב ונטיה לצד ההיפך כלל. וכחות הרע היו עומדים לצד וענין בפ"ע חוץ ממנו, והיה בעל בחירה ליכנס אל כחות הרע ח"ו כמו שהאדם הוא בעל בחירה ליכנס אל תוך האש; לכן כשרצה הס"א להחטיאו הוצרך הנחש לבא מבחוץ לפתות, לא כמו שהוא עתה שהיצר המפתה את האדם הוא בתוך האדם עצמו, ומתדמה להאדם שהוא עצמו הוא הרוצה ונמשך לעשות העון ולא שאחר חוץ ממנו מפתהו (נפש החיים, שער א, ו בהגהה).
בדומה לזה פירש המשך חכמה עניין כפיית הר כגיגית במעמד הר סיני.
פירוש, שהראה להם כבוד ה' בהקיץ ובהתגלות נפלאה, עד כי ממש בטלה בחירתם הטבעית וכו'. והיו מוכרחים כמלאכים בלא הבדל, וראו כי כל הנבראים תלוי רק בקבלת התורה (שמות יט, יז).
ראיית האמת היא הכפיה ושלילת הבחירה. ולפי"ז אין הכוונה שאי אפשר היה לאדם לחטוא בשום אופן, אלא שהדבר דומה לבחירת האדם להכניס ידו לתוך האש, שידיעת התוצאה כל כך ברורה, שהיא מונעת אותו מלעשות הדבר, ואנו אומרים על כגון זה שהוא מוכרח לא לעשות כן, אך ברור שהדבר אפשרי אם בכל אופן ירצה להזיק לעצמו.
לפני החטא האמת היתה ברורה כ"כ, שרק השפעה חיצונית יכלה לגרום לאדם לחטוא. כשרצה לעשות דבר טוב, הזדהה עם הרצון הזה. ולכן האפשרות של חטא היתה ע"י פיתוי הנחש - מבחוץ. מעתה, אחר אכילה מהעץ, נכנסה בו זוהמא, ושוב אינו ישר כאשר עשה אותו אלקים. מעורב בו רצון עצמי. כשהוא מתאוה לדבר, אין זה כח חיצוני, אלא ה"אני" שלו רוצה זאת, ואדרבא, להתגבר על הרע שבו, זקוק הוא לנימוקים מבחוץ, ואילו הוא עצמו מזדהה עם הרע שבו.
ומכאן רגש הבושה של החוטא, כשמבין שלא פעל ממניעים אמיתיים, אלא מנגיעות אישיות, לא מהיותו אידיאליסט אלא אגואיסט. זהו שנאמר "ותפקחנה עיני שניהם וידעו כי עירמם הם" (בראשית ג, ז). דייק הרמב"ן (שם), שלא נאמר "ויראו כי ערומים הם", אלא וידעו. לראות כבר ראו קודם לכן, אך עתה מעורב הענין האישי. כלי ההולדה לא היתה בהם כל בושה, כיון שמשמשים לתכלית נשגבה, להמשכיות הבריאה, אך כשמעורב בהם ענין אישי, נהנתנות - "יתבששו".
אמר הסבא מקלם: אדם נכבד לא יפשיל שרוולו ברבים. אך בשעה שמניח תפילין אין בזה כל בושה.
מילוי תפקיד או תערובת של עניין אישי, אגואיסטי, הוא הקובע את טיבו של המעשה, והאם יש בזה בושה.
לא היתה כל בושה ליעקב אבינו לומר ללבן "הבה את אשתי כי מלאו ימי ואבואה אליה" (בראשית כט, כא), כיון שעל יעקב נאמר "מיום שהיה אדה"ר לא היה גוף קדוש כגופו של יעקב, ויופיו של אדה"ר, אותו היופי ממש היה לו ליעקב" (זוהר, ח"ב קיא).
לאחר החטא ידעו אדם וחוה שהמניע למעשים הם התאוות המעורבות באדם, וע"כ התבוששו.