ואמר ויכולו השמים והארץ. להורות כי מעשה שמים וארץ לא נבראו אלא במאמר ולא ביגיעה ולכן אמר ויכלו כאלו הם מעצמם נגמרו וכן כתב הקדוש ז"ל כי הדברים הקדושים הם מעצמם נעשים ונגמרים. ולכן תמצא שאמר במשכן הוקם המשכן מעצמו וכן כתיב במקדש והבית בהבנותו כאשר בנותו לא כתיב אלא בהבנותו שמעצמה נבנית אבן שלימה וכו' ולכן אמר בכאן ויכולו השמים והארץ. והרמז בזה כי כל מעשה בראשית נבראו בדברה' ובשמותיו הקדושים וזהו יום הששי ויכלו השמים שהוא שם ה' ויכלו עולה מספרו ע"ב רמז לשם המפורש של ע"ב מתגלגל בצירופו ועולה ע"ב לרמוז כי בשם זה נעשו שמים וארץ להיות כסא ה' כאומרו השמים כסאי. וזהו ההר חמד אלהים לשבתו כדכתיב וימתחם כאהל לשבת. ולזה אמרו כי ויכלו הוא לשון חמדה כמו נכספה וגם כלתה. ויכל אלהים ביום ז' ויחמד כי ה' חמד בהם להכינם לשבתו וזהו ויכלו שנכספו לפניו שמים וארץ. וכן ויכל אלהים ביום השביעי ויחמד ביום ז' מכל שאר הימים. וזהו שאמרו חמדת ימים אותו קראת. וכן ויכל אלהים ביום השביעי מכל מלאכתו אשר עשה לפי שהשבת נתן קיום לכל הדברים. ולכן חמד השם ביום ז' יותר מכל המלאכות שעשה אחר שהיום הזה נתן קיום לכל הדברים ולכל המלאכות ולפי שיום השבת נותן כח לכל הדברים. ולכן צותה התורה שור או כשב או עז כי יולד והיה שבעת ימים וכו' בענין שיעבור עליהם יום השבת ויתן להם כח וקיום. וכן צוה השם המילה שתהיה בשמיני בענין שיעבור עליו שבת ויתן לו כח וקיום לסבול המילה. ואם יהיה פי' ויכל אלהים כפשוטו זהו הפי' הנכון והאמיתי כי אע"פ שנגמרו כל המלאכות בו' ימים עם כל זה לא היה להם קיום גמור כאומרו עמודי שמים ירופפו עד שבא יום שבת ונתן להם קיום וזהו ויכל אלהים ביום השביעי מלאכתו אשר עשה כי ביום השבת כלה כל המלאכות ואחר השבת נתן להם הכח הראוי לכל אחד ואחד. ובזה לא יקשה מה שהקשו איך אמר ויכל אלהים ביום השביעי עד שתרצו כי האדם אינו יודע עתיו ורגעיו וכו'. והנראה כי פי' ויכל אלהים ביום השביעי להורות על מה שאמרנו שבכל מעשה בראשית אף על פי שנאמר בהם בריאה ועשייה שלא הי' בהם טורח כלל אלא הכל נברא במאמר ובמנוחה כמלך שיושב על כסא ממשלתו וגוזר ואומר והכל נעשה במאמרו בענין שהש"י ברא כל הדברים במנוחה וזהו ויכל אלהים ביום השביעי כלומר מהו יום השביעי מנוחה כן הקב"ה כל מלאכתו במנוחה. וזהו ויכל אלהים ביום השביעי כלומר יום השביעי. וזהו שאמרו כי ביה ה' צור עולמים העה"ז נברא ביו"ד והעה"ב נברא בה"א ופי' רי"ף במסכת שבועות כי הטעם שאמרו העה"ב נברא בה"א להורות שהשם ברא עולמו בלי טורח ועמל ויגיעה וזהו אומרם העה"ב נברא בה"א לפי שכל האותיות יש טורח באמירתם בשפתים או בשינים או בחיך או בגרון מלבד הה"א שאין טורח כלל באמירתה לא בלשון ולא בחיך ולא בשפתים לפי שמכלי הנשימה היא יוצאה בלי טורח ועמל. כן העו"ה נברא בלי טורח ועמל אלא במנוחה ויכל אלהים ביום השביעי ר"ל במנוחה:
ואמר וישבות ביום השביעי מכל מלאכתו. לרמוז שבשאר הימים היה גוזר ואומר יהי רקיע יהי מאורות אבל ביום השבת נח אפילו מהדיבור שהיה מדבר בשאר הימים. ומכאן אמר הנביא ממצוא חפצך ודבר דבר כי אפילו הדיבור אסור בשבת וזהו וישבות ביום השביעי ואפילו מהדבור ובזה ויברך אלהים את יום השביעי ויקדש אותו שהפרישו בזה משאר הימים. וכן רמז בזה שקדשו בנפש יתירה משאר הימים כמאמרם ז"ל. ולכן אנו אומרים נשמת כל חי בשבת לרמוז שיש לנו נפש יתירה בשבת ובה אנו משיגים חכמה יתירה בשבת לפי שהוא יום מוכן לכל השגה ובפרט לצדיקים שהם חיים וזהו נשמת כל חי. ולכן הצדיקים הראשונים היו זריזים בכבוד השבת והיו יוצאים לקבל השבת בע"ש לפי שאז באה לחול על ראשיהם והיא נקראת כלה והיו אומרים בואו ונצא לקראת שבת כלה היא כלה מהכל כלולה והיא כנסת ישראל היא מלכות בית דוד. ולכן היו אומרים ג"כ בואו ונצא לקראת שבת מלכתא והיא נפש דוד דכתיב והיתה נפש אדוני צרורה בצרור החיים וכו' היא קשור הצדיקים שמתקשרים בה שנקראים חיים וזהו נשמת כל חי. ולכן אנו אומרים בכניסת שבת ופרוס עלינו סוכת שלומך כי היא סוכת שלום והיא סוכת דוד הנופלת ומתחברן עם ישראל כדכתיב לא מאסתים ולא געלתים לכלותם לכלתם כתיב. והיא נקראת שבת דמעלי שבת שבכניסת שבת היא באה וחלה על ראש הצדיקים. ולכן אמר ויברך אלהים את יום השביעי ויקדש אותו:
והנה תמצא בכאן ג' פעמים יום דכתיב ויכל אלהים ביום הז' וישבות ביום הז' ויברך אלהים את יום הז' וכן תמצא ג' שביעיות בכאן לרמוז על שלש שבתות הנזכרים בדברי רז"ל שבת דמעלי שבתא. שבת היום שבת הגדול. שבת דמעלי שבת' היא שבת כלה היא כנסת ישראל. שבת היום הוא יסוד העולם הוא תפארת ישראל. שבת הגדול הוא למעלה בסוד בינה כי שם סוד השביעיות כולם הוא יובל. ולכן תמצא בתורה השבת בלשון זכר ובלשון נקבה בסוד זכור ושמור זכור לזכר שמור לנקבה בסוד שבת דמעלי שבתא היא ליל שבת. וכנגד אלו הג' שבתות אנו אומרים בשבת ג' תפלות חלוקות. כנגד מעלי שבתא אומרים אתה קדשת את יום השביעי וכו' וזהו תכלית בסוד תכלת הציצית וזהו תכלת דומה לים וים לרקיע ורקיע דומה לכסא הכבוד. וזהו ולכל תכלית את חוקר. כנגד שבת היום אנו אומרים ישמח משה במתנת חלקו וכו' זהו שבת היום שנקראת תפארת ישראל. והכלל שלו היא עטרת בינה חמישים שערי בינה נבראו בעולם וכלם נמסרו למשה חוץ מאחד. אתה אחד כנגד שבת הגדול. כי כאן מתאחדים כל הספירות וזהו תפארת גדולה ועטרת ישועה מנוחה וקדושה שהם הג' שבתות הנזכרות. תפארת גדולה כנגד תפארת. ועטרת ישועה כנגד מלכות בית דוד. מנוחה וקדושה לעמך נתת כנגד שבת הגדול ששם המנוחה והקדושה. ושב לפרש אברהם יגל יצחק ירנן יעקב ובניו ינוחו בו. מנוחת אהבה ונדבה כנגד אברהם אוהבי. מנוחת אמת ואמונה כנגד יצחק ירנן. מנוחת שלום השקט ובטח כנגד יעקב ובניו. ולכן אמר בכאן ג' שביעיות כנגד ג' שבתות שאמרנו. וג' זמנים לפי שהם בג' זמנים חלוקים בשלשה תפלות כמו שהזכרתי. וכן רמז בכאן באלו הג' ימים כנגד ג' עולמות שברא האלהים עולם העליון ועולם האמצעי ועולם התחתון. וזהו ויכלו השמים וכו' ויכל אלהים וכו' כנגד עולם התחתון. וישבות ביום השביעי כנגד עולם האמצעי. ויברך אלהים את יום השביעי כנגד עולם העליון שיש בו ברכה ותוספת טובה וקדושה נוספת מצד המלאכים שנקראים קדושים. ואומר קק"ק ה' צבאות להורות שהקדושה האמתית היא קדושת ה' לפי שהוא קדוש ונורא עליהם. ולכן אנו אומרים ויכלו השמים ג"פ בליל שבת א' בתפלת עמידה ואחד כשחוזר החזן ואחד בקידוש. להורות שאנו מעידין שה' ברא אלו הג' עולמות ולכן אנו אומרים אותו בעמידה כדכתיב בעדים ועמדו שני האנשים וקבלנו שהם העדים. וכן אנו מעידים בעמידה לפי שהעדות על ה' ועל המלאכים שהם עומדים דכתיב בשם והוא עומד בין ההדסים. וכן אמרו ואשב בהר אין ישיבה אלא עכבה כי אין דרך התלמיד להיות יושב והרב עומד. וכן המלאכים נקראים עומדים דכתיב שרפים עומדים. ועל כל זה אנו מעידין ואומרין ויכלו השמים ויכל אלהים וישבות ביום השביעי אע"פ שלא ראינו אותו בעינינו. והכתוב אומר או ראה. ולכן אמר במדרש שבליל שבת כשרואה שלחן ערוך אומר וסר עונך וחטאתך וכו' הוא הענין שאמרנו:
וכן רמז בכאן אלו הג' ימים להורות שחייב אדם לעשות ג' סעודות בשבת כנגד אלו ג' שבתות הללו שלמדום רז"ל מפסוק ויאמר משה אכלוהו היום כמוזכר במסכת שבת. ת"ר כמה סעודות חייב אדם לעשות בשבת ג' רבי חדקא אמר ד' רבי יוחנן אמר שניהם מקרא אחד דרשו ויאמר משה אכלוהו היום כי שבת היום לה' היום לא וכו' מר סבר היום היום שלשה ומר סבר היום היום היום שלשה ומה תלמוד לומר היום בעצומו של יום הרי ג' סעודות ליל שבת הרי ד'. הורו בכולן כי ענין ג' סעודות רמוזות באמרו היום ג"פ. אלא שת"ק סבר כי היום והלילה נקראו יום והלכה כמותו לפי שבכלל הג' שבתות הוא שבת דמעלי שבתא. ורבי חדקא סבר כי בעצומו של יום צריך ג' סעודות כנגד ג' שבתות וכנגד ג"פ היום מלבד סעודת הלילה. ואין להפריד ביניהם וכנגד אלו השלשה סעודות כתיב בכאן ג"כ שלשה פעמים היום מלבד סעודת הלילה כמו שכתוב בפסוק אכלוהו היום ג"פ היום להורות שאנו חייבים לכבד השבת בג' סעודות ולענגו בכל מיני עונג ובכל מיני פירות בענין שנשלים אלו הג' שבתות הכלולים בעשר ספירות שעולות לק' ברכות עליונות. ולכן אנו צריכין לברך ק' ברכות בכל יום ובשבת צריך להשלימן בכל מיני פירות כמוזכר בשבת חייב אדם לברך מאה ברכות בכל יום שנאמר ועתה ישראל מה י"י אלהיך אל תיקרי מה אלא מאה כנגד ק' אותיות שיש בזה הפסוק עם האלף שמוסיפין. ר' חייא בריה דרב הוה אמר בשבתא וביומא טבא טרח וממלא להו באספרמקי ומגדי בענין שנשלים אלו השלשה שבתות בק' ברכות עליונות ובק' ברכות תחתונות וזהו וקראת לשבת עונג ואם אין ידו משגת לפירות (למעט) ישלים אותם בשלשה סעודות ובזה יקיים וקראת לשבת עונג. כי ענין שלשה סעודות אלו הוא דבר גדול והוא מהמצות הגדולות שבתורה לפי שהם רומזות לאלו השלשה שבתות שהזכרנו והמקיים אותם זוכה להתעדן בגן עדן שלמטה ובג"ע של מעלה וזהו ענג ראשי תיבות עד"ן נה"ר ג"ן כדכתיב ונהר יוצא מעדן להשקות את הגן. ובכאן רמוזים אלו הג' שבתות. שבת דמעלי שבתא הוא כנגד הגן. שבת היום כנגד נהר כי תרגום הבקר אור צפרא נהר. שבת הגדול הוא כנגד עדן העליון. וזהו ונהר יוצא מעדן עליון שהוא בינה כי משם נמשך תפארת ישראל להשקות את הגן היא כנסת ישראל כנגד ליל שבת. ולכן צריך אדם ליזהר מאד בשלשה סעודות ובפרט בסעודה שלישית שהיא העליונה מכולם שהיא כנגד עדן עליון. כי בראשונות אין צריך להזהיר לפי שהלב בקי בהם והרעב כבד בארץ אבל בסעודה שלישית שהאדם שבע ומלא כריסו מעדניו ולא הניח מקום לעדן של מעלה ואין רוצים לקיימה והיודעין מדקדקין לקיימה מיד אחר אכילת שחרית. ולא ידעו כי סחרה ואתננה קדש לה' ועדיין לא הגיע זמנה ולא יצאו ידי חובתה כמוזכר בדברי הפוסקים. ובפרט רבי יונתן ז"ל הכריח זה בראיות ברורות והדבר מוכרח מצד עצמו שצריך להיות סעודה שלישית אחר מנחה לפי שכבר התפללנו אתה אחד ובכאן אנו מיחדים כל הג' שבתות בעשר ספירות כמו שפירשתי למעלה. וזאת היא מנוחה וקדושה לעמך נתת ואחר שהתפללנו ליחד הכל צריך לשמח הכל בשמחת שלשה סעודות לקיים וקראת לשבת עונג לפי שאז הגיע זמן העדן שלמעלה. ואם אין אדם מקיים סעודה ג' זכה לגן שהוא גן ונהר ולא זכה לעדן ולא נכנס בתוכו כמי שנכנס לגן ולא אכל מפירותיו שהם העידון. ולכן צריך אדם להן הרבה מאד לפי ששכרם מרובה כמוזכר בשבת כל המקיים שלשה סעודות ניצל מג' פורעניות מדינה של גיהנם ומחבלו של משיח וממלחמת גוג ומגוג כתיב הכא יום וכתיב התם לפני בא יום ה' וכתיב ומי יכלכל את יום בואו. וכתיב לפני בא יום גוג. והנה הזכירו בכאן שלשה פעמים יום כנגד ג"פ שכתוב יום בפסוק אכלוהו היום וכן ג"פ בפרשת ויכלו ובאחרונה כתיב ויברך אלהים את יום השביעי אבל בשנים הראשונים כתיב ביום ובפסוק אכלוהו היום כתיב היום אבל יום לא כתיב אלא בסעודה שלישית שהוא ויברך אלהים את יום השביעי כמו שהזכרתי למעלה שהיא מבורכת ומקודשת משאר סעודות. ולכן לא אמרו כתיב הכא היום או ביום אלא כתיב הכא יום והוא יום הנזכר בפרשת ויכולו בסעודה שלישית דכתיב ויברך אלהים את יום השביעי להורות כי כשמדבר המאמר אינו מדבר אלא בסעודה שהיא העיקרית ואין בני אדם נזהרים בה לפי שהם שבעים מהמאכל והמשתה. ולהורות שהשכר האמיתי הוא בשביל סעודה שלישית תמצא כי שכרה הוא שכר רוחני הבא באחרית הימים שהוא נקרא עולם הבא בדברי חכמים. וזה שאמר כל המקיים שלשה סעודות ניצול משלשה פורעניות מדינם של גיהנם שהוא בעולם הבא ומחבלו של משיח שהוא גם כן בעולם הבא וממלחמת גוג ומגוג שהוא גם כן בעולם הבא. וזהו כנגד שבת הגדול שנקרא עולם הבא והוא עדן שבמלת עונג שהוא עדן של מעלה והוא עולם הבא. ואם האדם אינו זהיר בג' סעודות ואינו מקיים וקראת לשבת עונג נהפך מענג לנגע כי אותיות של זה כאותיות של זה כי מי שאינו רוצה להתענג ולהתעדן בגן עדן של מעלה ראוי שיהיה מנוגע בנגעי אדם ובנגעי בתים מאותו נגע תחתון של נגעי בני אדם אשר עליו הבטיח ונגע לא יקרב באהליך. ולכן אנו אומרים בתפלותינו כנגד אלו השלשה שבתות ישמחו במלכותך כנגד שבת מלכתא. שומרי שבת כנגד שבת היום. קוראי עונג כנגד שבת הגדול שהוא עדן. ויש פירושים אחרים בזה ואיני רוצה להאריך:
סוף דבר כי בזאת הפרשה הקטנה של ויכולו שאין בה אלא חמשה ושלשים תיבות יש בה כמה תלי תלים של הלכות בסוד שם המפורש של שבעים ושנים כמנין ויכלו וכמנין התיבות שבה שהם חמשה ושלשים שהם חצי השם ועם השם או עם הפרשה הם ששה ושלשים שהם חצי שם המפורש של שבעים ושנים. וכן יש בה חצי השם של י"ה שהוא ויכלו השמים עם י"ה של יום הששי להורות שאלו הו' ימים קשורים עם יום הז' שהוא ויכל אלהים ביום השביעי והם סוד שבעת ימי בראשית בסוד השביעיות כולם בלי פירוד וחילוק. וכן יש בזאת הפרשה סוד שלשה שבתות וסוד שלשה שביעיות וסוד שלשה סעודות וסוד שלשה עולמות. וכן יש בכאן רמז לברכת היין בשבת דכתיב ויברך אלהים את יום השביעי וסוד הקדוש דכתיב ויקדש אותו לכן אמר זכריהו על היין אחר שצויתיך לברך עליו דכתיב ויברך אלהים בסוד יין המשמח אלהים ואנשים. ולפי שיש בויכולו ע"ב אמרו שבקידוש הלילה עם ויכולו יש שבעים ושתים תיבות שהם קדושי הכלה. ולכן צריך לברך על היין בכל שלשה סעודות כמו שאמר בשחר קדושא רבה שהוא בורא פרי הגפן לבד בלא קדוש כי אין מקדשין לאשה אלא פעם אחת כן מברכין בסעודה שלישית אחר המנחה בורא פרי הגפן. ובזה צדקו דברי החכם רבי משה בר מיימוני ז"ל מדברי החכם רבי אשר ז"ל שכתב שכמו שמברכין בשחר בורא פרי הגפן כן מברכין בסעודה שלישית בורא פרי הגפן אחר שהיא הסעודה העיקרית ובה נאמר ויברך אלהים את יום השביעי ויקדש אותו. ואין להאריך בזה יותר אלא שעל זאת הפרשה שיש בה שלשים וחמשה תיבות רמז הכתוב הלה' תגמלו זאת עם נבל ולא חכם. שאינך זוכר מה שעשה במעשה בראשית בבריאת שלש עולמות הנזכרות בפרשת ויכלו שיש בה שלשים וחמשה תיבות כמנין הלה'. וזהו הוא עשך ויכוננך שכל מעשה בראשית לא היה אלא בשביל ישראל בעניין שישמרו אלו השלשה שבתות הנזכרים כאן. וזהו זכור ימות עולם וגומר. וחתם הפרשה ואמר כי בו שבת מכל מלאכתו אשר ברא אלהים לעשות ולא אמר אשר ברא אלהים ועשה להורות על מה שאמרנו. שהשם ברא כל הדברים במאמר לא ייעף ולא ייגע ולא עשה אלא שברא הכל במאמר יש מאין והיה אומר לאומנים שיעשו הדברים כאומרו תוצא הארץ ישרצו המים. ולכן אמר אשר ברא אלהים לעשות ולא עשה אלא שצוה לאחרים שיעשו והוא היה גוזר ואומר. וכן רמז בזה על בריאת השדים שנבראו בע"ש כמאמרם זכרונם לברכה ולפי שקדש עליהם היום ולא נגמרה עשייתם מכל וכל נשארו פורחים באויר ולא נגלמו בגולם גמור ונשארו חסרים. ולכן אמרו שיש בהם דברים כבני אדם ודברים כמלאכים אוכלים ושותים ופרים ורבים כבני אדם. ופורחים באויר ועולים וגונבים דברים מאחרי הפרגוד. ולכן רוב דבריהם הם כזבים ולכן אין נכנסין לפני השם כדכתיב לא יגורך רע. וכבר רמזתי באומרו הוא ענה אשר מצא את הימים במדבר שרמז על השדים. ולכן נכתב הימם חסר יו"ד לפי שנשארו חסרים מששת ימי בראשית. וזהו אשר מצא את הימים. ולכן אמר בכאן אשר ברא אלהים לעשות ולא עשה שלא נשלמה מלאכת השדים ונשארו חסרים על שקדש היום. ולכן הם בורחים מהשבת כאומרו ליל שמורים הוא לה' משומר מן המזיקין. כי בשבת אין שטן ואין פגע רע כי כלם בורחים להררי חשך ואין נראין כל יום שבת לפי שהוא יום מקודש והם טמא טמא יקראו. ולכן מזומנים במוצאי שבת ופוגעים בבני אדם ומזיקין אותם. ולכן אנו אומרים ויהי נועם ה' שהוא שיר של פגעים שהוא מסוגל להבריח המזיקין שהם נקראים נגעי בני אדם וזהו לא תאונה אליך רעה ונגע וכו'. ולפי שאילו המזיקין נתהוו מכח אדם הראשון באותם ק"ל שנה שנפרש מאשתו ונתהוו מהזיבה שלו נקראו נגעי בני אדם. ולכן יש בזה המזמור ק"ל תיבות עם פסוק אורך ימים אשביעהו שכופלים אותו לעמוד כנגד המזיקין שנתהוו מאדם באלו ק"ל שנה. ולפי שזאת הנחלה הניח אדם לבניו כשאדם רואה קרי בלילה נתהוו ממנו מזיקין ופוגעין בני אדם. ולכן אמרה תורה ונשמרת מכל דבר רע שלא יהרהר אדם ביום ויבא לידי טומאה בלילה מצד זה הבליעל שנקרע רע עין ולפעמים נראה כעין נקבה והיא לילית כאומרם שדה ושדתים שדים זכרים ונקבות. וזהו כי יהיה בך איש אשר לא יהיה טהור מקרה לילם כי אחר שקרה עמו זה הצד א"א שלא יטמא אחר שנגע בכף ירך יעקב. ואלו המזיקין שנתהוו מזוב האדם מתחברים כולם כשנפטר האדם אצל אביהם ליגע בו לטמאו. ולכן צוו חז"ל לעשות הקפות לאדם ולהזכיר שם דברים בענין שבאלו הקפות בורחים כולם ואין נוגעים בו. וצוו שיעשו שבעה הקפות להבריח שבעה כתות של מלאכי חבלם שמתחברים שם. וזה שהזכירו חז"ל שבע מעמדות. וזהו בשש צרות יצילך ובשבע לא יגע בך רע זהו איש רע בליעל שבאילו השבעה הקפות כולם בורחים ואין נוגעים בו. ולכן צריך לעשות ההקפות אצל הקבר בענין שמיד כשישלימו ההקפות יכניסוהו אל הקבר ויריצוהו אל הבור בענין שלא יגע בו רע. ובספר צרור הכסף הארכתי בזה:
וכל זה רמז באומרו אשר ברא אלהים לעשות ולא עשה כן רמז באמרו אשר ברא אלהים לעשות לכלול בכאן הדברים שהיו בעולם עד סוף כל הדורות שנראין מחודשים ואינן מחודשים כאומרו אין כל חדש תחת השמש וכמו שפירש קהלת אם יאמר אדם זהו מחודש אינו כן כי כבר היה לעולמים. וזהו אשר ברא אלהים לעשות כאלו אמר שהשם ברא ביום הששי כל הדברים שעתידים להעשות ונתן בהם כח להעשות כאלו בו ביום נבראו בענין שכשראו דבר שנראה מחודש כבר היה ניתן אותו כח ביום הששי להעשות. וזהו שאמרו במסכת אבות ז' דברים שנבראו ע"ש בין השמשות פי הארץ פי האתון פי הבאר וכו' להורות כי אלו הדברים הם כמו אבות מלאכות לכל שאר המלאכות והדברים שנתהוו אחר כך הם כמו תולדות לאלו הדברים. ולכן כשנפתחה הארץ אינו דבר מחודש לפי שהיא נגררת ונמשכת אחר פי הארץ או אחר שאר הדברים הנזכרים שם. וכשנראה דבר אחד שעשה צורף אחד או נפח אחד מצוייר במיני ציורים דקים שנראה שיד האדם לא נגעה בהם זה הדבר נמשך ובא מהצבת בצבת עשויה שנעשית מאיליה בע"ש. וכן הכתב והמכתב אם נראה סופר או חכם עושה מלאכה דקה או מחבר ספר או ספרים מחודשים אין כל חדש תחת השמש כי בערב שבת ניתן זה הכח בכתב ובמכתב לעשות זה. וכבר הארכתי בזה בפירוש מסכת אבות כי מרגלית טובה היתה בידי ונאבדה ממני בעונותי בפורטוג"ל כי טמנתיהו וקברתיהו בלשבונה תחת האלון כמו שכתבתי בהקדמת זה הספר.
ואח"כ אמר אלה תולדות השמים והארץ בהבראם כבר רמזתי פירושו כי לפי שלמעלה הזכיר מעשה בראשית שנבראו בששת ימים ענייני מעשה בראשית עמקו ואחר שאין לנו עסק בנסתרות למה נזכר מעשה בראשית או מה תועלת נמשך לנו מספורו. לזה אמר אלה תולדות השמים והארץ כלומר הפרי והתולדה שנוציא ממעשה בראשית הוא דבר גדול ושורש כל התורה כלה. להודיענו שיש מחדש ובורא עולם יש מאין. וזהו ביום עשות ה' אלהים ארץ ושמים. וזהו עיקר גדול ונוציא ממנו השגחת השם ויכלתו שהכל בידו כחומר ביד היוצר והוא סותר ובונה וכמו שבנאו יכול לסותרו וזה לגמול ולענוש פרטי האדם וכתותיו כמו שראינו בדור המבול. וזהו ביום עשות ה' ברחמים כאומרו אמרתי עולם חסד יבנה. ואמר אלהים בדין להורות שהוא ישפוט תבל בדין ויענישם כפי רצונו. וכן נוציא ממעשה בראשית שהוא ממית ומחיה אחר שהוא סותר ובונה. וכמו שראינו במעשה בראשית כתוב תוצא הארץ נפש חיה כן יכול השם להחיות המתים שחוזרים לעפרם שישובו חיים מרגישים כאומרו אני אמית ואחיה. ואמרו מאי דלא הוה הוה מאי דהוה לא כל שכן ואין צריך להאריך כי כל עיקרי התורה ושרשיה תלויין בזה השורש:או שיאמר אלה תולדות השמים והארץ בהבראם להורות לנו כי העולם כלו לא נברא אלא בשביל האדם ובריאת האדם נתן קיום לכל הדברים. וזהו אלה תולדות השמים והארץ ירמוז אלה לנזכרים באחרונה אחר כל מעשה בראשית והוא בריאת אדם ואשתו שהולידום שמים וארץ כדכתיב נעשה אדם. ואמר ביום עשות ה' אלהים ארץ ושמים על הנפש ועל הגוף כאומרם יקרא אל השמים מעל זו הנשמה ואל הארץ לדין עמו זה הגוף להורות כי תכלית הבריאה בעבור נפש האדם. ולפי שעדיין לא הזכיר יצירת הנפש בא עתה לפרש בריאת האדם בארוכה ונתינת הנפש. וזהו אלה תולדות השמים והארץ הנזכרים למעלה בריאת אדם ואשתו והוא עיקר כל מעשה בראשית אבל כל שאר הדברים אעפ"י שנראה שנבראו בראשונה ה"ל כאלו לא נבראו אחר שלא היה להם קיום בלי האדם. וזה שאמר וכל שיח השדה טרם יהיה בארץ כלומר אע"פ שאתה רואה צמחים ואילנות ועשבים שנבראו עדיין לא היה להם קיום וזה טרם יהיה טרם יצמח עד לא צמח. והטעם לפי שאדם אין לעבוד את האדמה ואחר שלא היה אדם מצוי כל ענייני העולם היו לבטלה. ולכן ואיד יעלה מן הארץ לעשות העיסה ואז וייצר ה' אלהים את האדם עפר מן האדמה ויפח באפיו נשמת חיים. ורבותינו רמזו לזה באומרם אלה תולדות השמים והארץ בהבראם באברהם. להורות כי תכלית הבריאה כולה לא היה אלא בשביל האדם הידוע האדם הגדול בענקים הוא אברהם וכל זה בשביל ישראל. וזהו העיקר השני שכתבתי בתחלת הפרשה שנוציא ממעשה בראשית שהכל היה בעבור ישראל. ולכן בכל ששת ימים יש רמיזה מהם כמו שכתבתי. ולכן אמר בסוף מעשה בראשית אלה תולדות השמים והארץ בהבראם באברהם. וזהו אמרתי עולם חסד יבנה ר"ל בעבור חסד אברהם כדכתיב חסד לאברהם וזה תמצאהו רמוז במזמור רננו צדיקים בה' שזה רמז על ישראל שנקראו צדיקים דכתיב ועמך כלם צדיקים. ואמר שראוי להם לרנן ולשורר בשם ה' אחד שהם דבקים בו וכל העולם לא נברא אלא בשבילם ולכן ראוי השיר היותר נעלה שבשירים שהוא בנבל עשור ולכן שירו לו שיר חדש אחר שחדש העולם בשבילכם כי ישר דבר ה' וכל מעשהו שהוא בראשית הוא בעבור אמונת אברהם דכתיב והאמין בהשם וכן בעבור אמונת ישראל דכתיב והיה אמונת עתיך חוסן ישועות. אוהב צדקה ומשפט. רמז בזה שאהב לאברהם ובעבורו ברא העולם דכתיב כי ידעתיו למען אשר יצוה ושמרו דרך ה' לעשות צדקה ומשפט. ולכן חסד ה' מלאה הארץ שהוא חסד לאברהם. ולכן בשביל בדבר ה' שמים נעשו. רמזו בזה שהכל במאמר ולא ביגיעה. והזכיר בכאן כל ד' יסודות שמהם נתהוה העולם כאומרו שמים רמז על יסוד האש. וברוח פיו על הרוח. כונס כנד מי הים על המים. נותן באוצרות תהומות על הארץ כדכתיב ומתהומות הארץ תשוב תעלנו. וא"כ אחר שאלו הדברים שאין מקוים שכר ועונג עשו מאמר ה' כ"ש שראוי שייראו מה' כל יושבי הארץ אחר שמקוים שכר ועונש. אחר שלו היכולת כי הוא אמר ויהי הכל במאמרו. כאומרו ויאמר. הוא צוה ויעמוד:
ואמר ויהי כן למשך הוית הדברים לעד וזהו הוא צוה ויעמוד. ה' הפיר עצת גוים וכו' עצת ה' לעולם תעמוד. בכאן רצה להורות איך תחלת המחשבה בבריאת העולם היתה בישראל ואע"פ שנראה שברא העולם בשביל כולם. וכן במ"ת נראה שקראם לסוד נכמס לא היתה זאת כוונתו לפי שאין בהם אמונה וצדק שבעבורם יברא העולם ועם כל זה קראם ובראם בענין שלא יהיה להם פתחון פה ולכן קראם להפר עצתם וזהו ה' הפיר עצת גוים. אבל מחשבותם של ישראל שקדמה לעולם שהיה עצת ה' לעולם תעמוד. ואמר אשרי הגוי ולא אשרי ישראל להורות שכולם היו מוכנים לקיבול הטוב והשם היה ממתין ומצפה איזה עם ידבק בו ובו יבחר כי מחשבת ה' אינה מכרחת לשום דבר בעתיד. וזה בהכרעה סגוליית נפלאה משאיר כל הדברים על מציאותם. ואע"פ שזה נראה דבר נמנע בחק השם הוא דבר קל מאד הוא לבדו ידע לפי שידיעתנו קצרה מהשיג. ולכן במעשה בראשית ומ"ת שהוא עולם חדש כל הבריות היו שוין לפניו וכל אחד בבחירתו עומד להדבק בה' כאומרו וזרח משעיר למו וכו' ולא רצו אלא ישראל שאמרו תורה צוה לנו וכו'. וזה שאמר בכאן אשרי העם אשר ה' אלהיו לראות העם בחר לנחלה לו. וזה שאמר התנא חביב אדם שנברא בצלם כי כל האדם נבראו בצלם שוה ובהכנה אבל לא רצה אחד מהם עד שבאו ישראל וזהו חביבים ישראל שחבבו לשם ולכן ניתן להם כלי חמדה שהיא התורה. ולפי שנראה כי משוא פנים יש בדבר כי ה' רצה ובחר בישראל לתת להם התורה לפי שהם קדמו לעולם. לזה סמך מיד ואמר הכל צפוי והרשות נתונה כלומר לא תאמר כן ולא תחשוב על ה' תועה כי הכל היה צפוי מתחלת העולם כל מה שעתיד להיות ועם כל זה הרשות נתונה לכל אחד ולכל אומה ולשון וכדת אין אונס. ובטוב העולם נידון כי במדת טובו בראו באופן שכל אחד יבחר הטוב והנאות. והמחשבה אינה כלום כי הכל הולך אחר המעשה ולא אחר המחשבה כי דברים שבלב אינם דברים וזה קישור נפלאה בדברי רבי עקיבא. ובעמלי שטרחתי לפרש מסכת אבות ולקשר הכלה מראשה ועד סופה הארכתי בה. וכן אמר בכאן אשרי הגוי אשר ה' אלהיו. כי בבחירת כל אחד תלויה הדבר והשם היה ממתין לזה. וזהו משמים הביט ה' בהסתכלות נמרץ וראה את כל בני האדם לראות היש משכיל דורש את אלהים ולא מצא כי הכל סר עיין באותו מזמור. וכן במזמור ה' אדונינו כי השם הוא אדיר בארץ ועכ"ז הניח הודו על השמים ולא הכריח לשום בריה אלא כל הרוצה ליטול את השם יבא ויטול ואפי' עולל ויונק. וזהו מפי עוללים ויונקים יסדת עוז וזה להשבית אויב ומתנקם שלא יהיה לו פתחון פה לחלוק ולומר בישראל בחרת כי לכל מין האדם ברא בשוה וכל תכלית הבריאה בעבורו. ואע"פ שהשמים גבהו בערכו בראם לתכלית האדם וזהו כי אראה שמיך וגומר מה אנוש כי תזכרנו ותחסרהו מעט מאלהים בנפש שנתת לו. וזהו וכבוד והדר תעטרהו כי הנפש נקראת כבוד ובזה תמשילהו במעשה ידיך אחר שכלם נבראו בעבורו. ואחר שבחרו ישראל ה' לנחלה אמר ה' אדונינו מה אדיר שמך בכל הארץ שהם ישראל שנקראו ארץ חפץ אבל לא אמר אשר תנה הודך כמו שאמר למעלה וכן הזכיר במזמור אמר נבל בלבו אין אלהים כל זה כי קרא נבל לכל אומה ואומה מעובדי כוכבים שלא בחרו בשם וכפרו בו בחשבם שאין משגיח. ולכן התעיבו עלילה והוא יסוד הכל כאומרו והכל לפי המעשה ולכן אין עושה טוב אבל ה' היה ממתין לראות מי יבחר בו וזהו ה' משמים השקיף על בני אדם לראות היש משכיל דורש את אלהים (ולא תורתו) ולא מצא כי הכל סר משמוע אין עושה טוב ולא די זה אלא שהם רוצים לכלותם על שדבקו בתורתי וזהו הלא ידעו כל פועלי און כי אין עושה טוב ופועלים רע והם אוכלי עמי כאלו אכלו לחם או על שאכלו ושב אל לחמה של תורה והם ה' לא קראו אע"פ שהוא קרא אליהם וכשרואים הנסים שאני עושה עמהם פחדו פחד לפי שאלהים בדור צדיק שהוא ישראל וכשהם חוטאים ואני מלקה ומגלה אותם אתם מגנים עצתם שבחרו להדבק בי ואתם מביישים עצת עני שהוא שואל ואומרים ה' מחסהו הם לקחוהו למחסה ולמסתר כד"א איך יושיעם כמו שאמר טיטוס ואמר אי אלהימו צור חסיו בו כנגד ה' מחסהו. והשיב המשיב ואמר מי יתן מציון ישועת ישראל ואז נראה בשביל מי נזרע השדה באומרם על בטנך ערמת חטים וכו' וזה שאמר בכאן משמים הביט ה' וכן ממכון שבתו השגיח אל כל יושבי הארץ בשוה לפי שהוא יוצר יחד לבם ולכן מבין את כל מעשיהם כי הכל תלוי במעשה. ואמר אין המלך נושע ברוב חיל לרמוז כאלו כל האומות עברו לפניו ולא עבד איש אתו וזהו אין המלך כאילו הביט במלכי האומות ובפרט במלך המיוחד שבהם הוא נבוכדנצר. ומה שאינו נושע ברוב חיל וכן גבור לא ינצל הוא נמרוד אשר התחיל להיות גבור בארץ ומרד בשם וכן הביט במלך מצרים שמשם הסוסים וראה כי שקר הסוס לתשועה. וא"כ כי מי הביט הנה עין ה' אל יראיו שהם ישראל למיחלים לחסדו ולכן ראוי להציל ממות נפשם ועכשיו אומרים ישראל נפשנו חכתה לה' יותר מכל הישמעאלים. ואם כן ראוי שיהיה עזרנו ומגננו ואמר כי בו ישמח לבינו להורות שהעזר והמגן ששואלין אינו מטובות העולם הזה אלא מטוב האמיתי שהוא הדבוק בשם שהוא העונג האמתי כאמרם נגילה ונשמחה בך. ואומר והתהלכתי בתוככם אטייל עמכם בג"ע וזהו כי בו ישמח לבינו וכו' ולא בדבר אחר. ולפי שאולי יאמר אומ' כי ישראל לא נתקרבו אל ה' אלא בעיקר טובת העולם הזה. לזה אמר יהי חסדך ה' עלינו כלומר יהי רצון שיהיה חסדו עלינו כאשר יחלנו לו לפי שאנו יודעים האמת כי לא היה אלא לתכלית האמיתי:
וכל זה רמזו באומרו אלה תולדות השמים והארץ בהבראם באברהם. להורות כי תכלית הבריאה הוא בשביל אברהם ובניו ולכן אמרו מחשבתן של ישראל קדמה לעולם ולכן כל הדברים נבראו בשבילם ולכן אע"פ שנבראו לא היה להם קיום עד שבא אדם וזהו ואדם אין כמו שפירשתי. ואמר ואיד יעלה מן הארץ לפרש סדר הבריאה. ובירושלמי אמרו כי אין הגשמים נעצרים אלא בשביל הגאוה ולכן כשלבות בני האדם נשברים למטה כי זהו ואיד יעלה מן הארץ מיד והשקה את כל פני האדמה כאמרו לב נשבר ונדכה וכו':
ואמר וייצר ה' אלהים עפר מן האדמה בעבור הגוף ויפח באפיו נשמת חיים בעבור הנפש. ואמר ויהי האדם לנפש חיה להורות כי השם ברא את האדם ישר ולכן עשה בידיו העיסה ויפח באפיו הנשמה בפיו כאילו רצה לחבבו ולנשקו בענין שיהיה דבק בו וזהו ישקני מנשיקות פיהו. והמה בקשו חשבונות רבים והלכו אחרי ההבל ויהבלו עד שחזרו להיות נפש חיה כבהמות השדה כחיתו ארן. וזהו ויהי האדם לנפש חיה הוא מעצמו כי מיד נטה אחר האשה:
ואמר ויטע ה' אלהים להורות על מעלת האדם כאילו הצמיח כל העולם עתה מחדש בעבור האדם להכין לו מקום טוב לשבת אע"פ שכבר היה זה במעשה בראשית. וזהו ויטע ה' אלהים ויצמח ה' אלהים. ולפי שהגן בלא מים אינו כלום כאומרו יזל מים מדליו. לזה אמר ונהר יוצא מעדן להשקות את הגן בענין שלא יחסר טובו ויהיו שם כל העידונים. ולפי שהאדם מצד נטייתו אחר התענוגים יאבד עולמו ואם לא יקח אלא המיצוע מעט כדי לשמירת הבריאות ומעט דבש ללקיחת תענוג. אמר שהיה בתוך הגן עץ החיים ועץ המות שהוא עץ הדעת טוב ורע שהוא רמז לתענוגים כאמרו חמאה ודבש יאכל לדעתו מאוס ברע ובחור בטוב. וכן רמז באמרו ונהר יוצא מעדן על התורה שנקראת מים שהיא מקררת רתיחת האדם ותענוגיו לפי שהעוסק בה יש בה כל התענוגים וכל העושר והצלחה כאומרו ומתוקים מדבש ואומר הנחמדים מזהב ומפז רב. וזהו ומשם יפרד והיה לד' ראשים רמז לתורה שיש בה ארבע ספרים כי ספר ואלה הדברים הוא משנה תורה והוא ספור העברה. וכי זכורני שכתוב במרדכי בענין גט שיש בו י"ב שיטין כמנין גט כמנין השיטין שמניחין חלק בין ספר לספר שהם ג' בכל ספר וספר והם י"ב בד' ספרים. כי ספר אלה הדברים אינו ספר בפני עצמו. ולכן אמר בכאן כי זה הנהר יפרד לד' ראשים הם ד' ספרים שבתורה. שם האחד פישון הוא כנגד בראשית כי שם נתרבה העולם ונתברך אדם בברכת פרו ורבו דמתרגמינן פושו וסגו וזהו פישון. אשר שם הזהב רמז לסודות מעשה בראשית שהם זהב סגור כאומרו במזמור השמים מספרים כבוד אל הנחמדים מזהב ומפז רב וזהו הבדולח ואבן השוהם שהם מרגליות וסודות צפונים. וכן רמז בזהב ובדולח ואבן השוהם כנגד אברהם יצחק ויעקב שהיו בזה הספר. זהב כנגד יצחק שהוא מדת הדין. הבדולח כנגד אברהם שהוא מדת החסד. והלובן כמו הבדולח. ואבן השוהם כנגד יעקב שהוא ממוצע בין הדין והרחמים כדכתיב בו יושב אוהלים והשהם ממוצע בין המראות ולכן לקח אבן השהם כנגד יעקב שנאמר בו אבן ישראל. וכתיב ויקח את האבן. ולכן אמר והאבנים תהיין על שמות בני ישראל. ולא אמר על שמות בני אברהם או יצחק. ושם הנהר השני גיחון הוא כנגד ספר ואלה שמות כי שם נכנסו ישראל תחת ממשלת מצרים שבא מחם דכתיב ובני חם כוש ומצרים ונשתעבדו בהם וענו אותם בחומר ובלבנים עד שהיו כפופים כהולכי על גחון וזהו גיחון הסובב את כל ארץ כוש. ושם הנהר השלישי חידקל הוא כנגד ספר ויקרא אל משה שנקרא חדקל חד וקל לעבודת ה' וישראל. ובת ק"ל שנה היתה אמו כשנולד משה והיה בקי בי"ב צירופין של ג' שמות של י"ב אותיות וזהו ח"ד ק"ל. הוא ההולך קדמת אשור שיהיה הולך ובא להביא האושר לישראל דכתיב וילך משה וישב אל יתר חותנו וכתיב ויאמר ה' אל משה לך אל העם וקדשתם. וכן רמז בחדקל על ספר ויקרא לפי ששם סוד הקרבנות דכתיב בהו ואם מן העוף קרבנו שהוא קל על פני המים וסוד הקרבנות הוא הולך קדמת אשור שזורח האושר אבל אינו מביאו. כי טוב הוא שלא יחטא משיחטא ויביא קרבן. והנהר הרביעי הוא כרת כנגד ספר רביעי ספר במדבר סיני שבו נמנו ישראל ונתרבו דכתיב שאו את ראש כל עדת בני ישראל וזהו פרת שפרה ורבה. ואחר שהכין התורה לאדם אמר שלקחו והניחו בג"ע לעבדה ולשומרה בסוד זכור ושמור:
ויצו ה' אלהים על האדם מצות התורה דכתיב בהו צו את בני ישראל. מכל עץ הגן אכל תאכל כדכתיב את זה תאכלו. ומעץ הדעת טוב ורע לא תאכל כדכתיב וזה אשר לא תאכלו. כי ביום אכלך ממנו מות תמות כדכתיב ואוכליו עונו ישא ונכרתה וכתיב מות יומת וכן אמרו העובר על דברי חכמים חייב מיתה. וזהו מות תמות כי הוא מעצמו ימות כי אחר שעבר על מאמר השם מיד נתרחק מהשם וחשוב כמת כאמרו ואתה חלל רשע. ואמרו הרשעים בחייהם קרויין מתים. ואדם אחר שעבר על מאמר השם מיד סר מעליו כבוד ה' ונתחייב מיתה וחשוב כמת מאותה שעה אפי' ימות לשנים מרובות כמו שנאמר אחרי מות שני בני אהרן למה חזר ואמר וימותו אלא מיד כשהיה נותן התורה חטאו כמו שארז"ל ויחזו את האלהים ומיד נגזר עליהם מיתה ומתו בכח. ומפני שלא לערבב שמחת התורה המתין להם עד הקמת המשכן. וז"ש אחרי מות. ר"ל כבר היו קרוים מתים משעה שחטאו ועכשיו מתו בפועל. כי מה חידוש אתא לאשמועינן בזה הדיבור אחרי מות שני בני אהרן. וזהו וימותו עתה וכו' בארוכה ואם לא יעבור מאמר ה' הוא חי בחיים האמתיים. ואולי שאע"פ שהוא מורכב יכול לחיות חיים ארוכים ברצון השם הוא לבדו ידע. ואפילו אם ימות בפועל אחר שהוא עתיד לחיות הוא חי וזהו שאמר ואם ימות יחיה. ואיני רוצה להאריך בענין אדם אם נברא מתחלה ע"מ למות או ע"מ לחיות כי בפרשה יש פנים לכאן ולכאן. וכן בדברי רז"ל ומחשבות ה' עמקו. ואין להפליא איכה ואיככה אלא שהשם צוה עליו לשמור דברו להיות סימן לבניו להיות טובים או רעים בשמירת המצות או בעברם עליהם. ומחטא אדם נתגלגלו כל הדברים והגליות כמאמרם ז"ל והמה כאדם עברו ברית. אמר הקב"ה אני בראתי לאדם והכנסתיו לג"ע וציויתיו ועבר על צוויי ודנתי אותו בשילוחים דכתיב וישלחהו ה' ודנתי אותו בגירושין דכתיב ויגרש את האדם וקוננתי עליו דכתיב ויקרא ה' אלהים את האדם וכתיב ויקרא ה' אלהים לבכי ולמספד ויאמר לו איכה אל תקרי איכה אלא איכה. כן עשה הקב"ה לבניו הביאם לארץ ישראל דכתיב ואביא אתכם אל ארץ הכרמל וצויתי' דכתיב צו את בני ישראל ועברו על צווי דכתיב כי עברו בריתך בני ישראל. ודנתי אותם בשלוחים דכתיב שלח מעל פני. ודנתי אותם בגירושין דכתיב מביתי אגרשם. וקוננתי עליהם דכתיב איכה ישבה בדד וגו'. הורה בזה על מה שאמרנו כי ה' בראו ויצרו בידיו ונפח בו נשמה והכניסו לג"ע וצוה לו קצת מצות לסימן לבניו והוא חטא והחטיא את בניו מדרך השכל עד שגלו גלות שלימה בד' מלכיות. ולכן נראה שרמוזים ד' מלכיות בזאת הפרשה בסוד אלו ד' נהרות וכמו שרמזתי למעלה בפסוק נשאו נהרות ה' נשאו נהרות קולם ישאו נהרות דכים מקולות מים רבים הרי ד' גליות בד' נהרות. וכן בכאן אמר ונהר יוצא מעדן להשקות את הגן כשהם טובים ודבקים בשם ה'. וכשהם חוטאים ונפרדים מה' אז צורם מכרם ביד ד' מלכיות. וזהו ומשם יפרד כשנפרד משם כדכתיב ויהי שם עם ה' מיד יפרד ונחלק ונשבר ונמסר ביד ד' ראשים ביד ד' מלכיות כדכתיב נתנה ראש. שם האחד פישון הוא גלות בבל ביד נבוכדנצר הרשע אשר עשו פרשיו ומלך על כל העולם כולו. וזהו הוא הסובב את כל ארץ החוילה אשר שם הזהב כדכתיב אנת הוא רישא דדהבא וכתיב איך שבת נוגש שבתה מדהבה. וזהב הארץ ההיא טוב זה רמז על דניאל שהיה במלכות בבל שהיה טוב עם ה' ועם אנשים וכל דבריו היו חמודות כזהב כדכתיב הנחמדים מזהב והוא נקרא איש חמודות. וכן זכה להמניכא דדהבא. ואמ' כי חמודות אתה כמאמרם ז"ל נחמד למטה ונחמד למעלה. וזהו וזהב הארץ ההיא טוב ונקרא ג"כ טוב לפי שהיה בעל תורה שנקראת טוב. שם הבדולח ואבן השוהם דכתיב ביה עד דאתגזרת אבן די לא בידין וגו' וזכה להנצל מגוב אריות שנסתם באבן גדול ונחתם בטבעת המלך כדי שלא יעשו לו רע השרים וכל זה בזכות יהודה שהציל ליוסף מן הבור כמאמרם ז"ל. וכן זכה לחותמת האבן בשביל החותמת והפתילים ששאלה תמר אם אמו וזהו ואבן השוהם. וכן רמז ג"כ בכאן על חנניה מישאל ועזריה שהיו עם דניאל ולכן נרמזו בכאן שם הזהב. וזהב הארץ שם הבדולח ואבן השוהם שהם ד' כנגד ד'. ושם הנהר השני גיחון כנגד גלות מדי שהיו ישראל מעונים וכפופים כהולכי על גחון בסבת גזירות אחשורוש והמן. וכל זה בסבת צלם המן שהיה מביא בחזה ומרדכי לא יכרע ולא ישתחוה. ועל זה אמר ושם הנהר הב' גיחון הוא הסובב את כל ארץ כוש שמלך על כל העולם שנאמר כל ממלכות הארץ נתן אלהים בידי. ונאמר באחשורוש המולך מהודו ועד כוש. ושם הנהר השלישי חדקל כנגד מלכות יון. וחדקל רמז על אלכסנדרוס מוקדון שהיה איש חכם קל וחד ומפולפל עד שבשכלו ובתחבולותיו רצה לעלות לגובה השמים ולירד לתהומות והגיע עד להט החרב המתהפכת כמוזכר במסכת תמיד. ולכן נקראת חדקל. ואמר הוא ההולך קדמת אשור לפי שהיה מלך טוב והגיע קדמת האושר והשתחוה לשמעון הצדיק ואומר לעבדיו דמותו של זה אני רואה במלחמות ונוצח וזהו הוא ההולך קדמת אשור. וכן רמז הוא ההולך קדמ' אשור שהיה טוב כאשור דכתיב ביה מן הארץ ההיא יצא אשור לפי שהיו בניו רשעים ולכן אמר גם אשור נלוה עמם אע"פ שהיה טוב. והנהר הד' הוא פרת כנגד מלכות אדום שהוא מלכות רביעית שנתגדל ונתרבה לרוב משאר מלכיות וזהו פרת. ופתע ישבר ולא יהיה לו שם על פני חוץ ולא יועיל לו גדולתו וריבויו וזהו אם תגביה כנשר כנגד המעלה ואם בין כוכבים כנגד הריבוי עד שיהיו ככוכבי השמים לרוב משם אורידך. ואמר שים ולא תשים כאלו השם אמר לו שים בצווי כענין שיעלה לשמים שיאו ויפול ממקום גבוה וזהו משם אורידך. או יאמר אני מצוך שתשים בסלע קנך ועכ"ז משם אורידך עד המעלה התחתונה. ולפי שהוא אחינו ואיש גאולתנו ועשה לנו את כל הרעות האלה קראו בזוי מאד לפי שהוא עוכר שארו. וכן נקרא בזוי ע"ש ויבז עשו את הבכורה. ואחר שלא רצה להיות בכור וגדול יהיה קטן וזהו הנה קטן נתתיך בגוים. ואיך נתנו קטן בגוים. לפי שתמצא בכאן בכל הג' מלכיות נאמר בהם שם דכתיב שם הא' פישון ושם הנהר השני גיחון ושם הנהר הג' חידקל אבל בנהר הד' שהוא רמז למלכות רביעי לא נאמר בו ושם הנהר הד' פרת אלא והנהר הד' הוא פרת לפי שזה המלכות לא היה לו שם ולא יהיה לו שם על פני חוץ. וזהו הנה קטן נתתיך בגוים ולא כשאר קטנים שהם חביבים אע"פ שיהיו מלאים אבל אתה בזוי אתה מאד. וישראל יעלו במעלות על מזבחו ולא יהיו עוד בז לגוים. ולזה סמך מיד ויקח ה' אלהים את האדם הידוע הוא ישראל ויניחהו בג"ע וכו':
וע"ד הפשט רמז באלו הנהרות שהשם ברא את האדם ישר והניחו במבחר המקומות שהוא ג"ע שהוא מקום נהרים יאורים. ונהר יוצא מעדן להשקות את הגן ואחר שיוצא מעדן מסתמא הם מים טובים מים חיים כמוזכר במסכת תמיד שאלכסנדרוס מוקדון הגיע לנהר אחד שיצא מעדן ואצרו שם הדגים לאכול וניתן בהם חיות. ועכ"ז מצד החילוק והפירוד של בני אדם עושים קצתם מים מלוחים מים עבים כבדים מזיקים לשותים ומעבים שכלם ומטפשים אותם. וזהו ומשם יפרד והיה לארבעה ראשים. לפי שאין טוב אלא באחד. ולכן קרא שם הנהר האחד פישון מגדל טיפשים לפי שמימיו אינן זכות כ"כ ולכן לא כתב בכאן שם הנהר האחד אלא שם האחד לפישלא יהיו מימיו זכים ומאירים. ולכן אמר בו אשר שם הזהב שנמשכים אחר הגוף והחמדה. ושם הנהר השני גיחון שהיו מימיו טובים ומאירים אלא שסובב את כל ארץ כוש שהם פתאים בשר חמורים בשרם. ושם הנהר הג' חדקל לפי שהיו מימיו חדים וקלים וכמו שאמרו יש מים מגדלים טפשים ויש מים מגדלים חכמים וזהו ההולך קדמת אשור. והנהר הרביעי הוא פרת שמימיו טובים וזכים מגדלי חכמים כאומר' אוירא דארעא דישראל מחכים מצד זכות המים וזכות האויר. ויקח ה' את האדם ויניחהו בגן עדן כדי להחכימו באופן שלא ישתה מימי הנהרות. ועכ"ז לא הועיל לו כלום ונתפתה מאשה אחת ונצחהו ולכן התחיל לצוותו לראות אם יעמוד על משמרתו או אולי ילך לאכול מעץ החיים:
ויאמר ה' לא טוב היות האדם לבדו כי האדם לפי שלימותו אין ראוי שיהיה לבדו כי טובים השנים מן האחד בענין שהאחד יעזור את חבירו להכנת צרכיו ולתיקונם בענין שיהיה פנוי לעסוק בתורה ובמצות. ואם אינו יודע לעסוק בתורה וצריך להשתדל בבקשת פרנסתו ימצא בבית מי שיתקן מאכלו וישמור ביתו והוא יקום והתהלך בחוץ על משענתו משען לחם ומשען מים. וזהו אעשה לו עזר כנגדו ר"ל הפרי לו כי הוא יש לו לצאת ולהשתדל בימים ובמדברות והיא יושבת בבית כאומרו כל כבודה בת מלך פנימה. וזהו שאמרו שלא תהא יוצאנית כי לא היתה זאת כוונת השם. וכן רמז לא טוב היות האדם לבדו כי צריך קיום המין ואין ראוי שיהיה האדם לבדו וצריך שיוליד בדמותו בענין שלא יאבד מין האדם. אחר שהוא יחידי. וזהו אעשה לו עזר בענין שאיש את רעהו יעזורו. ואמר כנגדו להורות כי אע"פ שהוא עזר מצד אחד מצד אחר אויבי איש אנשי ביתו. כי תמיד לוחמים עמו שיביא מאכל ומלבוש ודברים אחרים. ואע"פ שהם כנגדו הם עזר לו. כי בזה ישכח רישו ויצרו ולא יהיה להוט אחר התאוות אחר שיצר לב האדם רע מנעוריו וכל היום התאוה תאוה תערב לנפשו. וכשיראה רבים לוחמים לו יהיה טרוד אחר עסקיו ולא יפנה לבו לבטלה בענין שמחשבות יטרידוהו. וכן רמז לא טוב היות האדם לבדו כי אין מי שיהיה יחידי בתחתונים כי אולי יטעו אחריו כשיראו ממשלתו וחכמתו ולזה צריך עזר כנגדו בענין שיכחיש כחו כמו השמש לירח והירח לשמש כמוזכר בפסוק מי העיר ממזרח ואחר שיהיה אחר שימחה בידו וכמעט שוה לו לא יטעו אחריו. ולזה לא רצה השם לבראת מין האדם מן הארץ כמו שמתהוים הרמשים וצוה לבראת לו עזר מאשה שבה יוליד כדומה לו. ולזה ויפל ה' אלהים תרדמה ויקח אחת מצלעותיו בענין שיהיה חלק ממנו ויאהבה כאשר יאהב אדם את עצמו. ונכנסו בכאן פסוק ויצר כל חית השדה ופסוק ויקרא האדם שמות בנתים להורות על מה שאמרנו כי ראה שאין טוב לבראת אדם ואשתו כמו הבהמות והעופות. ולכן הזכיר בכאן ויצר כי לא היה לו לומר אלא ויבא את כל הבהמה והחיה לקרוא להם שם אבל כשיאמר אעשה לו עזר כנגדו אולי יחשב השם לתת לו אותו עזר כמו שנתן לבהמות ולחיות שיצרם מן האדמה ואולי ראוי שיהיה עזרו נבראת מן האדמה. ולזה הביאם אל האדם והעבירם כולם לפניו לשני דברים האחד לקרות להם שמות והשנית אולי יסכים אדם שיהיה עזרו כמו שהי' עזר השמות שנבראו זכר ונקבה מן האדמה. וראה והבין אדם בהם ובשמותיהם וראה שאין ראוי שיהיה עזרו הראוי לו נבראת מן האדמה כי עכשיו שנברא מבשרו הם הפכים ומנגדים איש ואשה כ"ש אם יהיו מן האדמה כבהמות השדה. וזהו ולאדם לא מצא עזר שהוא כמו ולעצמו לא מצא עזר. והוא כמו ואל משה אמר:
וז"ש שבא אדם על כל בהמה וחיה כלומר שבא עליהם וירד עד תכונתם ולא מצא עזר אמתי לו אם יהי' נברא מהאדמה כמו הבהמות. ואם יהיה ולאדם לא מצא עזר כפשוטו יהיה פירושו שראה ה' שלא נתקררה דעת אדם בזה ולקח אחת מצלעותיו ואז אמר זאת הפעם. ועכ"ז נשאר לי לשאל למה אמר בזה הלשון לא טוב כי היה ראוי שיאמר ויאמר ה' אעשה עזר לאדם או שיאמר טוב לעשות לו עזר אבל אמר לא טוב. שנראה לא טוב היות האדם לבדו אבל הוא רע. או לא טוב היות האדם לבדו אבל אינו רע. ובזה נראה לי לתרץ קושיא אחת בבריאת האשה כי מצינו בבריאת אדם שלא כתב אלא זכר ונקבה ברא אותם ויברך אותם כאלו כבר נבראו והאשה עדיין לא נבראת. אלא שרמז שעתידה להבראות כי אין איש בלא אשה. וא"כ כשספר בריאת האדם אמר ואיד יעלה מן הארץ:
וייצר ה' אלהים למה לא נבראת האשה עם האדם מיד. וכאן הי' מקומו. כי כשנפח באפיו נשמת חיים היא ג"כ יש לה נשמה וראוי היה שיאמר ויפח באפיהם נשמת חיים. ועוד כשאמר לא טוב היות האדם לבדו מיד היה ראוי לומר ויקח אחת מצלעותיו למה הפסיק בנתיים. ועוד כי כשנצטוה אדם על העץ עדיין לא נבראת האשה ואיך נענש' הא לא ענש הכתוב אא"כ הזהיר. אבל נראה שכל זה מתורץ במלת לא טוב כי השם ראה צורך האשה ושהיא מוכרחת לקיום המין וראה רוע מזגה ורוע תכונותיה ומיעוט שכלה וראה כי בקלות דעתה תהיה נוטה אחר התאוות ותחטיא לבעלה כמו שהיה. ולכן נתאחר השם בבריאתה לפי שהיה רואה את הנולד. ולכן תמצא שבירך אותם השם קודם בריאתה לראות אם יועיל לה ברכתו אחר שנבראת בכח כי בבריאת האדם נבראת האשה עמו כאומ' מ' יום קודם יצירת הולד הכרוז יוצא בת פלוני לפלוני. ולכן בבריאת האיש נבראת האשה עמו בכח ולכן האשה אינה צריכה אזהרה כי באזהרת האיש די לאשה אחר שהיא חלק ממנו. וכן לא היה צריך השם ליפח באפיה נשמת חיים כי אחר שלא נבראת מן האדמה אלא מצלעותיו וכבר נפח השם נשמה באדם כבר נטלה חלק באותו צלע אלא שהיה מעט מזער. ולכן נשארו חסרות כאמרם דעתן של נשים קלה. ולכן נתאחר השם בבריאתה ולא רצה לבראתה כסדר הבריאה השנית כשאמר ויפח באפיו נשמת חיים. וכן כשאמר לא טוב היות האדם לבדו לא בראה מיד. והפסיק בקריאת השמות לאחר בריאתה לפי שראה הרע המעותד ממנה וטוב היה לו להיות לבדו ולא עם חבר רע. ולכן אמר לא טוב היות האדם לבדו אבל אינו רע היותו לבדו ולכן לא אמר טוב לעשות לו עזר כי לא היה טוב אחר שהביא' חטא. ומה נמלצו אמרי יושר מאמרם ז"ל שאמרו כי בכל מעשה בראשית לא נזכר אות סמ"ך עד בריאת אשה דכתיב בה ויסגור בשר תחתנה. כי בביאת האשה בא גם בוז כי דבר ה' בזתה ומיד בא עמה השטן הוא יצר הרע הוא מלאך המות הוא סמאל. וזאת היא אות סמ"ך של ויסגור אות סמ"ך של סמאל הוא נחש שהטיל סם המות וזוהמא בחוה וסיבב מיתה לאדם באכילת הפרי וזהו ותקח מפריו ותאכל ותתן גם לאישה ויאכל ותפקחנה עיני שניהם וכו'. ר"ת מות לאשה מות לאדם כי מיד באוכלם מתו. ולכן ותפקחנה עיני שניהם כמו המתים שבמיתתם מיד נפקחו עיניהם כמו שרמזתי בפסוק ויוסף ישית ידו על עיניך אחר מיתתם לסותמם. וזהו ותפקחנה עיני שניהם וידעו כי ערומים הם. אבל לא אמר ויראו כי המתים אינם רואים אבל מידע ידעי כמוזכר בברכות. ולכן לא אמר ויראו כי הם עורים ומתים כי החוטא חשוב כמת וכל זה בסבת האשה. ולכן איחר ה' בריאתה כי טוב אשר עדיין לא היתה. ולכן לא אמר בבריאתה אלא לא טוב. וכן נראה שהפסיק בכאן בקריאת השמות להורות על מעלת האדם ועל חסרונו שנהנה בבריאת האשה כי קודם החטא היה שלם בכל השלמיות והיה יודע כל הדברים מסוף העולם ועד סופו. כאמרם קומתו של אדם הראשון כלומר קומתו ומעלתו וידיעתו היתה מסוף העולם ועד סופו כדכתיב ולמקצה השמים וגו'. עד שידע דעת עליון בקריאת שמות לכל הדברים אמתיים ומסכימים עם תכונת כל אחד ואחד. כאמרם ז"ל שהשם שאל למלאכים שאלה זאת ולא ידעו מענה ואמר לאדם שיקרא שמות לכל הבהמות והעבירם לפניו ואמר זה יקרא חמור על שום מה על שום חומר שעורים. ולזה יקרא שור לפי שהוא יפה ע"ש אשורנו. נשר ע"ש תכונותיו שפורחת באויר עד יסוד האש ונשרפה ונופלת בים ומתחדשת ועל זה נאמר תתחדש כנשר נעורייכי. וזהו נשר לשון נפילה מלשון חז"ל משיר את השער ומעדן את הבשר על שמן אפרסמון. וכן אותיותיו מורות על פעולותיו הנו"ן נפילה השי"ן אש הרי"ש רוח ע"ש שעולה עד יסוד האש ונופלת. סוס ע"ש שהוא שמח מכל הבעלי חיים כי הוא שמח בטבעו עד שאומרים שאם יהיה אחד עצב ודואג על בנו או על אבידתו שאם ירכב על סוס אחד מיד ישמח ויגל וזהו ס"ס כמו ש"ש כי הם אותיות מתחלפות. וכשקרא שמות לכל הבהמות א"ל אני מה שמי א"ל ה' למה שאתה מהוה המציאות. וז"ש אני ה' הוא שמי הוא שמי שהתניתי ביני לבין עצמי הוא שמי שקרא לי אדם הראשון. וזה פלא גמור שהגיע דעתו לדעת ה' והשם שהסכים בינו לבין עצמו הוא עצמו קרא לו אדם הראשון בחכמתו. וחכמתו לא עמדה לו ומיד בבריאת האשה נתפתה לעצת נחש הנחשת וחטא. וכן הפסיק כמו שאמרתי למעלה כי קריאת השמות היתה בענין שיראה אם תתקרר דעתו בבת זוגו לבראתו (מהארי ב"ה) ולזה אמר בסוף קריאת השמות ולאדם לא מצא עזר כנגדו שנראה שהבאת הבהמות היתה תשובה למה שאמר לא טוב היות האדם. ולזה כשנבראת האשה מצלעו מיד אמר לזאת יקרא אשה כי מאיש לוקחה זאת שזאת נופל על קריאת השמות. ונראה ג"כ מזה כי כל השמות היו באופן זה כי כמו ששם האשה היה ע"ש כי מאיש לשון נופל על הלשון כן כל שמות הבהמות היו מסכימים על תכונתם ועל מקריהם. וכמו שהוא אמר האמת באשה כי מאיש לוקחה זאת אע"פ שלא ראה הדבר כן אמר האמת בכל שאר הדברים בבהמות ובחיות ושם להם שמות מורות על תכונתם ועל אמתתם:
ואמר ויבן ה' אלהים את הצלע ולא אמר ויעש לרמוז שעשאה כבניין חזק לקבל הולד ולהיות משרתת לבעלה בחזקה ולכן היא קשה כסלע ועזה כעצם לפי שנבראת מן הצלע ועשאה ה' כבניין חזק. ומה שאבדה מן השכל קנתה מן הקושי וזהו ויבן. ובסדר טהרות אמרו דרש רבי מנסייא ויבן ה' אלהים את הצלע מלמד שקלעה הקב"ה לחוה והביאה אצל אדם רצו בזה שקשטה ה' והביאה לאדם לפי שלא כתב ויעש אמרו שהוא לשון כלה והב"ה מקשט כלות. והנראה בזה שרצה ה' להודיענו בזה שהשם מחיה מתים ולזה אמר ויבן כי תחיית המתים אינו בריאה חדשה כי לא יקרא תחייה אבל יבנה על העצמות כמוזכר במתים שהחיה השם ע"י יחזקאל כה אמר ה' לעצמות האלה וגו' ונתתי עליכם גידים והעליתי עליכם בשר וקרמתי עליכם עור ונתתי בכם רוח וחייתם. ולכן אמרו בסתרי התורה כי יש עצם א' בצואר קשה מאוד שאפי' מכניסין אותו באש אינו נשרף ובעפר אינו נרקב וע"ז תהי' התחייה. ולכן אמר בכאן ויבן ה' אלהים שבנה על העצם גידים ובשר ועור ונפח בו רוח חיים ויביאה אל האדם לרמוז שאע"פ שימות אדם שעתיד לחיות לעתיד כמו שראינו בכאן שמעצם מתבנה בנין חזק מגידים ובשר והחיה אותו. ולזה אמר עצם מעצמי כי התחייה תהיה לאדם על עצמותיו. ולהורות על זה אמר לזאת יקרא אשה בזמן העתיד ולא אמר אני קורא אלא יקרא כמו יקרא חפצי בה:
ואמר על כן יעזוב איש את אביו ואת אמו ודבק באשתו כי מן הראוי היה אחר שהאשה חלק מאיברי האדם שידבק בה ולא באביו כי קרוב אדם אצל עצמו ואשתו כגופו דמיא כמו שאמרו אשת חבר הרי היא כחבר וימשך מזה כי יהיו לבשר אחד מצד הולד כמו שהיו מעיקרא. ולכן אמר ויהיו שניהם ערומים ולא יתבוששו כי אחר שהם כגוף אחד כמו שלא יתבייש אדם מעצמו כך לא יתבייש מאשתו. והנכון שהיו ערומים וחכמים בכל חכמה כמו כל ערום יעשה בדעת. ובא להודיע חכמתם ובינתם שהיו מגיעים לעומק הדברים בסודות התורה ולא היה דבר נעלם מהם לפי שאור ה' הופיע עליהם ונשקם מנשיקות פיהו עד שהיו משיגים כל הדברים הקשים והעמוקי' בנקל בלי איחור ועכוב. וזהו ולא יתבוששו כמו כי בשש משה ועכ"ז היה הנחש ערום מהם אחר שהיה לו כח להטעותם והם לא נשמרו מתחבולותיו וערמותיו. והחכם האמיתי ראוי לו שידע ליזהר מתחבולות היצר הרע הוא נחש הקדמוני כמו שפירשתי במשנה איזו היא דרך רעה שיתרחק ממנה האדם כי האדם צריך לידע הדברים הרעים בענין שידע להתרחק מהם כמו שהסנהדרין היו יודעים כשפים לבטל הכשפים ולהשמר מהם. ועל זה אמר שלמה וראיתי אני שיש יתרון לחכמה ומהיכן ידעתי זה מן הסכלות שהייתי בקי בו שהוא הפכו. וכן רמזתי זה באומרו פעמון זהב ורמון על שולי המעיל סביב כי ראוי לכהן אע"פ שהוא משרת בבגדים סרוחים ושוליו מלאים את ההיכל שיהיה נפעם רוחו לדעת כל מיני ערמות ותחבולות בענין שידע ליזהר מהם. אבל אדם וחוה אע"פ שהיו חכמים לא ידעו להשמר לפי שלא טעמו טעם מלח ואכלו תפל מבלי מלח. וזהו ולא יתבוששו כמו היא כל תפל מבלי מלח שתרגומו היתאכל בששא וזהו ויהיו שניהם ערומים וחכמים אבל לא יתבוששו שלא טעמו טעם מלח להשמר מהתחבולות. ועל זה אמר טעמו וראו ולא אמר דעו וראו אבל הנחש היה ערום בתחבולות ובשקרים ומיד התחיל לשקר ואמר אף כי אמר אלהים לא תאכלו וזה היה שקר. ולכן התחיל באף לפי שהוא אף וחמה משחית והביא אף לעולם. ולכן דיבר עם האשה לפי שהיא קלה להתפעל והיא שקרנית כמוהו ולכן הוסיפה ואמרה לא תאכלו ולא תגעו בו פן תמותון. וכן שם ספק ואמר פן תמותון והשם לא אמר אלא מות תמות ודאי ולכן אמר הנחש לאשה בריא ושמא בריא עדיף הוא אמר פן תמותון ואני אומר ודאי לא מות תמותון. והטעם שאמר לכם פן תמותון הוא כי יודע אלהים כי ביום אכלכם ממנו ונפקחו עיניכם והייתם כאלהים. כלומר הרי אתם סומים וחשובים כמתים ואני אומר לכם שלא תמותון ואפילו אם תמותון אינו כ"כ רע כמו הרע הגדול שישיג אתכם בהיותכם סומים. וכ"ש כי כל זה שקר כי יודע אלהים כי ביום אכלכם ממנו ונפקחו עיניכם וזה טוב גדול שלא תשארו סומים. ועוד שתהיו כאלהים יודעי טוב ורע שהם המלאכים שיודעים הטוב והרע ואין פועלים ממנו:
