פסוק ב:ויכל וכו׳ ר״ש וכו׳ ד״א וכו׳ הרגשו מבואר דמשמע הכא שנעשה מלאכה בז׳ והדר כתיב וישבות בז׳ לכך ביאר בתרי אנפי דלפי׳ קמא הדוחק נגלה דכתיב קרא כפי הנר׳ ולא כפי האמת ולפי׳ בתרא בתחלה הו״ל לכתוב וישבות וכו׳ והדר ויכל וכו׳ שאז הוה משתמע שפי׳ דע״י השביתה שהיא המנוחה כלה המלאכה אבל השתא דהקדים ויכל משמע שכלה המלאכה טרם בא המנוחה:
פסוק ג:ויברך וכו׳ ובששי לחם משנה וכו׳ והך לחם משנה היה משנה בכמות ואיכות דאשתני למעליותא תשלומי כפל משל כל ימות השבוע וכמ״ש רז״ל משונה בריחו ובטעמו נמצא שהיתה שם ברכה נוספת ממש וא״צ למה שנדחק הרא״ם ז״ל לפ׳ ברכו דר״ל שלא פסקה ברכת שאר הימים ע״ש:
פסוק ד:תולדות וכו׳ למדך שכלם וכו׳ וא״ש להך פירושא נמי מאי דכתיב בהבראם בה״א כלו׳ סיבת והווית בריאתם היה הכל ביום עשות וכו׳ שכלם נבראו בכח בראשון וכדלעיל. והוצרך לד״א דאילו לפי׳ א׳ סוף סוף לא היה צריך לכתוב בהבראם לדרוש כן דבאמרו ביום עשות וכו׳ שפיר משמע הכי. ולד״א נמי ק׳ דכי היכי דרמז כאן בריאת העה״ז בה״א אמאי לא רמז ג״כ בריאת העה״ב שהי׳ ביו״ד שהרי בהך קרא נכתב הכל עליון ותחתון כדכתיב אלא תולדות השמים והארץ ומסיים נמי ביום עשות וכו׳ ארץ ושמים. ודע שהטעם שכתב רש״י שנברא עה״ז בה״א הוא הוא הטעם האמור בש״ס פ׳ הקומץ רבה שנברא בה״א לפי שדומה לאכסדרה שכל הרוצה לצאת יצא ופירש״י דאכסדרה פתוח מתחתיו כל הרוצה לצאת לתרבות רעה יצא ע״כ והוא עצמו מ״ש כאן לרדת דרך שם. וטעם בריאת עה״ב ביו״ד נראה לומר לפי דהיו״ד יש לה ג׳ קוצין ראש תוך סוף וכך עה״ב נברא בתחלה והווה וכן יהיה בסוף יומיא ועי״ל להורות שנברא בעשרה מאמרות והיא היו״ד שתכלית הבריאה הוא עה״ב דהוא נצחי דעוה״ז אינו אלא חיי שעה ועוד לאלוה מילין כידוע לי״ח אין כאן מקום להאריך:
פסוק ה:כי לא המטיר וכו׳ התפלל עליהן וכו׳ והטעם שלא רצה ית״ש להוריד הגשמים עד שבא אדם והתפלל עליהן נראה שהיה זה להודיע לבריות לדורות עולם שהגשמים תלויים במעשה התחתונים שאם ייטיבו מעשיהם כתיב ונתתי מטר ארצכם וכו׳ ואם לאו ועצר וכו׳:
פסוק ה:ה׳ אלהים וכו׳ שהוא שופט וכו׳ כלומר ה׳ הוא שם העצם ואלהים הוא שם התאר והא דלא פי׳ הכי לעיל בפ׳ ביום עשות ה׳ אלהים וכו׳ משום דהתם לא שייך לפ׳ כן דעד שלא ברא העולם כלו לא שייך בפועל לומר שליט ושופט על כל. אלא התם צ״ל כמ״ש ז״ל והביאה רבינו בפ׳ בראשית ברא אלהים:
פסוק ז:וייצר ב׳ יצירות וכו׳ לתחיית המתים וכו׳ נ״ל דה״פ דהגוף הזה אשר יצר הקב״ה את האדם בעה״ז מהני נמי לתחיית המתי׳ נמצא דיצירה זו שייכא נמי לתחיית המתים וזה נראה טפי ממ״ש בש״ח בשם הנח״י שנתן הקב״ה עכשיו רוח חיוני באדם שיוכל לחזור ולחיו׳ וכו׳ ע״ש דהא הכא הך קרא לאו ברוח חיוני מיירי דכתיב וייצר וכו׳ עפר מן האדמה ואחר כך ויפח וכו׳ דיצירה אעפר קאי:
פסוק ז:עפר וכו׳ ד״א וכו׳ אצטריך לב׳ הפירושים דאילו לפי׳ קמא ק׳ דהול״ל מן כל האדמה או לשון כיוצא בזה דמן האדמה אינו מורה שום משמעות לומר שצברו מד׳ רוחות ולפי׳ שני ק׳ דפסוק מזבח אדמה אינו מדבר על מזבח בית עולמים אלא על מזבח הנחשת של משכן ונקרא אדמה ע״ש שממלאים אותו אדמה בשעת חנייתם וא״כ איך נדרוש מל׳ מן האדמה שנטל עפרו ממקום המזבח ועם היות שיש ליישב בדוחק מ״מ קשה קצת:
פסוק ז:ויפח באפיו וכו׳ הוזקק הששי וכו׳ והמנוחה של יום השבת נמי פשיטא שהוא מנוחה לעליונים ומנוחה לתחתונים ואדרבא עיקר מנוחת השבת הוא לעליונים כידוע כי הנשמות ביום שבת עולים ממדרגה למדרגה לג״ע העליון ויום השבת נקרא יומא דנשמתין ואפי׳ הרשעים יש להם מנוחה בשבת ועוד הרי עיקר עה״ב הוא עולם שכלו שבת וא״צ למה שנדחק הש״ח בשם הנח״י ע״ש:
פסוק ז:לנפש חיה אף בהמה וכו׳ פי׳ דשם נפש דוקא שייך ג״כ בבהמה וחיה דהיינו נפש החיונית אבל באדם נתוסף בו ב׳ בחי׳ דהיינו רוח ונשמה והיינו דאמר מר דעה ודבור הדבור הוא הרוח כדתרגם אנקלוס רוח ממללא והנשמה היא נפש המשכלת והיא העליונה ואע״ג דאיכא עוד ב׳ בחי׳ דהיינו חיה ויחידה וכדאי׳ הכא בב״ר מ״מ לא הזכירן רש״י דבני עליה הנם מועטים:
פסוק ח:מקדם במזרחו וכו׳ אע״ג דבגמ׳ פ׳ מקום שנהגו תניא ז׳ דברים נבראו קודם שנברא העולם וחד מנייהו ג״ע ומייתי לה מהך קרא ויטע וכו׳ מקדם ונר׳ דלז׳ כיון אנקלוס שתרגם מלקדמין (דלא כהרא״ם ז״ל שכתב דאנקלוס סבר כרשב״ן שג״ע נברא בשלישי דל׳ מלקדמין אינו מורה כן) מ״מ רבעו ז״ל לא ביאר כן אלא כפי׳ הב״ר לפי שאין זה קרוב לפשט הכתוב חדא דצריך לפ׳ לפי״ז ויטע דר״ל וכבר נטע מלפנים ולא בא כאן הכתוב אלא לסיומי עליה וישם שם את האדם וזה דוחק ועוד דא״כ הול״ל ויטע ה׳ אלהים מקדם גן בעדן. ודייק רבינו באמרו במזרחו של עדן דלא תימא במזרחו של עולם דסבר רבינו דאדרבא ג״ע במערב העולם קאי וכמו שהוכיחו התו׳ בפ״ט דבכורות דף צ״ח ע״ש. והסמיך רש״י לזה וא״ת הרי כבר וכו׳ אף על גב דמקום קו׳ זו הוא בפרשה דלעיל להודיע ולהוכיח דר״י הגלילי נמי הכי סבר דמקדם אין פירוש מלקדמין קודם בריאת העולם שהרי חשיב ואזיל בפרטי מעשי האדם ויצמח לו גן בעדן:
פסוק יא:פישון וכו׳ ד״א וכו׳ בכל פי׳ איכא קצת דוחק דלפי׳ א׳ מה ענין ריבוי אצל עלייה ולפי׳ שני הול״ל פשתון לכך מייתו תרווייהו:
פסוק יד:כוש ואשור עדיין וכו׳ אע״ג דבב״ר אמרו כן גם על החוילה דלעיל עדיין לא היתה חוילה וכו׳ אלא מגיד מראשית אחרית מכל מקום התם אינו מוכרח בפשט הכתוב די״ל דחוילה שם המחוז ומימות עולם היה שמה כך (וע׳ בתו׳ פ״ק דכתובות דף י׳ בד״ה אשור זו סליקא) דייקא נמי דכתיב החוילה משא״כ הכא דלא כתיב בה״א הילכך צ״ל ע״ש העתיד אלא דהמדרש סבר מדהנך ע״ש העתיד חוילה נמי ע״ש העתיד:
פסוק יד:הוא פרת החשוב וכו׳ הנזכר וכו׳ עיין מ״ש בפ׳ לך לך על פ׳ הנהר הגדול נהר פרת ונראה דרש״י בכאן הרכיב ב׳ הפירושים החשוב וכו׳ היינו כפשוטו שהיה חשוב ממש ובההיא דכתיב התם מש״ס דבכורות וכדאי׳ נמי בב״ר אוותנטיא של נהרות ושוב פי׳ הנזכר ע״ש א״י כלומר ולאו דמדידי׳ הוא חשוב דאדרבא גרוע הוא ומדלא כתב ד״א אפשר דסבר דלא פליגי וע״ד דכתיבנא התם ע״ש:
פסוק יט:ויצר וכו׳ שעופות נבראו וכולי ועוד למדך וכו׳ ברפ״ב דחולין מייתי הש״ס דקונטריקוס ההגמון שאל לר״ג (ולפי׳ התו׳ שם לריב״ז) דומיא דהני קראי ואי׳ התם תרי לישני בליש נא קמא קאמר שבדרך דחייה השיבו הך דמן הרקק נבראו ואחר כך אמר לתלמידיו שאין כך האמת אלא מן המים נבראו ולמה הביאן אל האדם לקרות להם שם כלו׳ וה״ק קרא אחר שיצר השם יתברך ביום ששי כל חית השדה בו ביום הביאם עם כל עוף השמים שנבראו ביום הקודם יחד כלם הביאן אל האדם לקרות להן שם וזהו הועוד למדך דכתב רש״י ולישנא אחרינא אמרי׳ התם דבלשון השני דחה להגמון ובל׳ ראשון אמר לתלמידיו משום דכתיב על ויצר איך שיהי׳ לכאור׳ ק׳ על רש״י שהרכיב הדחייה והאמיתות אלא דלק״מ דלפי לישנא בתרא אע״ג דלפי האמת בא הכתוב להודיע שה עופות מן הרקק מ״מ הפשט לא יופשט שבו ביום הביאן אל האדם לראות מה יקרא לו אלא דמשמע ליה דליכא למימר דכוליה קרא להכי דוקא הוא דאתא משו׳ דכתיב על ויצר ומפני דיוק זה דכתיב על ויצר נקט רש״י כהך לישנא. ועוד דעובד גלילאה דרש התם כהך לישנ׳ בהמה שנבראת מן היבשה הכשרה בב׳ סימנין דגי׳ שמן המים בלא כלום עוף שמן הרקק בסי׳ אחד:
פסוק כא:מצלעותיו מסטריו וכו׳ וזהו שאמרו וכו׳ כלו׳ פי׳ זה שאמרו בב״ר מסטריו אתי כמ״ד ב׳ פרצופין והיינו חדא מסטרוהי כלו׳ צד א׳ מגופו אבל למ״ד זנב א״צ לבאר דהוי כפשוטו א׳ מצלעותיו מעלעוהי כדמתרגם אונקלוס כלומר חתיכת א׳ מבשרו ואחר כך פירש ויסגור מקום החתך כלו׳ דלמ״ד פרצוף א״צ לבאר דפשיטא דצריך היה לסגרה שהרי כל גבו מאחוריו נשארה פתוחה וחתוכה ומיהו למ״ד זנב נמי א״ש דלא נצרכה אלא למקום חתך וה״ט דסמך רש״י דיבור זה של ויסגור לדבור מצלעותיו ואחר כך ביאר וישן וכו׳ ושינה מסדרא דקרא לומר דחדא למר וחדא למר א״צ לפ׳ דהוי כפשוטה:
פסוק כא:ויישן וכו׳ שלא יראה וכו׳ אין זה כ״א למ״ד זנב דודאי הואיל ולא היתה אלא חתיכת בשר שייך מיאוס אבל למ״ד פרצוף לא ביאר רבינו טעמא להפלת תרדמה דטעם מיאוס לא שייך בהא ונר׳ לומר דלהך סברא הוצרך לתרדמה משום צערא דגופא שלא יצטער בחתיכת כל גופו לחלקו לשנים שאין דומה לחתוך חתיכה א׳ מלמטה דהתם ודאי ליכא כ״כ צערא ולכך ביקש טעמא דמיאוס והיינו למ״ד זנב אבל למ״ד פרצוף איכא ודאי צערא רבא ואע״ג שאינו נמנע בכחו יתברך לקורעו ולחותכו מבלי שירגיש מ״מ לא עבוד רחמנ׳ ניסא על מגן דבר היוצא מהטבע ולכך הוצרך לתרדמ׳ שכשישן אינו מרגיש בצער החיתוך:
פסוק כב:ויבן כבנין וכולי ה״נ דרך רבינו בדרך דלעיל. כלומר דבשלמא למ״ד זנב היינו דכתיב ויבן דודאי בנין בעי לעשותה פרצוף ודמות אשה וא״צ ביאור אבל למ״ד פרצוף צריך ביאור דמאי ויבן ומשני להך מ״ד הוי פירושו עשאה כבנין וכו׳:
פסוק כג:זאת הפעם מלמד שבא וכו׳ עיין להרמ״ע ז״ל בס׳ ע״מ מאמר אם כל חי פי׳ שזה נדרש בענין קריאת השמות שהוא גמר צורתם ופקודתם והיא ע״ד אמרם אין אשה כורתת ברית אלא למי שעשאה כלי וביאר שם שהפקידה נחלקת לג׳ בחינות א׳ ע״ד הכתוב כי בועליך עושיך ה׳ צבאות שמו ומבחינה זו היא האמורה כאן שבא על כל בהמה וכו׳ עיין שם ויאירו עיניך שאין להבין המאמ׳ הזה כפשוטו ח״ו ולפי״ז מ״ש ולא נתקררה דעתו עד שבא על חוה יהיה פירושו ע״ד מ״ש רש״י לעיל שאמר לכל יש בן זוג ולי אין בן זוג מיד ויפל וכו׳ ואין ספק אצלי שרש״י ז״ל לזה נתכוון וכך הבין המאמ׳ דאל״כ לא היה מביא אגדה זו שאין דרכו להביא בפירושו אלא האגדות הקרובות לפשטו׳ המקראות והאגדה הזו אם נבין אותה כפשטה רחוקה היא מן הדעת ומפשט הכתוב דהך קרא לא מיירי בזווג אלא בקריאת שם:
