פסוק א:ויכולו וגו' ויברך עי' באוה"ח שהקשה על מחז"ל כל האומר ויכולו כאלו נעשה שותף להקב"ה במ"ב ותמוה שיעשה שותף לאחר מעשה הבריאה, וכ' דה' לא ברא רק ו' ימים ושוב ברא שבת וע"י שומרי שבת נברא שוב ששת ימים וכו' ועי' בס' בני יששכר מאמרי השבתות מאמר ד' אות ד' שפי' לפי"ז ושמרו בנ"י את השבת היינו שישמרו שבת כדי לעשות השבת לדורותם שיתנו כח העשי' ביום השבת לדורות שיצאו מכח אל הפועל שוב ששת ימים וזה הוא לדורות עולם ע"ש דברים נחמדים. וברמתים צופים ח"א פ"א אות כ"ב פי' בזה דברי התדב"א ימים יוצרו ולא אחד בהם זה יום השבת וכו' דמתחלה הי' ו' ימים ביצירה ולא אחד בהם כי יום השבת המאחד ומקשר כל הו' ימים ל"ה ביצירה כלל עש"ה:
פסוק ב:ויכל רש"י באת שבת באת מניחה עי' בס' אמרי יוסף פ' ויקהל. שהביא ירושלמי עה"פ שם (ל"ה ב') ששת ימים תעשה מלאכה וביום השביעי יהי' לכם קדש, דתיבת וביום השביעי קאי אלמעלה, ומשמע מדברי' כי גם ביום השביעי תעשה מלאכה. והיא פליאה עצומה, וי"ל ע"פ המשנה שבת דע"ה אבות מלאכות מ' חסר א' וה תיו"ט למה לא תני ל"ט, וי"ל עפ"ד החד' עה"פ ויכל אלקים ורש"י בא שבת בא מנוחה. ולפי"ז גם מנוחה נקרא מלאכה, אבל ע"ז המלאכה אינו חייב עליו אדרבה מצווה ועומד בו ע"כ שפיר קאמר התנא אבות מלאכות מ' חסר א' היינו עם מנוחה הם מ' מלאכות אבל לענין חיוב חטאת או מיתה הם חסר אחת, ולפי"ז שפיר סובר הירו' דגם וביום השביעי קאי אלמעלה תעשה מלאכה אבל איזה מלאכה יהי' לכם שבתון היינו המנוחה, דזה ג"כ נקרא מלאכה. וע"ע בס' משא מדבר ים בלקוטים ד"נ:
פסוק ב:רש"י ב"ו צריך להוסיף וכט' ועשפ"ח דרק נראה כן לבנ"א, ובראב"ע כ' כי יש ב' שטעמו קודם כמו אך ביום הראשון תשביתו, ובספורנו כ' שהוא הרגע בלתי מתחלק. ואחי הרה"ג ר' שלמה זאב נ"י כ' די"ל דהכל נברא ברגע הסמוכה לשבת ונגמרת מיד בהכנסת השבת ומותר לכתחילה דהלכה כב"ה דמתירין עם השמש ע"ש ואף שבתשו' רפ"א סי' קנ"ט, ושו"ת מהר"י מברונא סי' קכ"א אוסרין בקנין ע"ש שיחול בשבת שא"ה דכל עוד שלא נגמר הקנין יכול לחזור ונגמר הקנין בשבת משא"כ כאן ל"ש זה. והאחרונים הערו מירושלמי פ"ז ה"ב מדמאי ופ' מפנין ה"א עומד אדם בע"ש ואומר ה"ז תרומה למחר, וזקיני ז"ל בשו"ת הרד"ד או"ח תנינא סי' כ"ה האריך מאד בזה. וע"ע בשו"ת תורת חסד סי' י"ג י"ד. ושו"ת שערי דעה ח"א סי' א' ואב"נ או"ח סי' נ"א ובנין ציון החדשות סי' קל"ג, ועמק יהושע סי' ס' וכת"ס סי' מ"ו ושו"ת מהרש"ם ח"ב סי' קנ"ז וירחון קול תורה שנה א' סי' ה' ול' ובהגהות אמרי כהן על שו"ת הרד"ד שם משארי הגאב"ד מאקאטוב שליט"א והרוצה יעיין בהציונים וימצא הרבה חדשות:
ועי' בס' חדושי מהרא"ך ח"א על או"ח סי' רע"א. ובהגדה זכרון נפלאות בקידוש. לאא"ז הגה"ק מסאכאטשיב ז"ל, דקשי' לי' דהול"ל ויכל ביום הששי כמו ששינו לתלמי המלך וכו' והקב"ה נכנס בו כחוט השערה, כאשר נגע בנקודת יום הז'. ועי' בפ"ה מ"ה דאבות בדברים שנבראו ביה"ש וכ' במדרש שמואל דכל הדברים נבראו באופן שנשתלשלו בעולם אלו מאלו. אבל הדברים שחושב במשנה לא נשתלשל מהם כלל ומשונים מכל הנבראים בששת ימים ודמיון אומן שעושה ב' מלאכות משונות שמשלים הא' ומתחיל בב' וכן עשה הבוי"ת בששת ימים עשה כל הדברים המשתלשלים זה מזה, ובביה"ש התחיל במלאכה אחרת שאין משתלשלים רק בעצמם עומדים ולא אחרים מהם ולא הם מאחרים ע"ש ומתחילין יום הששי שהוא מלאכה ראשונה שיהי' השתלשלות, ויכל ה' ביום השביעי הוי המלאכה אחרת מביה"ש כאשר נגע בנקודת יום השביעי:
ועוד פרש"י באת שבת באת מנוחה, ולפי"ז ויכל ביום השביעי מלאכתו עם יום השביעי שהי' חסר מנוחה דכל הנבראים נבראו להוצא כחם אל הפועל ולא יניחו ולא ישקטו בתנועותיהם. וכן יצורי חומר ואם הי' נשאר כן ל"ה באפשרות אשר יניחו בע"ח מתנועתם וכאשר הרכבה שלהם גורם שמוכרח להיות להם מנוח בשבת ברא הש"י מנוחה ונותן טבע ענין מנוחה שלא יהי' רצון והשתוקקות להוצא כחם אל הפועל בלי אשר ינוח וישקוט לזמנים וזה"פ מה הי' חסר מנוחה אשר ל"ה בטבע הבריאה באת שבת באת מנוחה, ולא ששבת הי' העדר מלאכה רק בשבת נברא המנוחה ונצמח הענין מנוחה לכל הנבראים וכו'. ועשו"ת כתב סיפר או"ח סי' מ"ה. ובדרוש אור החיים מהתפארת ישראל על משניות סוף נזיקין אות ג' ומהאריכות לא העתקתי:
והובא במפו' מדרש למה לא נאמר ויהי ערב ויהי בקר בשבת מפני שנשים חייבות בקידוש היום דבר תורה, והוא פלאי. וראיתי בס' אחד דיום שבת אינו יום פרטי לבדו רק הוא כללות וחיות כל השבוע וכמ"ש בזוה"ק כל ברכאן דלעילא ותתא ביומא שביעאה תליין, ומש"ה לא כ' ויהי כו' להורות זה. ובברכות ד"כ:
נשים חייבות בקידוש ד"ת דכ' זכור ושמור כל שישנו בשמירה ישנו בזכירה, והק' בתוס' שביעות ד"כ:
ניקוש להיפך כל שאינו בזכירה אינו בשמירה, ותי' דלחומרא מקשינן, וצ"ע לפמ"ש הפמ"ג בפתיחה כוללת ח"א אות י' דהא דלחומרא מקשינן רק מכח ספק ומשום דספיקא דאו' לחומרא ע"ש וא"כ להרמב"ם דספד"א מה"ת מותר א"כ נשים חייבות בקידוש רק מדרבנן, ובגמ' קאמר דמה"ת חייבות. ורק להנ"ל דבשמירת שבת תלוי חיות כל השבוע, ושייך סברות הגמ' קידושין ל"ד במזוזה דל"ש לפטור נשים, משום דכתיב למען ירבו ימיכם ונשים ג"כ בעי חיי פ"ש ומיושב קו' התוס' דל"ש לומר ניקוש להיפך שיפטרו נשים משמירת שבת דבזה תלי' חיות כל השבוע ונצרך ג"כ לנשים. וז"פ המד' דמשו"ה לא כ' ויהי ערב כו' בשבת, דבשבת אין כאן ערב ובקר פרטי רק כולל חיות כל השבוע מכאן שנשים חייבות בקידוש מה"ת ואיתנייהן בשמירה דגם נשי בעי חיי:
ובעיקר הדבר דלחומרא מקשינן רק מספק מפורש בתוס' ב"ק ד"ג ע"א ד"ה דומיא דהוי מדה בתורה ומהני אף להוציא ממון ע"ש ובפסקי תוס' ושטמ"ק וגנת וורדים כלל י"ג ובזכרוני שהגר"י ענגעל ז"ל בס' לקח טוב האריך בזה ואינו תח"י, ובילדותי שמעתי קו' מאחי הרה"ג ר' שלמה זאב שליט"א מלאדז בסנהדרין ד"נ פ"ב ובת כהן כי תחל יכול אפי' חיללה שבת ת"ל לזנות, ואי נשים פטורות משמירת שבת לזנות למ"ל דלא מצווין כלל בשבת. ומה הק' תוס' שבועות ניקוש להיפך, ומצאתי הקו' בשו"ת בית יצחק בחיו"ד בסוף הספר פ"ש, ונ"ל דקו' התוס' הי' למסקנא בסנהד' דשאני ב"כ דרבו בהן מצות יתירות. וכמ"ש רש"י תמורה ד"ד ע"ב ד"ה ה"ג דכהנים חייבים על לאו הנל"ע משום דרבו בהם מצות יתירות (ועי' בגו"ו כלל כ"ג, ואור חדש פסחים סוגי' דחזקי' בזה) ולכן הומ"ל דגם במ"ע שהזמ"ג נשי כהנות חייבות וא"ש קו' הבי"צ וכמובן. וא"ש קו' הגר"צ האלבערי שטאט דאיך ב"כ בשריפה דילמא לאו אבי' לפמ"ש תוס' חולין י"א ב' ד"ה ליחוש דממיתה למיתה לא אזלי' בת"ר וכאן אף אי לאו ב"כ ג"כ חייבות מיתה (ועמ"ש בזה בפ' וישב ל"ח כ"ד) ורק התי' דמשכחת בקידשה ע"מ שיהי' כהנת וא"כ אי לאו אבי' ואינה כהנת לא חלין הקידושין והוי ממיתה לפטור ושפיר אזלינן בת"ר אך הקו' במקומה עומדת בגמ' סנהדרין הנ"ל יכול אפי' חיללה שבת כו' ועל חילול שבת הדק"ל דילמא לאו אבי' ואינה כהנית ומחויבת רק סקילה ולא אזלי' בת"ר דהוי ממיתה למיתה, אבל לפמ"ש דנשים פטורות משבת רק ב"כ חייבות א"כ אי לא אבי' ל"ה ממיתה למיתה, ודו"ק כי כתבתי בקיצור:
ויש להעיר ממ"ש האבודרהם ובעקדה פ' בראשית טעם דנשים פטורות ממ"ע שהזמן גרמא לפי שהן משועבדין לבעליהן ואולי בזמן חיוב המ"ע תצטרך לעשות מלאכה לבעלה. והקשו האחרונים מכמה מקומות דאשה פטורה ממ"ע שהז"ג אפי' בשבת ויו"ט דליכא שיעבוד מלאכה לבעלה, ונ"ל דאטו בתולה ואלמנה דליכא שיעבוד בעל תתחייבה במ"ע שהז"ג, ודאי זה אינו ורק הכוונה כיון דמשועבדין פטרה תוה"ק ולא פלוג עשאו ופטורין כל סוג נשים ממ"ע שהז"ג, ולכן אף בשבת ויו"ט פטורין דלא פלוג וז"ב, ונמצא דמ"ע שאינה נוהגת כלל בחול אלא בשבת ולא משכחת כלל חיובה בזמן שמשועבדת לבעלה. דא"י לעשות מלאכה בשבת, יש לדחות לאין הזמ"ג וכמובן א"כ על שמירת ש"ק שפיר י"ל דאין לפטרן משום הזמ"ג ודו"ק בזה, ויש לי בזה תשובה ארוכה מדודי הגאון ר' פנחס אלי' מייזליש ז"ל האבד"ק וויערושוב ע"ד החידוד אך אין מטרת החיבור על זה:
ועי' שו"ת חת"ס או"ח סי' ק"נ שנסתפק אי נשים חייבות בלאו הבא מכלל עשה שהז"ג ע"ש ולפי האבודרהם מחויבות. דטעמו שייך רק במצות שהחיוב לעשות אבל במצות שהחיוב שלא לעשות א"כ אף שתעשה מלאכת בעלה תוכל לקיים המצוה שלא לעשות, וכן ראיתי באמת בשו"ת מהרש"ם ח"א סי' י"ד להג' מברעזאן ז"ל, אך פלא שלא הביאו מתוס' קידושין ל"ד א' ד"ה מעקה שכ' בעשה של יו"ט אין חייבות דהזמ"ג, אף דהוא בשוא"ת, ומצאתי עוד בפני יהושע ביצה ד"ל בגמ' ד"ה דהא. שכ' ג"כ במ"ע שהזמ"ג בשוא"ת חייבות ע"ש ובצל"ח, וע"ע בשו"ת כתב סופר או"ח סי' נ"ג וע"ה שכ' במ"ע דרבנן שהזמ"ג יש חילוק בין משועבדין לאין משועבדין ע"ש, וע"ע בס' חמדת ישראל בקונטרס נר מצוה אות נ"ג מ"ש בענין זה ובאתי בכל זה רק להעיר:
פסוק ג:ברא ערש"י ורמב"ן עי' שו"ת הרר"ד אה"ע מזקיני הגאון המובהק מלאסק ז"ל בהקדמה הביא המדרש בשעה שאמר נעשה אדם נעשו מלאכים כתות כתות חסד אמר יברא כו' בשעה שהם מדיינים אמר ה' כבר נברא העולם, ותמוה דאחז"ל דהי' המלכה להורות דגדול ימלך בקטן ומה יועיל אם לא ישמע לו, וי"ל דכ' ויכל וישבות וכו' ונכפל כחה פעמים וי"ל למ"ש רמב"ן דתיבת ברא הוא יש מאין וכשאומן יגמור מלאכתו ושב בטל אין ראי' כי היום מקודש בעיניו דאולי גמר שאין לו עוד החמרים הנצרכים למלאכתו. משא"כ הבוי"ת יש מאין החומר אין לא יכלה לעולם ואם שבת ע"כ דהיום קדוש בעיניו וזה"פ ויכל כו' אשר ברא פי' יש מאין וע"כ מורה על קדושת היום וז"פ לעשות דאף ביום השביעי נמצא זה החומר, וחזינן דמה שנברא יש מאין יותר חזק ממה שברא יש מיש דהרכבה נכרת בו יותר וזה"פ כשנמלך עם מלאכים הראה להם מדותיו הטובות וגמ"ח והבינו כי כח רוחני הוא כשכלים הנבדלים ע"כ חסד אמר יברא פי' יש מאין שהוא יותר שלם, ובראתם כחשים וכזבים שהוא מפאת מזגו אמת אמר אל יברא שאין ראוי לבריאת יש מאין, והבוי"ת הבין כי צדקו יחדיו ועשה האדם מגוף ונפש ועצת שניהם טובים עכ"ל בקיצור. ודודי הגאון הגאבד"ק לאסק שליט"א כ' שם. דאי' בס' דהמלאכים שאמרו אל יברא הם היצה"ר שרודפים ומסיתים להראות שצדקו באמרם אל יברא ומובן כי המלאכים שאמרו יברא הם חסייעים לאדם בעבודת ה' היינו היצ"ט ומלאכי רחמים, ורצון השי"ת שיהי' שני יצרים שיהי' בחירה, וזה בשעה שמדיינים עשה האדם להראות שנצרך לשניהם שיהי' בחירה ופח"ח. ובס' גן יוסף עדן דוד בליקוטים הביא בשם החידושי הרי"מ ז"ל דהחילוק בין אדם למלאך הוא הבחירה דיש לאדם משא"כ במלאך, ובחירה הוא שיש ברירה על שני דרכים ואם גבי מלאכים ישנו ב' דעות אם לברא האדם או לא, א"כ הוי ב' דרכים ובחירה אם לעשות כן או לא א"כ מחילא כבר נברא אום שהוא בעל בחירה. ועי' בספר כנסת ישראל לאבי התפארת ישראל בקונ' הפלאה, דלקיים העולם בלומדי' תליא כמ"ש בישעי' ושמתי דברי בפיך ובצל ידי כסיתיך לנטוע שמים וליסד הארץ, ובשבת ד"י דדיין שותף להקב"ה במעשה בראשית ובפ"א דאבות דעולם עומד על דין "שלום "אמת, ולז"כ תדשא הארץ דש"א ר"ת כן:
פסוק ג:אשר ברא אלקים. ערמב"ן מענין ביאת משיח, ועשו"ת חתם סופר ח"ו סי' ס"א דהרמב"ן האריך לגלות קץ הכמוס ומרוב חשקו ותאותו לביאת משיח קירב חשבונו להיות קרוב לזמנו, וטעה טעות גדול במח"כ הרמה במ"ש דיהי' קי"ח שנים אחר ה' אלפים וכו' ותימה רבה כי שכח היום הולך אחר הלילה ויהי ערב ויהי בקר נמצא כי ת"ק שנים הראשונים של אלף הששי הם בבחי' לילה שהוא הערב של יום הששי של בריאה ואח"כ הי' בריאת החיות ואם נמתין עוד עד אחר הנץ החמה לקיים כסאו כשמש נגדי והנץ הוא עשירית היום א"כ יהי' עכ"פ אחר תק"נ שנים לאלף הששי, אמנם נראה שאין שייך כשמש נגדי על התחלת התנוצצה אלא אח"כ ויהי' ג"ז סעד לרמז המקובל לנו אחרי נמכר גאולה תהיה לו עכ"ל. ופי' בפירוש המלבי"ם סוף דניאל מ"ש מענין ביאת משיח, ועמ"ש בפ' וישלח (ל"ג ב') וע"ע באוה"ח פ' צו (ו' ב') ח"ש בזה:
פסוק ד:ה' אלקים, פי' בס' סמיכות חכמים על ברכות דס"א מדוע בכל הפרשה כ' שתי שמות ה' אלקים מתחלת הפרשה אלה תולדות שו"א, פד והאדם ידע את חוה ע"ש אריכות גדול:
פסוק ה:טרם. רש"י עמדו על פתח קרקע, עי' מהרש"א חולין ד"ס א' מ"ש בדבריו:
פסוק ז:וייצר ערש"י ב' יצירות כו' אבל בבהמה לא נכתב ביצירתה ב' יודין, עי' מהרש"א ברכות דס"א דב' יודין כאלו נכתב וי כמ"ש במגילה ד"י ב' גבי ויהי, ובדרך צחות כאלו נכתב וי צדיק וי רשע, וי מצדיק שהוא יוצרו, וי מרשע שהוא היצה"ר שנא' צופה רשע לצדיק ע"ש. ובספר שמנה לחמו כ' עפמ"ש בזוה"ק דבבריאת כל ששת ימי המעשה כ' אלקים, ובשמים וארץ כ' ה' אלקים, משום דאין הקב"ה מייחד שמו שם הוי' על דבר הנפסד וכלה וכל הברואים כלים ומשו"ה לא כ' ה' משא"כ שמים וארץ דקיימים ועומדים, ולפי"ז ק' דהא גם האדם כלה ונפסד ולמה כ' וייצר ה' לכך כ' רש"י ב' יצירות א' לעוה"ז וא' לעוה"ב נמצא דל"ה דבר נפסד לכך ייחד ה' שם הוי' בבריאותו. ובס' חות יאיר כ' בזה דבר נחמד לתרץ הגמ' סנהדרין ד"צ מנין שהקב"ה מחיה מתים ויודע עתידות א"ל הנך שוכב עם אבותיך וקם העם הזה,, ודילמא וקם העם הזה וזנו, א"ל נקוט מיהא פלגא בידייכו, וק' דשאל ב' ולא השיב רק א' אידך מה תהי' עלה, ועוד מעיקרא יליף תרוויי' ואח"כ חזר דרק א' נשמע, ולהנ"ל י"ל דזה הי' השאלה, ב' שאלות בב"א דמנין לתה"מ הי' יכול לפשוט מדחזינן בכל הברואים לא כ' שם הוי' ובאדם כ' ע"כ דיש יצירה גם לתחה"מ, לכן שאלו מנ"ל ג"כ עתידות, וי"ל שאין הקב"ה יודע עתידות אם יחטא האדם, א"כ לעולם י"ל דאין מחיה מתים ומ"מ שפיר כ' הוי' באדם ויצירת אדם הי' שלא ימות, רק אחר החטא נגזר מיתה, והשיב כיון דעכ"פ מוכח מקרא דקם העם הזה וזנו דיודע עתידות ממילא ידע שעתיד אדם לחטוא ויגזור עליו מיתה, ממילא מוכח תחה"מ מקרא וייצר ה' שנאמר שם הוי' וא"ש דקאמר תרוויי' דבאמת תרתי ש"מ, וזה דבר חריף פ"ש בפ' בראשית ובהפטרת מטות, וע"ע בהקדמה לים התלמוד על ב"ק שתי' ג"כ גמ' הנ"ל עפ"י אופן זה פ"ש שדבריו מתוקים כדבש ומרוב האריכות לא העתקתי:
והנה מרש"י הנ"ל יש תימה על המהרש"א שם שכ' דאע"ג דבהמה לית לה יצ"ט ולא ה"מ למיכתב וייצר בב' יודין מ"מ ויצר ביו"ד אחת הול"ל שיש לה יצה"ר ע"ש משמע דבבהמה לא נכתב כלל יצירה, וק הא כ' ויצר את חית השדה בפסוק י"ט. ומצאתי כאוצר בלום על הפ"י דפוס ווילנא מהגאון ר"י פיק הקשה על מהרש"א מנדה דכ"ב ב' דנאמר יצירה בבהמה וצע"ג, ולפי"ז ע"כ הא דאי' שם בגמ' למה ל"נ יצירה בבהמה, היינו בב' יודין, וחוזר הרגשת המהרש"א דבהמה ל"ל יצ"ט ולא הוי מצי למיכתב בב' יודין:
וי"ל לפמ"ש בס' איי הים ברכות סי' קל"ב דיצ"ט האמור כאן אינו על קיום המצות כשם שיצה"ר ל"ש בבהמה על העברת הציווי רק על מדות המגונות דמנשכא ובועטת וג"כ שייך במדות הגונות יצ"ט כמ"ש בעירובין ד"ק צניעות מחתול זריזות מנמלה כו' וכ"כ הרא"ם דגם בהמה יש לה ב' יצרים ע"ש, אולם ח"ש רש"י ב' יצירות באדם א' עוה"ז וא' עוה"ב בגמ' לא משמע כן וצ"ע, וע"ע באבות דר' אלעזר אבות פ"ג מט"ו:
ועוד שמעתי לפרש בשם אא"ז הגה"ק ר' אלעזר הכהן ז"ל מסאכאטשוב, הא דויצר ה' אלקים את האדם עפר מן האדמה, דיש עצם אחד ושמו ניסכא ואותו עצם אינו נרקב לעולם וממנו עתיד להצמח גוף בתחיית המתים, וערש"י מקץ (מ"א מ"ח) הנותן בתבואה מעפרו מעמיד התבואה שלא תרקב, משו"ה צבר מכל עפר לשמור אותו עצם שלא ירקוב. ומשו"ה כ' כאן ה' אלקים כמ"ש ביום עשות ה"א ארץ ושמים יען דעומדת לעולם אבל בשאר נבראים כ' ויאמר אלקים אבל שם הוי' לא כ', דשם הוי' כ' רק על דבר שלא יהי' כלי' וכן כאן לעולם יתקיים משום דעצם ניסכא אינו נרקב לעולם:
פסוק ז:לנפש חיה ערש"י ותרגום לרוח ממללא, עי' מהרש"א גיטין נ"ו ב', שעונש טיטוס שיתוש נכנס בחוטמו בא לו לפי שחטא וחירף וגידף בדבורו שבא מכח הנשמה שבא דרך החוטם למוח כמ"ש התרגום כאן פ"ש. ועי' בס' המדות להמגיד מדובנא שער הדעת פ"ט בשיורי המדות שם, שהביא זוה"ק בראשית ד"ה דקב"ה עבד עובדין ולא גמר ואמר בורא שמים, כי בשעת הבריאה המציאם יש מאין, ועוד אתה שא ומקיים אותו הבריאה וע"ד גרגיר זרע הניתן בארץ וצומח והולך כן הנשמה סבה להמשיך החיים ממקור חיים, וזה ויהי האדם לנפ"ח דעלול לקבל חיים מאת המחי' חיים, ועי' אהל יעקב משפטים על מאמר וכי ימכור בתו לאמה, ובדברי הרמב"ן כאן עי' בס' עבודת הבורא שער ב' נתיב א', ובדרשות מהר"י מינץ דרוש ב', ובס' נחל נובע מאמר חשיבות האדם:
פסוק ז:ויפח רש"י עשאו מתחתונים ועליונים שלא יהי' קנאה, ועי' בספר בכור שור להתבו"ש סנהדרין דל"ח אהא דאדה"ר בלשון ארמי סיפר, וצ"ב הטעם וי"ל ע"פ המדרש הנ"ל דעשה מעליונים ותחתונים של"י קנאה, היינו דאחז"ל בחגיגה דט"ז. ו' דברים נא' בבנ"א ג' כמלאכים וג' כבהמה, אוכלים ושותים ופו"ר, ומתים, ויש בהם דעת והולכים בקומה זקופה ומספרים בלה"ק, וק' דקודם החטא דהי' חי לעולם במה יסולק הקנאה ולכן סיפר בלשון ארמי ולא בלה"ק שיהי' רק בשנים כמה"ש, ול' ארמי הוא החשוב מכל הלשונות חוץ מלה"ק, ואחר החטא שנגזר מיתה התחיל בלה"ק ע"ש. וע"ע בשי"ת זכרון יצחק בח"ת בראשית אות י"ג, ובס' מים קדושים על זבחים דקט"ז ד"ה פתחו. וע"ע ברמב"ן בשער הגמול ובאיי הים שם סי' כ"ח:
פסוק ח:מקדם רש"י במזרחו, ואונקלס ת' מלקדמין וכ"כ רמב"ן בשם ב"ר ובס' מיני תרגומא כ' בנדרים דל"ט ב' אי' ז' דברים נבראו קודם שנברא העולם ג"ע דכ' ויטע ה"א גן בעדן מקדם, וכ' המהרש"א ובתרגומו מלקדמין והוא קודם בריאת העולם ולא ניחא לי' בעדן מקדם במזרחו של עדן נטע הגן כפרש"י דא"כ הול"ל בקדם בבי"ת בלא מ"ם, ועי' תוס' בכורות דנ"ה ד"ה מטרא וב"ב דפ"ד. ד"ה בצפרא:
פסוק ט:ועין החיים בתוך הגן, רש"י באמצע וכ"ת אונקלס, וערמב"ן דעה"ד והחיים היו באמצע כו' כי אמצע הדק א"י בו אמתית הנקודה בלתי ה' לבד ועי' מיני תרגומא דהק' דהול"ל ועץ החיים ועה"ד בתוך הדק, ולמה הפסיק בתוך הגן אחר עה"ח א) ויתכן דבפ"ט כ' ויצאת ה' היינו אמיתת הנקודה ולפיכך בלתי אפשר לכלול גם עה"ד ורק סמוך לו נטעו אמנם כאשר נאסר לאכול בתוך הגן נשמע האיסור ממילא על שני האילנות דא"א לאדם לידע אמצע הדק וכל א' מהאילנות נקרא תוך עש"ה. והרבינו בחיי כ' דעה"ח ועה"ד שניהן הי' אילן א' בשרשו רק שהענפים מצד זה הי' עצה"ח וענפים מצד השני הי' עצה"ד ועשו"ת מהרי"ט אה"ע סי' ח' הביא הנ"ל אבל הרא"ם כ' דמיותרא דלשון כ' כן אבל תוך כל שלא הי' בקצה לצד מחוצה נקרא תוך, וכ"כ הריב"ש סי' תי"א על פרש"י ומטה אהרן בתוך מטותם והביאותי לקמן בפ' קרח (י"ז כ"א) וע"ע בר"ש פ"ג מ"ה דתרומות בשם ירושלמי הל"ג נשמעה מן הדא מע"ש שבחפץ זה וכו' ובר"ש הק' מה מדמה מע"ש לאומר בתוכו דחשמע באמצע וסיים המקום:
ועי' בציון ירושלים על ירושלמי שכ' עפמ"ש הרמב"ן תוך אמצע רחב וכו' ולא זכיתי להבין דשם באמת הקב"ה נטע ושוב הוי אמצעי הדק ממש, ולפי"ז בל' חז"ל במעשה ידי אדם ל"ה, בתוכו ממש אמצע הדק רק אמצע רחב, וא"כ גם בתוכו אינו מסוים המקום, ובזה מובן מה דרבנן פליגי ואמרו דלא קרא שם משום דס"ל אמצע רחב לא מקרי כ"כ מקום מסוים ואמצע הדק אין אדם יודע כ"א השי"ת, ועי' בכורות דכ"א ברש"י דתוך לאו דוקא ועי' מס' פרה פ"ג מ"י נבקעה ועמדה חוץ מגתה, וער"ם בשם ספרי והשליך אל תוך שריפת הפרה ותיו"ט שם, ומשם ראי' דתוך אמצע הוי אבל לא אמצע ממש דאין ההבקעה מכוון באמצע ממש, ועיין ב"י או"ח סי' תע"ה בשם הריטב"א דכל שמניח הקטן בתוך הגדול אמצע קרי לי' ומשמע דתוך לאו אמצע הוא, וערמב"ם פ"ג ה"ב מפרה ומהרי"ט שהביא כ"מ פ"ד ה"ב מעבודת יו"כ בשם ר"י קורקוס, וחזה הוכיח דתוך לאו דוקא, ואני תמה דביומא דנ"ט רצו לומר דטהרו של מזבח היינו אמצע דוקא כדאמרי אינשי טהר והוה פלגא דיומא ואח"כ מסיק הש"ס דהוא גלויא דמזבח הרי דאמצע ל"ד, ובאמת כשיוכל להיות באמצע מזבח ובגילוי של מזבח ודאי עדיף ספי דמקיים שני הפירושים. והרמב"ם פסק טהרו של מזבח דהיינו באמצע וגילוי פ"ש ועי' יומא דט"ו וזבחים דל"ח פלפול ג"כ הש"ס חזה וצ"ע שלא פריך בש"ס שם מהאי דחותה אילך ואילך, ועי' ריש ברכות דאמר כדאמרי אינשי טהר יומא דהיינו שיערב שמשו וידכו משום דכ' ובא השמש וע"כ היינו בערבית ועמ"ש לעיל בפסוק ו'. וע"ע בשו"ת מים חיים בקונ' אוצרות חיים. ובריב"ש דפוס ווילנא מ"ש המגיה שם. ועי' רביד הזהב שהביא מהרי"ט ח"ג סי' ג' בשם הראנ"ח דהי' נזהר בגט על תנאי מלומר אם לא אבוא תוך יב"ח יהי' גט דמשמע באמצע, ודחה דתוך הוי מהתחלה פד סופו חוץ יום ראשון ואחרון:
ובכתבי אגדה שלי הבאתי לפרש הא דברכות דל"ד במקום שבעלי תשובה עומדים אין צ"ג יכולים לעמוד, דידוע מ"ש הרמב"ם שדרך ממוצע יותר נכון "ועץ החיים הוא בתוך הגן וזה רק לההולכים בדרך הישר אבל החטים עקלקלותם. בתשובה צריכים לילך רק בקצה האחרון כמי מקל שנעקם עליך לנטותו עד קצה השני עד שתיישר אותו, וז"פ בב"ק ד"ס לעולם ילך אדם באמצע הדרך, ובשעת הסכנה בצדדי דרכים, בסכנה עלי' לילך בצד, ומשו"ה הצדיק הולך באמצע ובעל תשובה צריך לנטות אל קצה השני ומחילא הצדיק אין יכול לעמוד במקום שבע"ת עוחדים:
פסוק יא:שם האחד פישון. רש"י הוא נילוס. וכ' בס' אוצרות החיים שבא לתרץ דהול"ל שם הראשון כחו שדקדק רש"י בפ' ויהי ערב ויהי בקר יום אחד לכן כ' רש"י שזה הנהר הי' לו עוד שם אחד והוא נילוס, וא"ש הלשון שם הא' פישון כמו ושם הא' גרשום (יתרו י"ח ג') ושם א' אליעזר:
פסוק יב:אבן הבדלח, בס' תורת משה פ' משפטים כ' דר"ת "האי בעי די להוי חסידא לקיים מילי אבות ברכות נזיקין, ומרומז בפ' גוזל אביו ואמו ואומר אין פשע חבר הוא לאיש משחית (משלי כ"ח) גוזל אביו ואמו מילי דאבות ומנהגים, וחז"ל דרשוהו על הנהנה בלא ברכה (ברכות דל"ה ב') הרי חילי דברכות. חבר לאיש משחת ר"ת מבעה שור חפירה תבערה. שור בור מבעה והבער, הנזיקין:
פסוק טו:אכל תאכל, עי' פ"ז ד"מ בעכו"ם שהי' לו ג' מאות גרבי יין של פ' שנה, ושתה ר' יוסי ונתרפא אמר ברוך המקום שמסר עולמו לשומרים, וכ' במהרש"א לפי שיין זה שמור ע' שנים נתן למקום ברכה. ועוי"ל שבתחלה כשברא ה' האדם והניחו בג"ע לא השליט אותו בפירות ג"ע רק שיהי' שומר ג"ע וכשנטרד מג"ע השליט האדם בכל ומסר הכל בידו וע"ז נתן ברכה שחסר עולמו שמבחוץ לג"ע לאותן שהי' רק שומרים להיות להם עוה"ז לכל צרכם. והגרי"פ באוצר בלום הק' עליו דהא כ' מכל עץ הגן אכל תאכל, ותי' היינו בשכר השמירה כדין פיעל בשעת מלאכה ולא אח"כ ע"ש. ועמ"ש בפ' נח (ו' י"ב):
פסוק יז:מות תמות. ערמב"ן ובשו"ת חתם סופר ח"ו סי' ק"ר דברי רמב"ן מבוארים כי קטני אמונה אומרים אע"פ שהבורא סבה העולם, אבל אין העולם מחודש ולא נברא בחפצו אלא קדמת עולם כקדמותו ונצחיות עולם בנצחיות שלו וכשם שהנר סבה להצל ואין א' קדם לחבירו ולא נעשה הצל בחפץ הנר ורצונו אלא כ"מ שהנר דולק הצל עמו בזמן ומקום שוה, ה"נ הסבה עם המסובב, וכך הוא בטבע הענין, ומה שאנו רואים הפסד ההוית שבעוה"ז הם אומרים אין זה הפסד רק פרוד ההרכבה שהיסודות בעצמם לא נתחדשו ולא יפסדו, אך הרכבתם מתחדש מאלי' בטבע ומתפרד בהגיע זמנו באפס כחו ושוב יתחבר ויעשה ממנו צורה אחרת ושוב יתפרד ויופסד וילבש צורה אחרת וכן לעולם, ועלה של זית היום אפשר כי אחר מאות מהשנים יעשה אדם הגדול בענקים והאדם יתהפך לתפוח ולעשב השדה, ואפשר אוכל אדם פת לחם ואותו לחם הי' אבי אבי' לפני כמה דורות וכן הי' לעולם וכן יהי' עד עולם ולדבריהם יהי' אדם בן מות מעולם ואכילתו צריך להשלים הניתוך ממנו וקשה מאד לצייר ענין מיתה של אדם וכל ענין אדה"ר אין לו מובן כי לא תמצא ראשין ולא אחרון, אך המאמינים בחידוש העולם ברצין וחפץ המהוה כל ההויות כולם אין ההרכבה גורם פירוד והפסד ומי שהמציא מאין היסוד הפשוט ומקיימו בחפצו כאשר גזר עליו כל ימות העולם הוא אשר הרכיבם בחפצו וגזר על ההרכבה שתעמוד לעד לעולם בלי שום פירוד והפסד ולא הי' צריך לאכול להשלים מה שניתך ממנו כי לא יתך ממנו נתך אך האכילה הי' לתענוג ול"ה לחם חן הארץ כ"א רוחניות כמו המן במדבר והי' נבלע באבריהם אך אכילת פרי עה"ד גרמה לו חולשת הרכבה וממילא צריך להשלים חקו וחסרונו ע"י זיעת אפך תאכל לחם מן הארץ וכיון שהשלמת לתוכו ע"י ארציית א"כ ממילא עפר אתה ואל עפר תשוב עד דבלה בעפרא ויחזור ויחיה כמו שהי' קודם החטא ואז יאכל וחי לעולם שכולו טוב עכ"ל:
ועי' ס' יסוד האמונה והובא בס' מגן אבות על אבות סופ"ד דק' הל' הילודים למות והמתים להחיות, אמאי לא יאמר החיים למות, רק דק' דכ' מות תמות הא הי' חי אח"כ תתק"ל שנים, ובגמ' אי' שהאריך לו יומו של הקב"ה אלף שנה, וי"ל עפמ"ש בתויו"ט ולאן אתה הולך ולא אמר לאן אתה תלך, כי האדם בכל רגע ורגע הולך אל בית עולמו ומתקרבת מיתתו מיום הולדו, וז"ש בקהלת ויום המות מיום הולדו תיכף מיום הולדו מתחיל יום המות, א"כ קודם החטא היו השעות נקראים חיים דל"ה מעותד למיתה, רק אח"כ התחיל למות, וזה"פ מות תמות תיכף ביום אכלך, ול"ש לומר החיים למות דלא שייך תואר חיים מאחר שבכל רגע מתים אלא הילודים למות תיכף כשנולדו מעותדים למיתה:
פסוק יח:עזר כנגדו, רש"י זכה עזר ל"ז כנגדו להלחם. עי' בפרקי דר"א פי"ב א"ת כנגדו אלא לנגדו אם זכה תהי' לו עזר. ואם לאו לנגדו להלחם וע"ש בהפירוש דדרשו כנגדו מלשון נגידה ומלקות, וא"כ איך יפרש תחלת הפסוק שהם תרתי דסתרי. לכן דרשו שבתחלת מדבר אם זכה ולבסוף אם לא זכה, ולדעתי שט"ס ברש"י שם מלת כנגדו וצ"ל לנגדו והוא ממש כצורתו לקוח מפרקי דר"א אות באות ובזה סרה קו' המזרחי עכ"ל:
ובס' חות יאיר כ' דיל"ד איך יתהפך בנושא א' מהיפך אל היפך, וי"ל דאדם נברא מד' יסודות ואש מתנגד עם מים, וטבע אש מביא אדם לזריזות ומים גורם עצלות המשכיל יודע להשתמש לצורך גבוה כמו בשחר לקום בזריזות, ואל ישיאך היצה"ר להנטותך מדרך הישר להשתמש ביסוד מים להיות עצל בדבר, והרשעים מהפכין הסדר, וז"ש אעשה שני הפכים בנושא א' אש ומים עזר או כנגדו אם זכה להשתמש על סדר נכון עזר הוא לו. לא זכה ומשתמש בהם להיפך הם כנגדו שטובה הי' לו אלו לא נתתי לו רק יסוד א', וז"ש טובים השנים, ב' יסודות מן האחד אם הי' רק יסוד א', רק באופן אם יש שכר טוב בעמלו שמשתמש בהם לצורך גבוה עיין שם בדברים נעימים:
ובכתבי אגדה שלי כתבתי דהפשט פשוט דכל דבר צריך התנגדות כמ"ש העולם התחרות עושה מסחר, ומלאכים שאין להם יצה"ר לא נברא העולם בשבילם רק בשביל ישראל, וזה"פ אעשה לו עזר כנגדו ע"י הכנגדו יהי' עזר אם יזכה לנצח הכנגדו, וכמ"ש בח"ס בתורת חשה פ' חיי שרה (כ"ד נ') לא נוכל דבר אליך רע או טוב, דאם האיש נדבן ופזרן אם גם האשה תפזר אזי יפסידו רכושם לכן צריכה היא לקמץ, ונהפוך הוא אם הבעל מקמץ צריכה האשה לפזר קצת, וז"פ אעשה לו עזר כנגדו במה שהיא כנגדו בתהליכתה זה היא לו לעזר ולהועיל, לכן ירא לבן לדבר על רבקה טוב כי אולי לפי מדותיו של יצחק לרע יחשב לו, וזה לא נוכל דבר אליך מטוב או רע ע"ש. ועי' מהר"ם שיף גיטין ד"צ באריכות, ובספר שמע שלמה כ' פרש"י אעשה עזר שתהי' נגוד לו אם תזוח דעתו כו' ותמוהין דבריו מלקמן (ג' כ"ב) הן האדם הי' כאחד ממנו כ' הרי הוא יחיד בתחתונים וקרוב להטעות הבריות לומר אני אלוקי, האיך יטעה והאמרת לעיל שאם תזוח דעתו עליו יאמרו לו אם היית אלוקי היית א' ולא ב' וצ"ע ועי' מהרש"א יבמות דס"ג א' בדברי רש"י ורא"ם כאן:
ובשו"ת הרשב"א ח"א סי' ס' כ' הוקשה לי הכ' לא טוב כו' נר' כאלו הי' המלכה בבריאה, ונתעוררתי עתה מפני שראיתי בזה הפ' א"ר אבוהו כו' עד מתחלה במחשבה לבראות ב' ולבסוף נברא א', וראה ה' שאין יצירת האדם על הטוב שבשלימות, ולקח א' מצלעותיו ויבן לאשה, וזה כמשפט אחד מן נבראים ית' מחסרונם עלוי רב, ויודע אני שיש לרבותינו דברים אחרים כיוצא בזה, ודבש וחלב תחת לשונך ואתה צריך למתקם אלינו. תשובה, תחלת אני אומר כי פרשיות מעשי בראשית נכתבו דרך כלל ופרט תחלה כלל הכ' את הכל וסדר כל המעשים כחו שעמדו לבסוף ואח"כ נכתבו דרך פרט שתחלה כ' בבריאת יום הג' ויאמר אלקים תדשא הארץ ושא. ותוצא הארץ דשא כו' ובפרט שלאחר מנין הימים פרט הכ' כיצד יצאו וצמחו דכ' וכל שיח השדה טרם יהי' בארץ וכ' עשב השדה טרם יצמח כי לא המטיר, וכן בבריאות אדם וחוה כ' ביום ו' ויברא אלקים את האדם בצלמו בצלם אלקים כו' ובפרשיות שלאחר מנין הימים פרט יצירתו כיצד ומה הי' הסבה בבריאות הנקבה, ומעתה נשוב ונראה כי ח"ש לא טוב היות האדם לבדו לא נא' אחר בריאת האדם אלא בתחלה עלה במחשבה שאין טוב האדם לבדו כלו' היות' יחידי בעולם השפל מכיר ועובר קיים כשכלים הנפרדים או אם תרצה כגלגלים אלא כך חייבה החכמה להיות האדם מין ואישי' מתרבים הווים ונפסדים ככל הנבראים השפלים, ומחשבת השי"ת עמקו מי ידעם. ומ"ש אעשה לו עזר כנגדו ר"ל שהוא מוליד כמונו שאין הנולד ממי שאינו מינו כנגדו וכיוצא בו והוא שכ' ולאדם לא מצא עזר כנגדו שאדם אדם על מהותו כל הנבראים השפלים וטבעם ולא מצא טבע נאות לטבעו ולהוליד ממוו בטל שכל כמותו, ומ"ש ולאדם לא מצא עזר כנגדו פי' ולאדם לא מצא לעצמו עזר מכולם להוליד כמותו וכאלו אמר ולעצמו לא מצא עזר כנגדו, או אם תרצה פי' ולהעמיד מין האדם לא מצא עזר כנגדו, ואח"כ שב לבאר בריאת האשה וכי לקח אחת מצלעותיו. ובנאה לאשה. ואין כאן המלכה ורצון מחודש. ומה שראית בדרשת חז"ל במחשבת שנים ובריאת א'. לא כמו שאתה סובר שתחלה עלה במחשבה להיותם ב', ואח"כ לא ברא רק א' ואח"כ חזר וראה כי טובה המחשבה, חלילה להשי"ת מאלה, וסתירת זה מבוארת התחלת העיון, כ"ש שבפי' ר' אבוהו כ' זו"נ בראם וכ' ברא אותו אלא תחלה כו' אלא אגיד לך בו ב' ענינים ושניהם אמתים לענ"ד. דע כי דברי הכתובים ודברי האגדות דרך רמוזים וציורים גשמיים לצייר הענין בנפשות וכדי להעיר כי ברא הכל בהשגחתו על תכלית השלימות כנה הדברים לדבר מכוון במחשבה ובהתבוננות החכמה איך יעמדו על השלימות וכן תמצא לרז"ל באגדות ח"ב, ואחר כי בהיות האדם כאלה הי' אחר מחשבה והתבוננות, ושהי' המחשבה לבראות ב' כלו' זה לעצמו וזה לעצמו ולהיותם עומדים לעצמם בלי שיקבל זה מזה ושלא יולידו זה חזה, כי צורת הזו"נ לענין כשמש וירח ואח"כ חייבה החכמה שאינו טוב להיות האדם שהוא העיקר ביצירה לבדו. אלא להיות הוא פועל והנקבה ככלי ועזר בו בפעולותי' והוא בענין המחשבה והחעשה כחמה ולבנה ושאמרו רז"ל שאחרה לבנה רבש"ע א"א לב' מלכים להשתמש בכתר א' ואמר ה' לכי והמעטי עצמך שהיא אינה אלי' ככלי להיות השמש פועל בה והיא מקבלת ממנו, והוא שנרמזו ליוסף בחלומו יעקב ורחל לשמש וירח שהם כמותם בלי ספק, ודי לאיש שכמוך במעט רמז, וז"ש ר' אבוהו כי הכ' שאמר זו"נ בראם הוא במחשבה לבראות ב' זה לעצמו וזה לעצמו, ואח"כ לא נבראו במעשה אלא א' שהוא הזכר ואין הנקבה נחשבת בבריאה שאינה אלא בדבר הטפל לעיקר וליקח ממנו ולצורך חשמישו והוא שקראוהו רז"ל זנב, כענין לראש ולא לזנב, עם היותה זנב באמת ונבנית ממנו. עי"ל בתחלה עלה במחשבה לברוא ב' כעין יצירת שאר בע"ח שנברא הזכר בפ"ע והנקבה בפ"ע ואח"כ לא נברא רק א' לומר שתהי' אשה לקוחה מגופו ומצלעותיו להיותה כא' מאבריו ולהשתוקק בתועלת בעלה ובעל משתוקק לתועלתה, והוא שכ' עצם מעצמי ובשר מבשרי ע"כ יעזוב כו' ר"ל ע"כ נבראת עצם מעצמי להיות הדבקות בהם אמת וחזק יותר מדביקת הבן לאביו ואמו שהוא מגופם, כי זה יותר דבר שנלקח חלק ממש מאברי' וכבר קדם לפי' זה הרב ר' אברהם בס' בעלי הנפש והוא נכון ומ"מ לא נחשב אדם וחוה בבריאה רק אחד עכ"ל:
ובשו"ת בשמים ראש סי' רכ"ט שאלתני באגדה תחלה עלה במחשבה לבראות ב' כו' וכי ח"ו המלכה לפני ה' במחשבה ב' וברא א' וחזר ועשה ב'. תשובה. לא ידעתי תימה כי אין כאן המלכה כי כבר במחשבה היה שיהי' ב', כאשר נעשה לבסוף, ואין אמירת לא טוב היות אדם לבדו עצה חדשה אלא לפי שנברא יחידי, ואח"כ לוקחה זאת מצלעועיו, אומר הקרא בלשון כאלו עכשיו נתיעץ כן עכ"ל:
פסוק יט:נפש חיה הוא שמו. ערש"י. ועי' בינה לעתים דרוש י"א ול"ה דברים נעימים בזה. ועמש"ל (ב' ז') בזה:
פסוק כב:ויבן ה' את הצלע, עי' בהקדמה לטור אה"ע הטעם שכל הברואים נבראו שנים, ואדם יחידי, ויקח אחת מצלעותיו לאשה, הוא כמ"ש הראב"ד בס' הנפש שזהו לטובת האדם. שבהמות יען שנבראו שנים לכן אין הנקבות מיוחדות לזכרים, ואינן עומדות לשמשו אבל האדם מפני שהאשה נעשית מאחת מזרועיתיו היא מיוחדת לו והיא לו לעזר, וזש"ה לא טוב היות האדם לבדו. פי' שלא טוב שיהיה האדם והאשה כל אחד לבדו כשאר בהמות רק אעשה לו שיהי' לו עזר כנגדו שתעמוד יומם ולילה. וע"כ יעזוב איש וגו' יען כי היא א' מאברי' עכ"ל בקיצור:
ועי' בס' תולדות אדם מהגאון ר' זלמן מווילנא פי"ב, שהביא מחז"ל בנדה דמ"ה ב' ויבן וגו' בינה יתירה נתן לאשה יותר מבאיש ע"ש, ופלא ליחס זאת לאשה יותר מאנשים, ועוד אחר שמינו כמה חסרונות בנשים מביא שיש בהם בינה יתירה הלא דבר הוא, ורק ידוע כי ההתחלה והשורש אף שהוא קטן בכמותו רב הוא באיכותו וטעות שנפל בהתחלה הוא גדול מאד אח"כ, עד"מ, הלמודים העמוקים מחשבון והנדסה אשר ע"י נדע מהלך השמש וירח וכוכבים כולם דבוקים זב"ז כשלשלת כמו ב' פעמים ב' הוא ד' ואם יקרה טעות לאמר שהוא ה', יותר שיהיה חרוץ להרכיב הרכבות בשכלו העחוק ירבה ויפרוץ הטעות עד למעלה ראש, ועתה יתכן שבתחלה מונה החסרונות שיש לנשים ואח"כ מביא החסרון היותר גדול כי נשים דעתן קלות ר"ל המושכלות הראשונות שלהם אינן על מכונם שהן קלים להתפתות ולטעות בהן, ובינה יתירה נתן להם שיש להם כח להעמיק בחדודי הרכבות וזה חסרון גדול, והוא מליצה יפה להראות כי החדוד רק טוב באמצעית שכל הפשוט והישר ע"ש:
וגם י"ל לפמ"ש הרמב"ם בפי' המשניות שם ושני הנקבה לעונת נדרים פחות משני הזכר להיות חייהן קצרים מחיי האיש ברוב, ועי' ג"כ בראב"ע אמור (כ"א ב') על לאמו ולאביו יטמא הא דהזכיר אמו קודם לאב כי הזכר חי יותר מהנקבה ברוב. ועי' בשבת דל"ב בהא דעל ג' דברים נשים מתות בשעת לידתן ע"ש, והראשונים כ' מה שבתחלה חיו הרבה שנים ואח"כ ימי שנותינו ע' שנה. לפי ששכל אנושי קצר מהשיג כל דבר ורק במשך הזמן יגיע להבין, והראשונים הי' להם קשה להבין הדברים החדשים ונפלאים שיש בעולם לכך האריכו ימים להשלים בזמן מה שקצרו בשכל, אבל אחרונים שיש להם דרך מסולל די בשנים מועטים. ואשה ששנותי' קצרים מאיש כנ"ל ע"כ צריכים בינה יתירה להשלים תמורת הזמן וא"ש. ועי' גם כן בדברי שאול מ"ת:
פסוק כג:עצם מעצמי. הענין י"ל דרוב קטטות ומחלוקת בין איש לאשתו מקיר גאוה והתנשאות כל א' חושב שמיוחס יותר ממשפחת כנגדי, וע"כ נברא אדם יחידי וממנו נברא האשה שלא יתקוטטו, ולכן עצה שישכח כל א' יחוסו ואז יהי' בשלום, וז"ש זאת הפטם אין לאשתי יחוס יותר ממני כי היא עצם מעצמי ובשר מבשרי ולזאת יקרא אשה כי מאיש לקחה, אבל כ"ז לא יהי' רק הפעם אבל לעולמים יקח אשה ממשפחה אחרת, ופן יתרבה מחלוקת העצה שיעזב איש את אביו ואת אמו. ישכח היחוס וכן היא, ואז יהי' ודבק באשתו בשלום ואהבה ויהיו לבשר אחד, וז"פ שמח תשמח רעים אהובים כשמחך יצירך בג"ע מקדם כמו באדה"ר שלא הי' מקום למחלוקת. וזה"פ מצא אשה מצא טוב, אשה פחותה מאיש מספר ה', אם מצא אשה שפחותה ממנו זה טוב. ומוצא אני מר ממות את האשה (קהלת ז') האשה בה"א ודומה לבעלה זה מר ממות ואשה בכל אלה לא מצאתי אם היא יתר מספר שי"ב ועולית יותר מאיש זה רעה חולי מאד, וזה לא מצאתי:
והנה יפלא על החכם מכל אדם, שאמר דמצא האשה מר ממות וכי טעם טעם מיתה:
רק י"ל דאיתא ביומא דפ"ו א'. ג' חלקי כפרה ותשובה הוא עם כל א'. עבר על עשה אינו זז משם עד שמוחלין לו. ל"ת השיבה תולה ויוה"כ מכפר, כריתות ומיתות ב"ד יסורין ממרקין, וחילול השם רק מיתה ממרקת, וא"כ מי שלא שב אף יוה"כ ויסורין ומיתה אין מצילין אותו, אבל אשה רעה אחז"ל בעירובין דמ"א, ג' אין רואים פני גיהנם דקדוקי עניות חולי מעים והרשות, וי"א אף אשה רעה, הרי מה שלא יוכל להשיג אף ע"י מיתה ישיג ע"י אשה רעה:
וזה י"ל הפשט באיכה (א' י"ד) נתנני ה' בידי לא אוכל קים. ואחז"ל יבמות דס"ג ב' אר"ח זה אשה רעה וכתובתה מרובה, ואי' במדרש אעשה לו עזר במה עזרתו מביא חיטין לכוסם פשתן ליבש נמצאת מאירה עיני' "ומעמידתו על רגליו". ובסנהדרין דק"י, ואת היקום זה ממונו של אדם שמעמידין אותו על רגליו, הרי ב' דברים מעמידין על רגליו אשה טובה וחמון, ואשה רעה תמיד חסר לו הב' דברים. וז"פ נתנני ה' בידי לא אוכל קום זה אשה רעה וכתיבתה מרובה שחסר ב' דברים:
ותורה נקראת אשה כשלמד, וקודם נקראת ארוסה, וזה תורה צוה לנו משה פי' בעת הציווי רק מאורסת לכן כל הלומד בפני ע"ה כאלו בעל ארוסתו בפניו שקודם שלמדה ארוסה, וכמו באשה זכה עור ל"ז כנגדו, כן תורה זכה נעשה כסם חיים. ל"ו כסם מות וכחו מי שאין לו אשה לא נקרא אדם ביבמות ס"ג כן בתורה, וז"פ ודאשתמש בתנא חלף כי האיש מחויב ליתן חזונות לאשתו ולא היא, ואם משתמש בתגא תחליף מנהג העולם:
ובסנהדרין דכ"ב א' אי' קשה זווגו של אדם כקריעת ים סוף, ותמוה מה שייך קשה לפני השי"ת. אך י"ל כמ"ש במדרש בקריעת י"ס טען עוזא הללו עובדי ע"ז והללו עע"ז כו' וכן בזווג יש אנשים המדברים לשה"ר על כל צד, על החתן או על הכלה או על המחותנים, וזה קשה מאד לפני ה' כמו שהי' קשה לו טענת עוזא. וז"פ מדרש פליאה הים ראה יינם מה ראה ברייתא דר' ישמעאל, דתנא דב"ר ישמעאל אמר בכתובות ד"ה ב'. מפני מה כל האוזן קשה ואליה רכה, שאם ישמע דבר שאינו הגון יכוף האלי' לאזנו שלא ישמע וכן הים ראה ברייתא דר"י שצריך לאטום אזניו שלא ישמע דבר שאינו הגון, והגם שראה הקטרוג הנ"ל וינס ולא שמע להקטרוג ונתבקע הים:
פסוק כג:רש"י לא נתקררה דעתו עד שבא על חוה. עי' בס' דברי דוד מהטו"ז, דהק' המפו' איך בא על בהמה שהרי נצטוה על עריות ובהמה בכלל, וזה טעות דאיתא בסנהדרין דל"ח ב' שעה שביעית נזדוגה לו חוה כו' תשיעית נצטוה, הרי דהציווי על חצות שלו הי' אחר זיווג חוה, ודבר זה שבא על בהמה וחי' היה לפני זיווג חוה ע"ש מבואר מדבריו דאדה"ר לא קיים מצות ב"נ טרם נצטוה עליהם. ועי' בס' בית האוצר מערכת א' אות ט"ז שהאריך בענין אדה"ר אי קיים התורה עד שלא ניתנה, וכן משמע עירובין די"ח ב' דאדם פירש מאשתו לפי שהי' בנידוי פ"ש ועי' בפדר"א פ"כ דשמר שבת ע"ש ופי' בב"ר פט"ז עה"כ ויניחהו נתן לו חצות שבת, אולם מהגמ' סנהדרין הנ"ל אין ראי' דלא קיים מצות התורה עד שלא ניתנה די"ל דרק כ"ז שלא קיבל גם מצות ב"נ ולא הי' עדיין ענין קבלת מצותיו ית' כלל הוא שלא קיים את המצות, משא"כ אחר שקיבל ז' מצות ב"נ ונכנס בגדר קיום ציווי השי"ת אז קיים גם הציוויים אשר עתידים ישראל לקיים:
פסוק כג:כי מאיש לקחה רש"י מכאן שנברא העולם בלה"ק, עי' רמב"ן תשא (ל' י"ג) עה"פ בשקל הקדש שהביא חו"נ דנקרא לה"ק שלא ימצאו בו שמות לאברי המשגל רק בכנוי. והוא דחה דהו"ל לקרות לשון נקיה, אלא מפני שדברי תורה ונביאות וכל דברי קדושה בלשון ההוא נאמרו וכן מלאכי' וצבאי' לכלם בלשון ההוא ע"ש. ועי' בס' מיני תרגימא הביא ס' מסרת המסרת בלוחות שניות בהמין הז' האריך בענין לה"ק ע"ש ולא ראה המו"נ ורמב"ן הנ"ל. ועי' בעטרת זקנים או"ח סי' תל"ד אות ג' דתרגום אינו בכלל לה"ק ומקרי לשון טהור פ"ש, וע"ע באגרת הטיול לאחי המהר"ל מפראג אות ל' מ"ש בזה:
פסוק כד:ודבק באשתו. הראב"ן ריש כתובות הביא דארוסה לא חקרי אשתו, וז"ש ואסר לנו את הארוסות. ועי' ברביד הזהב תמה מפ' ויצא (כ"ט כ"א) הבה את אשתי, ומפ' תצא בנערה המאורסה כ' אשר עינה את אשת רעהו. ועי' ברשב"ץ ח"ב סי' רכ"א הביא ראיה מזה בגט ארוסה שכ' אנת אנתתי, וע' בתרומת הדשן סי' רכ"ט ובאה"ע ר"ם נ"ה ומ"ש בפ' ויצא ע"ש:
פסוק כה:ולא יתבוששו, ערש"י, ובדברי האלשיך כאן. עי' בס' אמרי הצבי על ב"ק דצ"א ב' אית ל"ח בזה: