[השמים והארץ וכל צבאם כאן כלול כל היצירות בבת אחת כגון מלאכים מעשה מרכבה וגיהנם].ויכל אלקים ביום השביעי נראה כאילו כלתה בו כל מלאכת בראשית שבעוד שהיה יום ששי לא נודע שכלתה מלאכתו או אם יעשה למחרתו כלום.השביעי המבורר למנוחה מה שאין כן באחד משאר הימים.ויברך אלקים את יום השביעי שבו העולם היה מלא כל טוב וברכה ושובע דוגמא אשר ברכך ה׳ אלקיך תתן לו הוא שאנו אומרים בתפלה וברכתו מכל הימים.ויקדש אתו פרש״י שלא היה מן יורד בו ואם תאמר אף יו״ט מקודש במן כדכתיב וביום השביעי שבת לא יהיה בו ושנו רבותינו לא בא הכתוב אלא לרבות יום כפור ויו״ט, אלא יש לומר דיו״ט לא נפקי מכלל שבת דאף הם שבת מיקרו בכמה מקומות וממקרא דויקדש אתו נלמוד שבתות וימים טובים. ד״א ויקדש אתו מעשיית מלאכה כדכתיב כי בו שבת שלא עשה בו מלאכה, וכן הוא אומר וביום השביעי שבת שבתון מקרא קודש כל מלאכה לא תעשו.כי בו שבת אינו לשון מנוחה שהרי גבי הקב״ה כתוב לא ייעף ולא ייגע, ושלא בטורח ברא הוא את עולמו אלא לשון הפסקה כמו וישבת המן וישבתו שלשת האנשים ויום ולילה לא ישבתו, פי׳ כי בו פסק מלעשות מלאכה.מכל מלאכתו אשר ברא וגו׳ להיות מנהגם מאותו זמן ואילך לעשות כיוצא בהן כגון בעלי חיים אילנות דשא שמזריעין ועושין כיוצא בהם. ד״א לעשות כל ימות עולם כסדר של ימי בראשית שהשמים והארץ יעשו מנהגם ולא ישנו הסדר. מכאן תשובה למינים שאומרים הקב״ה עושה מלאכה בשבת כשהוא מוריד מטר ומגדל צמחים וזה הבל כי כל זה נקבע מששת ימי בראשית שנצטוו לעשות מנהגם ואין זו מלאכה. וראיה לדבר שכן הוא שהרי מן מאחר שלא נברא להיות יורד בששת ימי בראשית לא רצה הקב״ה להורידו בשבת ע״י שלא נראה זמן תחלת ברייתו עד יציאת מצרים. ד״א אשר ברא לעשות ולא עשה, אלו המזיקים שברא הקב״ה נשמתם וכביכול לא הספיק לבראות את גופם עד שקדש עליו היום ונבראו בין השמשות ואין להם גויה רואין ואינן נראין. ד״א לעשות כל עשייה האמורה במעשה בראשית ענין תקון הוא וכן הפירוש מכל המלאכות אשר ברא לתקן בה את העולם. מה שלא נכתב ויהי ערב ויהי בקר יום שביעי לפי שלא היה בו ערב אלא כולו היה אור.[לעשות כי בו שבת מעשות מכל].אלה תולדות השמים וגו׳ לפי שבתחלה קצר במקצת דברים עכשיו חוזר ומפרש היאך נעשו, אמר רבי אבהו כל מקום שנאמר אלה פסל את הראשונים כאן פסל תהו ובהו וחושך.תולדות השמים מאורות וכוכבים ומעשה מרכבה ושאר דברים של מעלה כגון אש ברד שלג סופה וסערה אלא שבא דוד והורידן למטה לארץ.והארץ בעלי חיים דשאים אילנות אבנים מים. ביום עשות ביום שנעשו שמים וארץ בתחלה אלו הן התולדות שעשה אח״כ כל א׳ וא׳ בזמנו.ביום עשות ה׳ אלקים עכשיו כשנבנו שמים וארץ במילואם הזכיר עליהם שם המיוחד משום דברב עם הדרת מלך וכן מצינו אין מזמנין על המזון בשם בפחות מעשרה. כאן פרש״י שיתף הקב״ה מדת הרחמים עם מדת הדין והיינו דכתיב וה׳ שמים עשה פי׳ הוא בעל מדת הרחמים עם מדת דינו עשה השמים.ארץ ושמים ולמעלה הוא אומר את השמים ואת הארץ בתנחומא אמרו בבריאה קדמו שמים לארץ אבל בעשייה ותיקון קדמה ארץ לשמים.ואד עשן ברואינה בלע״ז, וי״ו זו טפלה ויתרה היא וכן רבות במקרא וכן הפי׳ וכל שיח השדה קודם שנתוסף מכמו שנברא, היה עולה אד מן הארץ בכח המאורות להשקות את האדמה ולהצמיחה, ודיבור כי לא המטיר מפסיק ליתן טעם למה היו הדשאים והאילנות מוסיפין לצמוח.יעלה העלה לשון מפעיל כמו ויעל עלות במזבח שהוא כמו העלה.וייצר ה׳ אלקים את האדם. לפי שהיה רוצה לכתוב וישם שם את האדם אשר יצר הזכיר כאן פעם שנית יצירת האדם ודבור ויטע, ויצמח, נכתב להזכיר מצות עץ הדעת.ויפח באפיו נשמת חיים. בנפיחתו של הקב״ה שהיא רוח הקודש מה שלא נפח בשום אף בריה וכל כך למה כדי לכוין דעתו לחוד חידה שיקרא לבריות השמות עצמן שקרא להם הקב״ה וכן כתוב וכל אשר יקרא לו, הוא שמו פי׳ הוא השם שקרא לו הקב״ה קודם שהביאם לו.נשמת חיים. נשמה שהיא חיה לעולם ואינה מתה במות הגוף.וישם שם את האדם אבל תחלת ברייתו לא היתה משם שאלו נברא בגן עדן ועמידתו שם יהיה סבור שכל העולם כך הוא אבל בראו מן החוץ וראה כל העולם מלא קוצים וברקנים ואחר כך הכניסו לגן עדן מקום מובחר.ויטע וכבר נטע, וכן ויצמח, שהרי קודם האדם היו הצמחים מקדם אמר ר׳ שמואל בר נחמני אתה סבור קודם לברייתו של עולם ואינו אלא קודם לברייתו של אדם והא דאמרינן שהוא מן הדברים שקדמו לעולם היינו העדן. אבל האילנות נטע ביום השלישי.[ויצמח - כבר הצמיח][ועץ החיים בתוך הגן - באמצעיתו].ועץ הדעת טוב ורע כתרגומו והעץ שהאוכלו יודע טוב ורע.[ונהר יוצא מעדן להשקות אבל גן עדן עצמו אינו צריך להשקות].אשר שם הזהב שתי חוילות הן, סבא וחוילה וגו׳ את אופיר ואת חוילה. לכך נתן לו סימן שהיא אותה שאצל אופיר, כדכתיב וזהב מאופיר יובא.וזהב הארץ ההיא טוב ויכולים לערב בו נחשת ועדיין יתראה טוב, והלא דברים ק״ו אם מן הנהרים היוצאים ממנו כך, תוכו לא כל שכן.קדמת אשור התי״ו במקום ה״א, והוא כאלו כתוב קדמה והה״א במקום למ״ד בתחלה כמו למזרח אשור.הוא פרת הידוע לישראל שהוא תחום ארץ ישראל כדכתיב עד הנהר הגדול נהר פרת יהיה גבולכם ולכך כתב הוא פרת ולא הוצרך לפרש יותר כמו שפרש בשאר שלשת נהרות.לעבדה להשקותה.ולשמרה שלא ירמסוה רגלי בהמה וחיה שעדיין לא היו שם להט חרב והכרובים. ד״א לעבדה על שם ששת ימים תעבוד. ולשמרה על שם שמור את יום השבת וכן הוא לעבדה בששת ימי המעשה ולשמרה ביום השבת שאין בו עבודה.ויצו ה׳ אלקים על האדם לא נסהו בשבילו שכל מה שהיה ועתיד להיות היה גלוי לפניו אלא להפיס דעתן של מלאכי רחמים שהיו מבקשים עליו רחמים יותר מדאי הראה להם שלא יעמוד בנסיון. ורבותינו דרשו מכאן שבע מצות לבני נח.ויצו אלו דינין. וכן הוא אומר כי ידעתיו למען אשר יצוה וגו'.ה' זה כבוד של הקב״ה וכן הוא אומר ונוקב שם ה׳ מות יומת.אלקים זה עבודת כוכבים, וכן הוא אומר לא יהיה לך אלהים אחרים.על האדם זו שפיכות דמים וכן הוא אומר שופך דם האדם.לאמר זה גלוי עריות וכן הוא אומר לאמר הן ישלח איש את אשתו.מכל עץ הגן זה גזל.אכל תאכל זו אבר מן החי בא אברהם והוסיף מילה. בא יעקב והוסיף גיד הנשה בא יהודה והוסיף מצות יבום באו ישראל והוסיפו עליהם שבת וכבוד אב ואם.על האדם עליו ועל זרעו אחריו לפיכך לא כתב את האדם.[על האדם על כל אבריו של האדם]מכל עץ הגן אכל תאכל וא״ת א״כ יש פתחון פה לבעל דין לחלוק לומר שאכל מעץ החיים. ואם כן היאך נקנסה עליו מיתה לאחר מיכן כשאכל מעץ הדעת אלא יש לומר שלא אכל מעץ החיים שלא נשתהה בגן עדן אלא ג׳ שעות ואם תמצא לומר אכל ממנו שמא עץ הדעת סם המות הוא לאוכל מעץ החיים. ועץ החיים סם המות הוא לאוכל מעץ הדעת לפיכך לאחר שאכל מעץ הדעת אמר הקב״ה הן האדם היה כאחד ממנו לדעת טוב ורע ועתה פן ישלח ידו ולקח גם מעץ החיים פעם שנית ואכל וחי לעולם וקרוב לבריות לטעות אחריו אבל מאחר שלא יאכל מעץ החיים אחר עץ הדעת ודאי ימות. ד״א מכל עץ הגן אכל תאכל לאו מעץ החיים קאי שהרי אינו צריך אזהרה שמה שכתוב ועץ החיים בתוך הגן היינו באמצע הגן וראיה לדבר שתרגומו באמצע גינתא. ועץ הדעת היה מקיפו סביב על פני כל סביבו נמצא ששניהם באמצע הגן וכל זמן שלא יעבור ולא יקח מעץ הדעת עץ החיים יהיה שמור בתוכו לפיכך לא נזהר רק על עץ הדעת וכשעבר ואכל ממנו אז אמר הקב״ה הן האדם היה כאחד ממנו וגו'. ד״א אדם הורשה לאכול מכל עץ הגן רק מעץ הדעת כדכתיב ומעץ הדעת לא תאכל ממנו שכל זמן שלא תאכל ממנו לא יהיה בך דעת ויצר להבחין בין טוב לרע ואיני דנך אלא שוגג ולא תהיה חוטא ואין מיחוש בדבר אם תחיה לעולם מאחר שלא תחטא אבל אם תטעום ממנו הריני דנך מזיד וקונס עליך מיתה פן תהיה חי חוטא לעולם. ד״א מה שלא הוזהר האדם על עץ החיים היינו לפי שהיה עתיד לעבור על צווי ומוטב שיאכל מעץ הדעת משיאכל מעץ החיים.[לא תאכל ממנו משמע לא תאכל אתה וכל אשר לך, ולכך לקתה חוה]. כי ביום אכלך ממנו מות תמות האדם לא נברא על מתכונת שימות אבל כשחטא נקנס למיתה כלומר אם תאכל ממנו סופך למות ולא תוכל להנצל מן המיתה לעת קץ ולא אמר שבאותו יום ימות ולפיכך הובדל הוא מעץ החיים פן יחזור לתולדתו לחיות לעולם ויצטרך לגזור מיתה עליו.לא טוב היות האדם לבדו מתחילה עלה במחשבה לעשות לו זוג ולא מצא פתח לעשות עד לאחר קריאת השמות כדי שיתאוה לה ויחבבנה יותר.ויצר ה׳ אלקים במקום אחר הוא אומר שהעופות מן המים נבראו וכאן הוא אומר מן האדמה לפי שיש מיני עופות שנבראו מן המים ודירתם שם כגון צאינ״א פלוב״ן ויש עופות אחרים שנבראו מן האדמה ואינן יכולים לעמוד במים כגון תרנגולים ועופות אחרים הרבה.ויבא אל האדם דגים לא הביא כי בתוך המים הם ואינם יוצאים ואם יוצאים מתים ואין לו רדיה עליהם וגם בהמות לא הביא לפי שהיו מצויות אצלו ורגיל בם ומכירם ולא היה צריך להביאם לו.לראות מה יקרא לו לראות מה השכיל רוח חיים אשר נפח באפיו אם יקרא לבריות שמות הראויים להם והועיל כדכתיב הוא שמו הוא השם הראוי לו שהסכימה דעתו לדעת בוראו.וכל אשר יקרא לו וגו׳ כדי שידע מעצמו להזכיר שמותם כשיצטרך להם שאילו קרא להן הקדוש ב״ה שמות ומלמד אותם לאדם לא היה יודע הדבר מהר וקשה לו ליכנס בדבר.ולאדם לא מצא עזר ולמה לא בראה תחלה אלא צפה הקב״ה שעתיד לקרוא עליה תגר ולא בראה לו תחלה עד שתבעה בפיו בפירוש ומיד ויפל תרדמה.כנגדו מן הדומה לו בצלם דמות ורקמה, כתרגום ירושלמי בר זוג בדנפיק ביה ולפיכך כתב לא מצא עזר כנגדו אעפ״י שכמה משרתים ועומדים היה מוצא לו.ויפל, תרדמה על האדם לפי הפשט חס הקב״ה על אדם הראשון שלא להכאיבו לפיכך הפיל עליו תרדמה.וישן ויקח אחת מצלעתיו אחת מצלעותיו שמואל אמר מבין תרין עלעוהי.ויסגר בשר תחתנה תחתה אין כתיב כאן דמשמע תחתית של דבר אלא תחתנה כתיב פי׳ תחת השתים.ויסגר בשר עד בריאת האשה לא כתיב סמ״ך ללמדך באת אשה בא סטן. ד״א ללמדך שהאשה סמוך לבעלה, ופריך התם והא כתיב הסובב את כל ארץ החוילה ומשני ההוא בנהרות הוא דכתיב.בשר תחתנה עשה לו כסתות היינו בשר העגבות.ויבאה אל האדם מהיכן הביאה והלא מצלעותיו נלקחה אלא דבר הכתוב על מחשבתו של אדם שבתחלה כשראה אותה חשב בלבו שהובאה לו כשאר הבריות וכשהרגיש בעצמו שהיה חסר צלעו אז אמר עצם מעצמי וגו׳ ודוגמא והאנשים רדפו אחריהם חשבו לרדוף אחריהם. וי״מ שנבנתה חוץ לגן ולכך כתוב ויבאה אל האדם מחוץ לגן.זאת הפעם כלומר עכשיו יצאה אשה מן האיש אבל מכאן ולהבא אינו כן אלא האיש יצא מן האשה.זאת הפעם עצם מעצמי פרש״י מלמד שבא אדם על כל בהמה וחיה ולא נתקררה דעתו. צריך לומר שנתעברו קודם שבא עליהם אדם דאי לא תימא הכי הא מיעקרן בביאת אדם.עצם מעצמי בריה זו אינה דומה כשאר בריות שהן מן הקרקע והמים והרקק ומדוע נשתנית אלא בזאת נתכוין הקב״ה שיעזוב איש את אביו ואת אמו ודבק באשתו ואז יהיה הוא לבשר אחד כלומר גופו שלם לפיכך הוא רודף אחריה כי ממנו היא וכאלו הוא חסר אחד מאבריו דוגמא והיה המשכן אחד, אבל בהמות חיות ועופות ושאר בריות אינן רודפין כל כך לפי שאינם חסרים.לזאת יקרא אשה דוגמא כי יהיה נערה בתולה.כי מאיש לקחה אבל נקבות של שאר בריות לא נלקחו מהזכרים לפיכך לא נקראות על לשון הזכר כד״א תישים עזים אילים רחלים שוורים פרים פרות עיירים אתונות.כי מאיש לקחה יצאה ממנו שלא כדרך הנוצרים כדי שלא תתפרץ במשכבה עם שאר אנשים רק לבעל בריתה שהוא איש שלה והיא צלעתו וכן הוא אומר ודבק באשתו. דרש רבי חנינא איש ואשה אם זכו ללכת בדרך ישר זה וזה בלא ניאוף הקב״ה ביניהם שהרי חלק את שמו ושיכנו ביניהם לא זכו אש אוכלתם שהקב״ה מסלק שמו מביניהם ונמצא אש ואש, ודאשה עדיף מדאיש אש של אשה קשה וממהרת לאכול וליפרע יותר משל איש מאי טעמא האי מצטרף אש של אשה נוח לדלוק שאין אות של שם מפסיקתו אלא מחובר הוא ונקרא אש, אבל של איש אין האותיות מצטרפות יחד שהיו״ד של שם מפסיקתן הכי מיתניא והכי פירש״י במסכת סוטה.והיו לבשר אחד ולא יזכה הוא באחרת והיא לא תזכה באחר.
