האדם בגן־עדן

בבריאת האדם עולה הבריאה כולה לקומה גבוהה יותר, עובדה שהפסוקים מצביעים עליה בכמה נקודות:

1. הטיפול הבלתי־אמצעי של הבורא בבריאת האדם: על פי המתואר בתורה, ניכרה הפעולה הא-להית הן בצרכיו הרוחניים של האדם והן בצרכיו הגשמיים:
   "וַיִּיצֶר֩ יְ-הוָ֨ה אֱ-לֹהִ֜ים אֶת־הָֽאָדָ֗ם עָפָר֙ מִן־הָ֣אֲדָמָ֔ה וַיִּפַּ֥ח בְּאַפָּ֖יו נִשְׁמַ֣ת חַיִּ֑ים וַֽיְהִ֥י הָֽאָדָ֖ם לְנֶ֥פֶשׁ חַיָּֽה׃"(ז) - מכאן שלא רק נפיחת הנשמה אלא גם יצירת הגוף הייתה פעולה א-להית. הקב"ה לוקח את האדם ומכניס אותו לגן עדן, ואף דואג להגדיר עבורו את האכילה הראויה לו: "מִכֹּ֥ל עֵֽץ־הַגָּ֖ן אָכֹ֥ל תֹּאכֵֽל׃ וּמֵעֵ֗ץ הַדַּ֙עַת֙ ט֣וֹב וָרָ֔ע לֹ֥א תֹאכַ֖ל מִמֶּ֑נּוּ"(טז-יז).
   מאוחר יותר אנו מוצאים התייחסות פרטנית לרווחתו של האדם - "לֹא־ט֛וֹב הֱי֥וֹת הָֽאָדָ֖ם לְבַדּ֑וֹ אֶֽעֱשֶׂהּ־לּ֥וֹ עֵ֖זֶר כְּנֶגְדּֽוֹ׃"(יח); מה שהביא תחילה למעמד שבו
   נסקרו כל יצורי בראשית לפני האדם ונקראו בשמות, ובסופו של דבר ליצירת בת־זוגו מצלעו שלו.
2. שם ד', שהופיע קודם לכן במדרגת "א-להים", עולה כעת למדרגת שם מלא - "ד' א-להים". צירוף השמות הזה מופיע מתחילת תיאור בריאת האדם ועד גירושו מגן־עדן, וכלשון המדרש: "שם מלא על עולם מלא"(בראשית רבה יג ג).
3. הדגשת חשיבות האדם בדברי הפסוק "כִּי֩ לֹ֨א הִמְטִ֜יר יְ-הוָ֤ה אֱ-לֹהִים֙ עַל־הָאָ֔רֶץ וְאָדָ֣ם אַ֔יִן לַֽעֲבֹ֖ד אֶת־הָֽאֲדָמָֽה׃"(ה), ללמד שההשגחה הא-להית המיוחדת על העולם תלויה בהמצאותו של האדם בתוכו.
4. סימן חיצוני נוסף ניכר בכך שפרשיות הבריאה, כפי שהן נכתבות בספר התורה, מתחלקות על־פי הימים - כל יום בפרשה המיוחדת לו. במסגרת זו מופיעים מעשי האדם כולם - מבריאתו, דרך רגעי טובתו בגן־עדן ועד שנטרד ונתקלל יחד עם אשתו - בפרשה אחת. הדבר מלמדנו שאין כאן חילוק פרשיות לא בצורה ולא בתוכן, כי אמנם עצם בריאת האדם הייתה מכוונת להופעת היכולת לבחור בחירה חופשית בין טוב לרע.

החשיבות שניתנה לאדם מתגלה כבר בתחילת הפרשה: התורה שבה וסוקרת את מעשה הבריאה - "אֵ֣לֶּה תוֹלְד֧וֹת הַשָּׁמַ֛יִם וְהָאָ֖רֶץ בְּהִבָּֽרְאָ֑ם"(ד), כשהפעם היא מחדשת בהקדימה את בריאת הארץ לבריאת השמים - "בְּי֗וֹם עֲשׂ֛וֹת יְ-הוָ֥ה אֱ-לֹהִ֖ים אֶ֥רֶץ וְשָׁמָֽיִם׃"(ד). חידוש זה נובע בוודאי ממה שהתחדש בבריאה עצמה במציאותו של האדם בתוכה.

בפסוק ה' מבוטא היטב הקשר בין האדם והאדמה, קשר הטבוע בצליל המילים: "וְאָדָ֣ם אַ֔יִן לַֽעֲבֹ֖ד אֶת־הָֽאֲדָמָֽה׃"(ה). כל זאת כדי לומר לנו שעניינו של האדם הוא להצמיח מן האדמה את תולדותיה הטובות ולרומם את הבריאה כולה ממצבה הגולמי אל שכלולה הראוי לה, וכי גורלו כרוך בגורלה לטוב ולמוטב: אם יתרשל בעבודתה ויניח לה להעלות קוץ ודרדר, אזי יהיה גם הוא ירוד ונחשל: אולם אם ישקוד כראוי על התעלותה ורוממותה, יזכה גם הוא לחסד עליון שיביא את חייו את תכלית שלמותם.

לאחר בריאת האדם עוסקת התורה בגן העדן, מציאות רוחנית שיש לה השפעה על המציאות החומרית. ביטוי לכך ניתן למצוא בעניינם של שני העצים המרכזיים שבגן: עץ־הדעת־טוב־ורע, עץ שהוא בעל השפעה על התפיסה האנושית ועל שיפור תנאי המחייה בעולם־הזה, ולעומתו עץ החיים המחובר אל מקוריות המציאות ומתעלה מעל הצדדים החסרים שבבריאה ["וְאָכַ֖ל וָחַ֥י לְעֹלָֽם׃"(ג כב)].

השימוש במילים מקבילות ובמושגים הדומים למושגי עולמנו הגשמי בתיאור גן העדן - עץ, גן, נחמד למראה, טוב למאכל - מלמד על הזיקה הפנימית בין גן העדן לעולם התחתון. השם עדן מבטא את הבחינה המיוחדת הפועלת על הגן ועל הנמצאים בו, שכן הוא מתפרש בשני מובנים: לשון עד, נצחיות, ולשון עדינות. שני המובנים קשורים זה לזה, שכן העדינות מאפשרת את הקיום הנצחי, בעוד גסות החומר מקצרת את ימיו ומכתיבה מראש את תכונתו החולפת. מכאן אנו מבינים כי שליחותו של האדם היא לעדן את הבריאה. וזאת על מנת לקשרה עם חיי העד.

לרושם המחבר בין מציאות גן העדן ובין המציאות החומרית של העולם התחתון, תורם גם תיאורם של ארבעת ראשי הנהר היוצא מעדן - מקור החיים המשותף לנהר ולגן גם יחד. שמותיהם של הנהרות מוכרים לנו, והפסוקים קושרים אותם אל ארצות ידועות (כוש, פרת). יתרה מזו, אלו הם ארבעת הנהרות המסמנים את גבולותיה של ארץ־ישראל, וכך אנו למדים אודות זיקה מיוחדת הקיימת בין ארץ־ישראל לבין גן העדן (ראה בראשית רבה טז ג-ד).

האדם הובא לגן־עדן "לְעָבְדָ֖הּ וּלְשָׁמְרָֽהּ׃"(טו). עניין העבודה הוא הפיתוח והשכלול בקידום החיובי, ואילו עניין השמירה הוא הזהירות ממזיקים פנימיים או חיצוניים העלולים לעצור או גם להשפיל את אותה מציאות יקרה.

על חשיבותה של עבודה זו לחיי האדם מפרטת התורה בציווי הכפול הבא מיד לאחר מכן: "וַיְצַו֙ יְ-הוָ֣ה אֱ-לֹהִ֔ים... מִכֹּ֥ל עֵֽץ־הַגָּ֖ן אָכֹ֥ל תֹּאכֵֽל׃ וּמֵעֵ֗ץ הַדַּ֙עַת֙ ט֣וֹב וָרָ֔ע לֹ֥א תֹאכַ֖ל מִמֶּ֑נּוּ כִּ֗י בְּי֛וֹם אֲכָלְךָ֥ מִמֶּ֖נּוּ מ֥וֹת תָּמֽוּת׃"(טז-יז). מכאן שהעבודה החיובית, המתבטאת במצוות האכילה מעץ הגן, חיונית להמשך החיים (מה שמודגש גם בעניינה של האכילה, החיונית לחיי האדם); ולעומת זאת ההתרשלות בשמירה, המתבטאת באיסור האכילה מעץ הדעת, מביאה לירידה שיש בה סכנת מוות.

מעניין להבחין בכך שעץ הדעת - הכולל את מושג הרע. המנוגד כל־כך לטוב שליווה אותנו בתחילת הבריאה - אינו איום חיצוני אלא נמצא עם האדם בתוככי גן העדן עצמו. מכאן נוכל ללמוד שהסכנה הגדולה ביותר המאיימת על שלמות האדם אינה באה מצד חולשות הגוף ופחיתותו, כפי שנוטים לפעמים לחשוב, אלא דווקא מצד תפיסתו הרוחנית והפנימית של האדם (דעת טוב ורע).

מיד לאחר הציווי הכפול באה ההחלטה והמעשה הא-להי לסדר את הופעת האדם בכפל פנים - איש ואשה. ייתכן שהופעה כפולה זו קשורה לציווי הכפול שקדם לה: חלקו של האיש קשור יותר בצו העבודה (מצוות עשה), בעוד חלקה של האישה קשור יותר בצו השמירה (מצוות לא־תעשה).

לפני בריאת האישה מופיע סיפור מעניין על המעמד שבו קרא האדם שמות לכל חלקי המציאות החיים. ללמדנו שערך החיים כולם מקבל את שמו ואת חשיבותו על־ידי האדם, מרכז הבריאה [מאוחר יותר ניפגש עם שליחות דומה בזמן הציווי/הברכה לאברהם אבינו: "וְנִבְרְכ֣וּ בְךָ֔ כֹּ֖ל מִשְׁפְּחֹ֥ת הָאֲדָמָֽה׃"(יב ג)].

חשיבות העבודה המשותפת והשפעתה ההדדית מתבררת דרך בריאת האישה מתוך גופו של האדם. ללמדנו, שלמרות ההופעות השונות והתפקידים המיוחדים, שורש עניינם של האיש והאישה אחד. הביטוי לשורש הזה מופיע בהתאחדותם המאוחרת, כפי שרמזה התורה: "עַל־כֵּן֙ יַֽעֲזָב־אִ֔ישׁ אֶת־אָבִ֖יו וְאֶת־אִמּ֑וֹ וְדָבַ֣ק בְּאִשְׁתּ֔וֹ"(כד).