פסוק א:ויקחו בני אהרן נדב ואביהוא איש מחתתו. לפי שיטת המדרש הובא בתו״י יומא דף מ״ז ודף נ״ג דזה הוה קטורת של נחשון, אחד נטל מחתה של גחלים ואחד נטל קטורת.
פסוק א:שם. וישימו עליה קטרת. עיין יומא דף נ״ג, והנה באמת קטורת בלא מעלה עשן רק להקטיר הוה גדר חסירה, ולא לעשיה, דאם פטמה חייב אף בלא מעלה עשן, וכן מבואר בירושלמי ביומא פ״ג דמעלה מכשיר קטורת, ולכך די בכ״ש, וס״ל דגם ביום השמיני הוה רק לחנך המזבח וכמ״ד גם בשמיני פרקו ולזה לא צריך מעלה עשן, ועיין בת״כ פ׳ ויקרא גבי פר העלם דבר ע״ש, וכן י״ל דקטורת נחשון דהוה לשעה כמבואר במנחות דף נ״ו, ועיין בת״י ביומא דף מ״ז ודף נ״ג דזה הוה של נחשון וא״ש כנ״ל.
פסוק ד:ויקרא משה אל מישאל ואל אלצפן וגו׳.
ת״כ, מכילתא דמלואים, לז: ויקרא משה וכו׳, אמרו, כשעה שיצק משה שמן המשחה על ראש אהרן נרתע ונפל לאחוריו אמר אוי לי שמעלתי בשמן המשחה.
הגמרא בכריתות ד״ה ע״ב, במה דאמר שהיה מרע״ה דואג כו׳ וכן אהרן, ורק משום חשש מעילה ולא חשש סיכה, וע״ש בכריתות דף ו׳ ע״ב דסיכה במשיחה די בכ״ש לכו״ע. אך באמת כך דמבואר בת״כ פ׳ שמיני דבשעה שמשחו מרע״ה נרתע ונפל לאחוריו, פי׳ שאהרן נרתע ונפל השמן לאחוריו ונשפך, ולכך היה מרע״ה חושש משום איסור מעילה, וכן אהרן חשש לגרם, ועיין מעילה דף י״ט פרט למזיק ע״ש.
פסוק ו:ויאמר משה אל אהרן ולאלעזר ולאיתמר בניו ראשיכם אל תפרעו.
ת״כ מכילתא דמלואים, כח: מיכן אמרו, הרוגי ב״ד אין מתעסקין עליהם לכל דבר. שמא תאמרו אנו הולכים לבתינו ומתאבלים ואוננים ובוכים, הלא פיקדנו המקום שלא נצא מבהמ״ק, שנאמר ׳ומפתח אהל מועד לא תצאו׳, מיכן אמרו כה״ג שמת לו מת אינו יוצא אחר המטה.
באמת כן הדין גבי קברי הרוגי ב״ד, ועיין בתוספתא סנהדרין ובדברי רבינו פי״ד מה׳ סנהדרין מבואר שם דהליקוט עצמות של הרוגי ב״ד אין הקרובים מחויבים בזה רק שלוחי ב״ד, ויש להאריך בזה במה דס״ל לרבינו בהלכות אבל פ״ב ה״ז וכן משמע בסנהדרין דמ״ז ובתו״כ פ׳ אמור דאין הקרובים מטמאין להרוגי ב״ד ומשמע שם דאף אם עשו תשובה, ובאמת זה גדר אחד מה דמבואר במשנה סנהדרין דמ״ו דאין בהם דין אבילות רק אנינות, וכבר כתבתי בזה אם ר״ל אונן גמור דהיינו אם כהן הדיוט מחלל עבודה או רק כמו כה״ג דכיון דליכא חיוב טומאה וקבורה על הקרובים הוי בגדר כה״ג דמקריב אונן ואינו אוכל, ועיין רש״י זבחים ד״ק ע״ב דכהן הדיוט ביו״ט מקריב בזמן שהוא אונן, רק אינו אוכל, וכמו הך דמו״ק די״ד ע״ב דלכה״ג כולא שתא לגביה כרגל דמי. ובאמת רבינו ס״ל בפ״ב מהל׳ אבל דגם על אחותו הנשואה הוי אונן מן התורה, אף דאסור ליטמא לה, ואזיל לשיטתיה דס״ל דאשה אין בה חיוב כלל של טומאה לקרובים כמבואר בהל׳ אבל שם, ומ״מ מבואר ביבמות ע״א ע״א דגם לאשה יש אנינות לקדשים, אך שם ג״כ רק לגבי אכילה, אך מתו״כ פ׳ שמיני מוכח דעל הרוגי ב״ד כהן הדיוט הוי אונן גם לענין הקרבה.
פסוק ט:יין ושכר אל תשת אתה ובניך.
תו״כ, פרשה א, א: יין ושכר אל תשת; יכול כל שהוא, יכול מגיתו, ת״ל ׳שכר׳, לא אמרתי אלא כדי לשכר רביעית בן ארבעים, א״כ למה נאמר יין, מוזהרין עליו כל שהוא ומוזהרים עליו מגיתו.
עיין כריתות דף י״ג ע״ב דאמר שם אפילו כ״ש, וכבר עמד ע״ז הראב״ד ז״ל בתו״כ פ׳ שמיני דהא סתם שתיה ברביעית, אך י״ל דבאמת עיין בתוס׳ יומא דף מ״ט ע״א ד״ה זר כתבו שם דלר״י חייב מיתה אף בשאר דברים המשכרים, ובאמת בגמרא בכ״מ מבואר להיפך דרק לאו, רק דנ״מ אם מחלל עבודה, אך כך דגבי יין גזיה״כ הוא דאם שתה מחלל עבודה אף דלא נשתכר כלל כגון ששתה בתוך הסעודה, עיין תוס׳ תענית דף י״ז ע״א ד״ה ויודע ובתו״י יומא דף י״ח ד״ה לא מאכל, אבל בשאר משכרים אם נעשה עי״ז שכור ס״ל לר״י דחייב מיתה ולרבנן רק לאו ולא מחלל עבודה, ואם לא נשתכר אז לר״י לאו ומחלל עבודה ולרבנן רק משום דאינו שוה בזרעו של אהרן כמבואר בהך דבכורות דף מ״ה ותליא בגירסת רבינו בהל׳ ביאת מקדש פ״ו כו׳. ועיין בתוס׳ סנהדרין דף מ״ב ע״א דרק דיני נפשות אסור ולא ד״מ, ור״ל גדר גזיה״כ אף דאינו מיסכר זה רק בדיני נפשות, ועיין במו״ק דף י״ד ע״ב דאכלי ושתי כו׳, ר״ל שאר משקין אף שלא ישכרו, וזהו מה דר״ל הגמ׳ בכריתות יכול אפילו כ״ש, ר״ל אם נשתכר מן היין אפילו בכ״ש יהא חייב מיתה. וגם י״ל דהו״א דהוה כמו יוה״כ דתליא בכל אחד במלא לוגמיו שלו כמבואר ביומא דף פ׳ ע״ש, וזה ג״כ כוונת ר״נ בעירובין דף ס״ד לא מעליא הא שמעתא כו׳, דר״ל דלדידיה לא הוה משכר וגם מלא לוגמיו שלו היה יותר גדול מרביעית, וגם י״ל דנ״מ לת״ק אם נתן לתוכו מים דהוה מזוג אם מצרפין המים להיין לשיעור, ועיין תוס׳ חולין דכ״ו ע״א דהמים נהפכין להיות כיין, וכן נ״מ לגבי נזירות כה״ג אם מזוג די ברביעית יין, ועיין בירושלמי דנזיר פ״ו דאמר שם כוס מזוג לוקין עליו ע״ש דר״ל משום משרת, ועיין בירושלמי ע״ז פ״ה דאמר שם על הך דיין במים דאם במדה הוה כיין ביין, ר״ל משום דהוא מתקן להיין.
פסוק ט:אתה ובניך אתך וגו׳.
שם, פרשה א, ג: אתה ובניך; יכול חללים, ת״ל ׳אתך׳, אוציא חללים ולא אוציא את בעלי מומים, ת״ל ׳אתה ובניך׳, מה אתה כשר אך בניך כשרים, יצאו חללים ובעלי מומים.
באמת כתבתי בזה דגם גבי שתויי יין בעבודה, עיין בדברי רבינו בהל׳ ביאת מקדש פ״א הט״ז ובהשגות שם דשם קאי בלא עבודה רק ביאה בהיכל לשיטת רבינו דחייב מלקות, ורבינו דייק שם דרק כהן הכשר לעבודה, ור״ל לאפוקי בע״מ או אונן, וכ״ה בתו״כ פ׳ שמיני ופ׳ אחרי, אף דגבי טומאה כה״ג חייב עיין יבמות דף ל״ב ע״ב, אבל גבי שתויי יין פטור, ולכך מדייק בתו״כ פ׳ אחרי שעבדו בב״א ומתו בב״א, משום דלמ״ד שתויי יין היו, או מחוסרי בגדים היו, אז אם היה אחד מת קודם אז הוי השני אונן, ושוב אם עבד אז לא היה חייב מיתה רק עשה או לאו, כפלוגתא דרבינו ותוס׳ עיין מכות די״ג. אך זה לעבודה, אבל על כניסה, לשיטת רבינו י״ל, דכמו גבי נטמא לפנים צריך דוקא שיעור, כמבואר בשבועות די״ד ובנזיר וכ״מ, כמ״כ אם שתה בפנים. וגבי שתה בחוץ ועבד, מלשון הגמרא דב״מ הנ״ל נראה דרק גדר שכרות, אבל היכא דרק גדר שתיה כמו גבי רביעית יין דאף אם הדבר לא פעל בו כלום וכמו בתוך הסעודה או כמו הך דרב נחמן עירובין דף ס״ד ע״א מ״מ חייב, וכבר כתבתי בזה בהל׳ מא״ס דזה נ״מ לכו״ע בין שאר משקים ליין, דגבי שאר משקין צריך שיהיה שכור, שהמשקין פעלו עליו שכרות, ואז הוי מחלוקת בכריתות וביומא ובבכורות דמ״ה, ועיין תוס׳ זבחים די״ד, אז י״ל נ״מ רק אם שתה בפנים.
פסוק ט:הנה מבואר בת״כ פ׳ שמיני דחלל או בע״מ או זר אינם מוזהרין על שתיית יין, ועיין ביבמות דף ל״ב ע״ב ובתוספתא דקרבנות הובא בדברי רבינו בהל׳ ביאת מקדש פ״ט הי״א דזר אין עליו גדר טומאה וגבי ב״מ שייך בגדר טמא ששימש ע״ש משום דבע״מ יש עליו גדר כהן לכל דבר רק דמחלל עבודה וגם זרות יש בו, ועיין סנהדרין דף נ״א ע״ב וזבחים דף י״ג ע״א, אבל שתויי יין גם בע״מ פטור אבל חלל הוי כזר לכל דבר דאין עליו שם כהן כלל רק מכ״מ העבודה אינו מחלל כשיטת רבינו בהל׳ בי״מ.
פסוק יא:ולהורת את בני ישראל את כל החקים וגו׳.
שם, פרשה א, ט: ולהורות את בני ישראל; אילו ההוראות. את כל החקים; אלו המדרשות. אשר דבר ה׳ עליהם; אילו ההלכות. ביד משה; זה המקרא. יכול אף התרגום, ת״ל ׳ולהורות׳.
עיין ברכות דף ה׳ ע״א דהמצוה זו משנה ולהורותם זו גמרא ע״ש, ועיין מגילה דף י״ט ע״ב, אך זה תליא בהך פלוגתא דכריתות דף י״ג ע״ב גבי שכור אם גמרא מקרי הוראה וכו׳, ועיין במה דפליגי בהך דברכות דף י״א ע״ב גבי ברכות התורה ע״ש, ועיין בנדרים דף ל״ז ע״א ובתו״כ פ׳ שמיני.
פסוק יא:ברש״י פסוק יד. ואת חזה התנופה. של שלמי צבור. אך בת״כ כאן מוכח דס״ל דזה קאי אשאר שלמים ותודה, ולא של כאן. ע״ש דנקט תנופת הסל וזה בתודה, וכאן לא הוה זה, וצ״ל דס״ל דזה הוה קד״ק, אך עיין לעיל לא משמע כן ואכמ״ל, ועיין זבחים דף נ״ה ע״ש.
פסוק יא:שם. ואת חזה התנופה ואת שוק התרומה תאכלו במקום טהור אתה ובניך ובנתיך אתך כי חקך וחק בניך נתנו.
שם, פרשה א, פ״א, י: אתה ובניך ובנותיך; אתה ובניך בחלק, ובנותיך במתנות.
עיין בהך דיבמות דף צ״ט ע״ב ובדברי רבינו פי״ב מהל׳ תרומות מבואר דאף דגבי קק״ל אשה וקטן אף דאוכלים מ״מ לא בגדר חלוקה כמבואר קדושין דף נ״ג ע״א ובתו״כ פרשת שמיני פ״א פ״א דבנותיך רק בגדר מתנות, וכן מבואר בדברי רבינו בהל׳ מעה״ק פ״י הי״ז וה״ט דרק אוכלים אנדרוגנוס ואשה וקטן אבל לא חולקים, אך מ״מ אפילו למ״ד בחולין דף כ״ד ע״ב דאינו נכנס לעבודה עד שיהיה בן עשרים או עד שיתמלא זקנו, והנה מתוספתא דחגיגה מוכח בפ״א דלר׳ דס״ל עד שיהיה בן עשרים אף דזה אינו מעכב כמבואר בחולין שם מה״ת גם לחלוק אינו חולק, אך בתוספתא פי״א דקרבנות מבואר להיפך דלחלוק לכ״ע משיביא שתי שערות, וזהו כונת התו״כ דבניך לחלוקה, דאל״ה בודאי חולק, רק דר״ל אף דאינו ראוי לעבודה לגמרי. ועיין בירושלמי ספ״ג דסוכה.
פסוק יט:ותקראנה אתי כאלה וגו׳.
שם, פ״ב, ט: ומה ת״ל כאלה, שיכול אין לי אסור באנינה אלא בנים, מנין כל האמור בפרשה, מוסיף עליהם אחיו ואחותו מאמו, ואחותו נשואה, לכך נאמר אלה כאלה.
עיין בזבחים דף ק׳ ע״א מה דאמר שם, ומוכח שם כך דכיון דמצוה לטמא מוטל המת עליו וממילא חל עליה האנינות ואסור בקדשים, אך י״ל דזה רק גבי אשתו דעיקר הטעם דאנינות הוא משום קבורה וטומאה, אבל גבי שאר קרובים י״ל דלא תליא זה בזה אף לענין דאורייתא, והא דאמרינן בסנהדרין דף מ״ו ע״ב אבל אוננים, ר״ל אנינות מה״ת ואסורים בקדשים, אף דשם אין על הקרובים מצות קבורה וגם אין מתאבלים עליהם, וזה ראיה לשיטת רבינו דס״ל דאבילות ואנינות לא תליא בטומאה גבי אחותו הנשואה ע״ש פ״ב ה״א, ועיין בת״כ פ׳ שמיני דמרבה אנינות קרובים לענין קדשים אף אותן שאסור לטמא להם ע״ש, אך באמת נראה כך דהא חזינן דיש ב׳ דינים גבי אנינות אחד משום דין ואחד משום שמחה, דהרי כה״ג דאין עליו דין אנינות לענין דין, ומ״מ אסור לאכול, והטעם דכיון דאסור לטמא לקרובים, אין דין אנינות חל עליו, אך מ״מ לאכול בקדשים אסור מה״ת, וזהו מה דאמר במו״ק דף י״ד ע״ב דכולה שתא לגביה כרגל דמי.
פסוק יט:בירושלמי תרומות פ״ה מבואר דלמשחה קאי אתרומה ובירושלמי ביכורים פ״ב נקט ג״כ שמחה, עיין ספרי פ׳ קרח דג״כ שמחה, אך הנה רש״י ז״ל ביומא דף י״ד כתב גבי איטרודי וכו׳ משום למשחה וצריך שמחה, וע״ש בתוס׳ ישנים, רק רש״י ר״ל דמבואר בתו״כ דאף הני קרובים דליכא אנינות מה״ת מ״מ אסורים לאכילת קדשים באנינות, וזה כה״ג, והנה תרומה מותרת לאונן, ולמה הלא י״ט שמחה ועכ״פ יהיה גדר טירדא דיומא הנ״ל וכו׳, ובאמת אני הארכתי דאף דיש בתרומה שני גדרים, איסור וקדושה קודש תרומה בכ״מ בש״ס, מ״מ יש תרומה כמו הקדימו בשיבלים קודם גמר, אז אף דהוי תרומה מן התורה, מ״מ אין בו קדושה, וכן יש תרומה דפטור לגמרי להפריש, ואם הפריש הוי תרומה, כמו מפקיר במחובר וזכה ומירחו דאף דפטור, מ״מ אם הפריש הוי תרומה ושם ליכא קדושה. וכן בתרומת ב״נ, אף לת״ק דר״ש דתרומות וקידושין ומנחות ואכ״מ. עכ״פ כך, גבי קדשים אין נ״מ בין פת לבשר, כיון דאסור לאונן ובעינן שמחה ולמשחה, אך גבי תרומה דמותר לאונן, וכן זרוע ולחיים, דאף דמותר ליתן לכלב מ״מ בשעת אכילה צריך למשחה. וזה דנ״מ בין בשר לפת, זה ר״ל התוס׳, ובזה י״ל דתרומה היכי שיש בה גם גדר קדושה, אז אף דמותרת לאונן, מ״מ יש לומר בה גדר טירדא דיומא הנ״ל, וגם כיון דצריך לברך לשיטת הרמב״ם ז״ל אף בחו״ל דרק דרבנן, י״ל דשייך בה איסור טירדא.
