תנ"ך על הפרק - ויקרא י - גור אריה

תנ"ך על הפרק

ויקרא י

100 / 929
היום

הפרק

חטא נדב ואביהוא ומיתתם, איסור עבודה לשתויי יין

וַיִּקְח֣וּ בְנֵֽי־אַ֠הֲרֹן נָדָ֨ב וַאֲבִיה֜וּא אִ֣ישׁ מַחְתָּת֗וֹ וַיִּתְּנ֤וּ בָהֵן֙ אֵ֔שׁ וַיָּשִׂ֥ימוּ עָלֶ֖יהָ קְטֹ֑רֶת וַיַּקְרִ֜בוּ לִפְנֵ֤י יְהוָה֙ אֵ֣שׁ זָרָ֔ה אֲשֶׁ֧ר לֹ֦א צִוָּ֖ה אֹתָֽם׃וַתֵּ֥צֵא אֵ֛שׁ מִלִּפְנֵ֥י יְהוָ֖ה וַתֹּ֣אכַל אוֹתָ֑ם וַיָּמֻ֖תוּ לִפְנֵ֥י יְהוָֽה׃וַיֹּ֨אמֶר מֹשֶׁ֜ה אֶֽל־אַהֲרֹ֗ן הוּא֩ אֲשֶׁר־דִּבֶּ֨ר יְהוָ֤ה ׀ לֵאמֹר֙ בִּקְרֹבַ֣י אֶקָּדֵ֔שׁ וְעַל־פְּנֵ֥י כָל־הָעָ֖ם אֶכָּבֵ֑ד וַיִּדֹּ֖ם אַהֲרֹֽן׃וַיִּקְרָ֣א מֹשֶׁ֗ה אֶל־מִֽישָׁאֵל֙ וְאֶ֣ל אֶלְצָפָ֔ן בְּנֵ֥י עֻזִּיאֵ֖ל דֹּ֣ד אַהֲרֹ֑ן וַיֹּ֣אמֶר אֲלֵהֶ֗ם קִ֠רְב֞וּ שְׂא֤וּ אֶת־אֲחֵיכֶם֙ מֵאֵ֣ת פְּנֵי־הַקֹּ֔דֶשׁ אֶל־מִח֖וּץ לַֽמַּחֲנֶֽה׃וַֽיִּקְרְב֗וּ וַיִּשָּׂאֻם֙ בְּכֻתֳּנֹתָ֔ם אֶל־מִח֖וּץ לַֽמַּחֲנֶ֑ה כַּאֲשֶׁ֖ר דִּבֶּ֥ר מֹשֶֽׁה׃וַיֹּ֣אמֶר מֹשֶׁ֣ה אֶֽל־אַהֲרֹ֡ן וּלְאֶלְעָזָר֩ וּלְאִֽיתָמָ֨ר ׀ בָּנָ֜יו רָֽאשֵׁיכֶ֥ם אַל־תִּפְרָ֣עוּ ׀ וּבִגְדֵיכֶ֤ם לֹֽא־תִפְרֹ֙מוּ֙ וְלֹ֣א תָמֻ֔תוּ וְעַ֥ל כָּל־הָעֵדָ֖ה יִקְצֹ֑ף וַאֲחֵיכֶם֙ כָּל־בֵּ֣ית יִשְׂרָאֵ֔ל יִבְכּוּ֙ אֶת־הַשְּׂרֵפָ֔ה אֲשֶׁ֖ר שָׂרַ֥ף יְהוָֽה׃וּמִפֶּתַח֩ אֹ֨הֶל מוֹעֵ֜ד לֹ֤א תֵֽצְאוּ֙ פֶּן־תָּמֻ֔תוּ כִּי־שֶׁ֛מֶן מִשְׁחַ֥ת יְהוָ֖ה עֲלֵיכֶ֑ם וַֽיַּעֲשׂ֖וּ כִּדְבַ֥ר מֹשֶֽׁה׃וַיְדַבֵּ֣ר יְהוָ֔ה אֶֽל־אַהֲרֹ֖ן לֵאמֹֽר׃יַ֣יִן וְשֵׁכָ֞ר אַל־תֵּ֣שְׁתְּ ׀ אַתָּ֣ה ׀ וּבָנֶ֣יךָ אִתָּ֗ךְ בְּבֹאֲכֶ֛ם אֶל־אֹ֥הֶל מוֹעֵ֖ד וְלֹ֣א תָמֻ֑תוּ חֻקַּ֥ת עוֹלָ֖ם לְדֹרֹתֵיכֶֽם׃וּֽלֲהַבְדִּ֔יל בֵּ֥ין הַקֹּ֖דֶשׁ וּבֵ֣ין הַחֹ֑ל וּבֵ֥ין הַטָּמֵ֖א וּבֵ֥ין הַטָּהֽוֹר׃וּלְהוֹרֹ֖ת אֶת־בְּנֵ֣י יִשְׂרָאֵ֑ל אֵ֚ת כָּל־הַ֣חֻקִּ֔ים אֲשֶׁ֨ר דִּבֶּ֧ר יְהוָ֛ה אֲלֵיהֶ֖ם בְּיַד־מֹשֶֽׁה׃וַיְדַבֵּ֨ר מֹשֶׁ֜ה אֶֽל־אַהֲרֹ֗ן וְאֶ֣ל אֶ֠לְעָזָר וְאֶל־אִ֨יתָמָ֥ר ׀ בָּנָיו֮ הַנּֽוֹתָרִים֒ קְח֣וּ אֶת־הַמִּנְחָ֗ה הַנּוֹתֶ֙רֶת֙ מֵאִשֵּׁ֣י יְהוָ֔ה וְאִכְל֥וּהָ מַצּ֖וֹת אֵ֣צֶל הַמִּזְבֵּ֑חַ כִּ֛י קֹ֥דֶשׁ קָֽדָשִׁ֖ים הִֽוא׃וַאֲכַלְתֶּ֤ם אֹתָהּ֙ בְּמָק֣וֹם קָדֹ֔שׁ כִּ֣י חָקְךָ֤ וְחָק־בָּנֶ֙יךָ֙ הִ֔וא מֵאִשֵּׁ֖י יְהוָ֑ה כִּי־כֵ֖ן צֻוֵּֽיתִי׃וְאֵת֩ חֲזֵ֨ה הַתְּנוּפָ֜ה וְאֵ֣ת ׀ שׁ֣וֹק הַתְּרוּמָ֗ה תֹּֽאכְלוּ֙ בְּמָק֣וֹם טָה֔וֹר אַתָּ֕ה וּבָנֶ֥יךָ וּבְנֹתֶ֖יךָ אִתָּ֑ךְ כִּֽי־חָקְךָ֤ וְחָק־בָּנֶ֙יךָ֙ נִתְּנ֔וּ מִזִּבְחֵ֥י שַׁלְמֵ֖י בְּנֵ֥י יִשְׂרָאֵֽל׃שׁ֣וֹק הַתְּרוּמָ֞ה וַחֲזֵ֣ה הַתְּנוּפָ֗ה עַ֣ל אִשֵּׁ֤י הַחֲלָבִים֙ יָבִ֔יאוּ לְהָנִ֥יף תְּנוּפָ֖ה לִפְנֵ֣י יְהוָ֑ה וְהָיָ֨ה לְךָ֜ וּלְבָנֶ֤יךָ אִתְּךָ֙ לְחָק־עוֹלָ֔ם כַּאֲשֶׁ֖ר צִוָּ֥ה יְהוָֽה׃וְאֵ֣ת ׀ שְׂעִ֣יר הַֽחַטָּ֗את דָּרֹ֥שׁ דָּרַ֛שׁ מֹשֶׁ֖ה וְהִנֵּ֣ה שֹׂרָ֑ף וַ֠יִּקְצֹף עַל־אֶלְעָזָ֤ר וְעַל־אִֽיתָמָר֙ בְּנֵ֣י אַהֲרֹ֔ן הַנּוֹתָרִ֖ם לֵאמֹֽר׃מַדּ֗וּעַ לֹֽא־אֲכַלְתֶּ֤ם אֶת־הַֽחַטָּאת֙ בִּמְק֣וֹם הַקֹּ֔דֶשׁ כִּ֛י קֹ֥דֶשׁ קָֽדָשִׁ֖ים הִ֑וא וְאֹתָ֣הּ ׀ נָתַ֣ן לָכֶ֗ם לָשֵׂאת֙ אֶת־עֲוֺ֣ן הָעֵדָ֔ה לְכַפֵּ֥ר עֲלֵיהֶ֖ם לִפְנֵ֥י יְהוָֽה׃הֵ֚ן לֹא־הוּבָ֣א אֶת־דָּמָ֔הּ אֶל־הַקֹּ֖דֶשׁ פְּנִ֑ימָה אָכ֨וֹל תֹּאכְל֥וּ אֹתָ֛הּ בַּקֹּ֖דֶשׁ כַּאֲשֶׁ֥ר צִוֵּֽיתִי׃וַיְדַבֵּ֨ר אַהֲרֹ֜ן אֶל־מֹשֶׁ֗ה הֵ֣ן הַ֠יּוֹם הִקְרִ֨יבוּ אֶת־חַטָּאתָ֤ם וְאֶת־עֹֽלָתָם֙ לִפְנֵ֣י יְהוָ֔ה וַתִּקְרֶ֥אנָה אֹתִ֖י כָּאֵ֑לֶּה וְאָכַ֤לְתִּי חַטָּאת֙ הַיּ֔וֹם הַיִּיטַ֖ב בְּעֵינֵ֥י יְהוָֽה׃וַיִּשְׁמַ֣ע מֹשֶׁ֔ה וַיִּיטַ֖ב בְּעֵינָֽיו׃

מאמרים על הפרק

מאמר על הפרק

מאת:

פירושים על הפרק

פירוש על הפרק

מאת: ,
שהורו הלכה לפני משה רבם וכו'. אף על גב דקרא כתיב "אש זרה אשר לא ציוה אותם" (פסוק א) , מפני שאותו אש שהקריבו הורו הלכה בפני משה רבם - נקרא "אש זרה", דכיון דהוא הלכה בפני משה רבם - היה אותו אש זר לפני ה', ואינו אש של קטורת:רבי אליעזר אומר שתויי יין נכנסו וכו'. פירוש, מפני שהיו שתויי יין היה האש שבידם זרה, לפי שלא היה עבודתם עבודה (רש"י פסוק י). ומה שאמר הכתוב אשר לא "ציוה אותם" (פסוק א) , מפני שהיו שתויי יין היה האש זרה אשר לא ציוה ה', ולפיכך היו חייבים שריפה. אי נמי, שגם רבי אליעזר מודה שהכניסו אש זרה, אלא שסובר שמשום אש זרה לא היו מתים פתאום מיד, כי כל מיתה בידי שמים אינה ממהרת לבא כל כך כמו שהיה בא עליהם, ולפיכך סובר שנכנסו שתויי יין, ודבר זה הוא גורם מיתה פתאום, כי אין המקדש סובל השכרות, לפי שהוא הפך הקדושה. וכן מי שסובר מפני שהורו הלכה מודה גם כן שהכניסו אש זרה, אלא שלא היו מתים כל כך פתאום, אלא שהורו הלכה בפני רבם, שממהר לבא כפי מדתו, שהוא קופץ וממהר להשיב בפני רבו. ולפיכך אמר רבי אליעזר לאותו תלמיד שהורה הלכה בפני רבו שלא יוציא שנתו, כדאיתא בעירובין (סג. ), והיינו מטעם זה כי ממהר לבא עליו הפורענות. ומכל מקום, אי לאו אש זרה לא היה יוצא אש לשרוף אותם, רק בשביל שחטאו באש - לקו באש:
ואף על גב שכתב רש"י שהיו חייבים מיתה בשעה שהציצו בשכינה, כמו שפירש רש"י "ויחזו את האלקים ויאכלו וישתו" (שמות כד, י) כמו שפירש רש"י שם, אין זה קשיא, דכיון דעברו פנים של זעם, כמו שכתוב (ישעיה כו, כ) "חבי כמעט רגע עד יעבור זעם", ועברו פנים של זעם של אותו שעה, אף על פי שהיו חייבים מיתה באותה שעה, שהיה כעס עליהם מאת המקום, כיון שעבר אותו פנים של זעם, צריך להגרמת המיתה ענין אחר. דאם לא כן, למה לא מתו כל אותו שנה ממתן תורה עד הקמת המשכן, [אלא] כיון שלא רצה הקב"ה להמית אותן במתן תורה, אם כן נתבטלה המיתה, וכיון שנתבטלה המיתה, אם כן צריך להגרמת המיתה חטא אחר. ואם תאמר, אם כן לא הגיע להם עונש על הסתכלות בשכינה, שהרי היו מתים בלאו הכי מפני שחטאו בהקמת המשכן, אין זה קשיא, דזאת עבירה גררה העבירה בהקמת המשכן, כך יראה נכון ועיקר:
ואף על גב שמתו בשביל עונש אהרן, שהקב"ה משלם חטא האבות לבנים, יש לומר, דכמו שאצל הרשע כשאוחזין מעשה אבותם משלם להם הקב"ה מעשה אבותם (רש"י שמות כ, ה) , כך בצדיק גמור, אם בנו עשה שום חטא משלם לו מעשה אביו אם הקב"ה רוצה שיביא חטא הצדיק על בנו, ואם לא חטא הבן כלל אין מביא על בנו חטא הצדיק, לכך צריך גם כן שיהיה חטא לבנים, וכאשר יש חטא לבנים אז יתוסף על זה חטא האבות ונענשו הבנים, ולפיכך חטא האבות וחטא הבנים גרם זה בודאי ביחד, וזה נכון:
ומה שפירש רש"י (פסוק ג) שאף קודם החטא היה השם יתברך אומר "ונקדש בכבודי" (שמות כט, מג), ואמר לו משה לאהרן 'אהרן, הייתי יודע שיתקדש הבית במיודעיו של מקום, אמרתי או בי או בך, עכשיו אני יודע שהם גדולים וכו'', דמשמע שלא בשביל שום חטא מתו, אלא בשביל שיתקדש הבית על ידם (קושית הרא"ם) , זה לא קשיא, דהכי קאמר, יודע הייתי שהבית יתקדש בשביל אחד מיודעיו שיעשה דבר שלא כהוגן - ויהיה נענש. ואף על גב שעדיין לא עשה אחד מהם החטא, ואם כן איך יבטיח הקב"ה שיהיה אחד מהם חוטא, שאם כן יהיה אותו האדם מוכרח להיות חוטא, אין זה קשיא, שכבר אמרו חז"ל (אבות פ"ג מט"ו) 'הכל צפוי והרשות נתונה', פירוש, שאף על גב שהקב"ה צופה העתידות כולם, מכל מקום אין האדם מוכרח במעשיו, אלא הרשות נתונה לו לעשות מה שירצה. וזה נמצא בכמה מקומות:וקבל שכר על שתיקתו. דאם לא כן, "וידום אהרן" למה לי, כי אחר שלא כתב שדיבר אהרן - בודאי שתק, ולמה צריך לומר "וידום אהרן", אלא לכך נכתב שקבל שכר על שתיקתו, שנתייחד עמו הדבור, מדה כנגד מדה, הוא שתק מן הדבור ונתייחד עמו הדבור. ומה שהפך רש"י הפירוש, היינו כדי לפרש לך משום כך "וידום אהרן" - כאשר שמע שבניו יראי שמים. וכן יש בפירוש במדרש רבות (ויק"ר יב, ב) . אבל לא בשביל זה שאמר "בקרובי אקדש ועל פני כל העם אכבד", שזה אין טעם לדמימה, רק מה שאמר משה שהם גדולים וחשובים ממני וממך, ואם כן צדיקים הם, לכך שתק:שנתייחד עמו הדיבור. פירוש, שהדבר שדיבר הקב"ה לא דיבר רק לאהרן. אף על גב שממעטינן בכל הדברות שנאמרו למשה ולאהרן שלא נאמרו למשה ולאהרן ביחד, אלא למשה שיאמר לאהרן (רש"י לעיל א, א) ולא נתייחד הדבור לאהרן, נראה לי, שלא שמע הדבור אהרן רק משה בלבד, ו'נתייחד' אל אהרן, רוצה לומר שהיה הקב"ה מדבר כאילו היה אהרן נגדו, ואף על פי שלא שמע אהרן, נקרא 'נתייחד' לאהרן כאילו הקב"ה מדבר עם אהרן, ומשה היה שליח לומר הדברים לאהרן מה שצוה לו המקום. ומכל מקום כיון שדיבר אל משה ואהרן לנוכח להם, כאילו אהרן עמו, זהו חשיבות יותר. וכך פירש רש"י בפרשת קרח אצל "ויאמר ה' אל אהרן" (במדבר יח, א) :שלא לערבב השמחה. דאם לא כן, 'שאו את אחיכם וקברום' מיבעיא ליה, מאי "מאת פני הקדש", אלא הכי קאמר, העבר את המת מאת פני הקדש, כאדם שאמר העבר את המת מלפני הכלה (כ"ה ברא"ם). ואם תאמר, איך נכנסו הלוים באהל מועד, ויש לומר, דעל ידי חכה גררו אותם לחוץ, ולא נכנסו לשם:בכתנותם של מתים. דאין לומר בכתנותם של נושאים, שאין זה עבודה שצריך כתונת או שום דבר לזה שיאמר "בכתנותם". ועוד, דלא נעשו כתונת ללוים שיאמר בכתנותם:מכאן שהאבל אסור וכו'. דמאחר שאמר "אל תפרעו", ופירושו שאין אתם רשאים לגדל פרע, ממילא אחרים צריכים לגדל פרע, ואסורים בתספורת. אבל קשיא, מנא לן למידק שאבל אסור (לגדל פרע) [בתספורת], ואי סבירא ליה לרש"י דקרא למשרי תספורת לאהרן ולבניו אתא, והשתא הוי שפיר, אתם - אין אתם צריכים לפרוע, אבל אחר שלא פרע - חייב מיתה, אם כן יקשה דהא פירש (רש"י) בסמוך 'הא אם תעשו תמותו', אם כן סבירא ליה דקרא אתא לאזהורי לבני אהרן שלא יגדלו פרע, ולפיכך אמר 'אם תעשו תמותו', אם כן קשה מנא לן הא אחר שלא פרע חייב מיתה, דשמא קרא לא אתא רק לאסור לבני אהרן שלא יגדל פרע, אבל אחר (שפרע) [שהסתפר] לא עשה איסור:
ועוד, דבפרק אלו מגלחין (מו"ק כד. ) קאמר 'אבל שלא פרע חייב מיתה, דכתיב "ולא תמותו", הא אחר שלא פרע חייב מיתה', ומנלן לומר כך, כיון דפירש (רש"י) "ולא תמותו" 'הא אם תעשו תמותו', אם כן פירוש הכתוב כך; שאם לא תפרעו אז לא תמותו, אבל אם תגדלו פרע - תמותו, ואם כן לא בא הכתוב לומר על אבל אחר שאם לא יגדל שער שימות, רק אתא לאהרן ולבניו גופייהו 'הא אם תעשו תמותו':
ויראה, דודאי הכתוב בא ללמד שאבל אסור בתספורת, שאם אבל אינו אסור בתספורת, רק בא ללמד שאהרן ובניו אסורים לגדל פרע, כיון דאין זה אבילות, דהרי אבל אחר מותר לספר, ואם כן אין זה אבילות מה שהוא מגדל פרע, ולמה יאסור להם, ואין לומר דלאו משום אבילות אסור, רק מטעם אחר, זה אינו, דהא כתיב "ואחיכם כל בית ישראל יבכו את השריפה", אם כן בשביל אבילות הוא דאסור, ולא בשביל אחריני כלל, ואם אבל מותר בתספורת, אם כן מאי אבילות הוא כשהוא מגדל פרע:
והא דקאמר בפרק אלו מגלחין (מו"ק כד. ) אבל שלא פרע חייב מיתה, שנאמר "ולא תמותו", שמע מינה אחר שלא פרע חייב מיתה, ומנא לן דבר זה, דלמא קרא אתא שאם יפרעו הם חייבים מיתה, אבל אבל שלא פרע אינו חייב מיתה, דכבר אמרנו שבשביל שהוא אבילות אסרה תורה לבני אהרן, שלא רצה שיהא בהם אבילות, וכמו שאם לא היה פריעה אבילות לגמרי - אין סברא לאסור אותו לבני אהרן, כיון שאינו אבילות, הכי נמי אם אין האבילות כל כך חמור, שאינו חייב מיתה האבל עליו אם לא פרע, אין סברא שיהיה יותר חמור בבני אהרן, דלא הזהיר עליהם רק בשביל שהוא אבילות, ואם לא היה האבילות עצמו כל כך חמור, שיש בו דין מיתה אם לא פרע, אין לומר דיהיו חייבים מיתה בני אהרן אם פרעו, וזה נכון:מכאן שצרתן של תלמידי חכמים מוטלת על הכל. והקשה מהרא"י, מנא לן, שמא משום דהמתים עצמן היו תלמידי חכמים, ולפיכך היה מוטל על ישראל, אבל צרת תלמידי חכמים, מנא לן שמוטל על ישראל, ותירץ מהרא"י, מדכתיב "ואחיכם", ולא כתב 'ואחיהם בית ישראל', שמע מינה 'של תלמידי חכמים' קאמר - שהם עדיין חיים, שצרתן מוטל על הכל:דרך שכרותו. דאם לא כן, "ושכר" למה לי, אלא שדרך שכרותו דוקא, לאפוקי אם נתן בו מים או שלא שתה רביעית בבת אחת - אינו חייב מיתה (כריתות יב ע"ב). והוי"ו של "ושכר" רוצה לומר "יין" סתם או "שכר" שהוא יין חזק המשכר, ואתא ללמוד שדוקא דרך שכרות אסרה תורה. ואילו לא כתב רק "יין", הווה אמינא אפילו שלא כדרך שכרות, ואילו כתב רק "שכר" הווה אמינא אף על גב דלא שתה אותו דרך שכרות חייב, דודאי "שכר" הוא מידי דמשכר, אף על גב דלא שתה אותו דרך שכרות, אבל השתא דכתב "יין" וכתב אחריו "ושכר", אתא לגלויי על "יין" שכתוב לפני זה, ורוצה לומר דלא חייב אלא אם שתה אותו דרך שכרות:אין לי אלא בבואכם וכו'. הקשה הרא"ם, דמדברי רש"י משמע דחייב אביאה בלבד אף שלא עבד, ואילו בתורת כהנים שנו 'מניין שלא יהיה אלא בשעת עבודה כו''. וכן כתב הרמב"ם ז"ל (ביאת מקדש פ"א ה"א) 'כהן הכשר לעבודה אם שתה יין אסור לו לכנוס לפנים מן המזבח, ואם נכנס ועבד עבודתו - חייב מיתה בידי שמים' עד כאן, ויש לתרץ, דרש"י לא בא לפרש חיוב של שתויי יין מתי הוא חייב, דודאי אינו חייב אלא אם כן עבד, אבל בא לפרש דאף במזבח של עולה - אף על גב דלא נכנס להיכל - חייב. וכך משמע אחר כך, שאמר (רש"י פסוק יא) 'כהנים בעבודתם במיתה ואין חכמים בהוראתן במיתה', אם כן מוכח מדברי רש"י דלא מחייב סתם שתויי יין אלא בעבודה:שאם עבד עבודתו פסולה. ומשמע לפי זה דהכי פירושו; "יין ושכר אל תשת" כדי שיהיה הבדל בין עבודת הקדש ובין עבודה המחוללת, ואם שתה אין הבדל בין קדושה למחוללת, ועבודתו פסולה. וקשה לפי זה "בין הטהור ובין הטמא" דכתיב בקרא, דלא שייך לומר שאם שתה אין הבדל בין טהור ובין טמא, ונראה אלי, דדייק מדכתיב "ולהבדיל בין הקדש ובין החול", והוי ליה למכתב 'ובהבדיל בין הקודש ובין החול', כדכתיב "יין ושכר אל תשת בבואכם אל אהל מועד", אלא הכי קאמר קרא, "יין ושכר אל תשת בבואכם", ועל ידי שאינו שותה יין הוא מבדיל בין הקדש ובין החול, אבל אם שתה יין אין הבדל בין קדש ובין חול, והכל מחולל. והשתא לא קשיא תו "בין הטהור ובין הטמא", דודאי הא כפשוטו, ולא דרשו רק מדכתיב לשון אחר "ולהבדיל בין הקודש ובין החול" ממה שכתוב למעלה, ויהיה "להבדיל בין הקודש ובין החול" משמש למעלה ומשמש למטה, כאילו כתיב "יין ושכר אל תשת בבואכם אל אהל מועד ולהבדיל בין הקדש ובין החול", 'ולהבדיל וכו' בין הטהור ובין הטמא':
ועוד נראה דהכי פירושו, שלכך לא ישתה יין כדי שיוכל להבדיל בין קודש ובין החול בין הטהור ובין הטמא, ואם יהיה שכור לא יוכל להבדיל, והשתא קשיא לן, דלכתוב "בין הטהור ובין הטמא" שהוא יותר חמור, דאם שימש בטומאה חייב מיתה, אבל "בין הקדש ובין החול" שאפילו הביא חולין לעזרה אינו חייב מיתה, אלא פירושו על כרחך שאם עבד בשכרות עבודתו פסולה, ויאמר הכתוב שלכך אסור שישתה יין שהרי עבודתו פסולה, ואם שתה יין לא יבדיל בין הטהור ובין הטמא שהוא במיתה, והשתא אף על גב שטומאה יותר חמורה - אין ודאי שישמש בטומאה, אבל זה עבודתו פסולה בודאי, ולכך כתב שניהם; שעבודתו מחוללת בודאי, ושמא יבוא שלא יבדיל בין טהור ובין טמא, ואין זה כזה:שאסור שכור בהוראה. ואף על גב שהוא מובן מעצמו, בא לפרש שהשכור אסור בהוראה, שלא תאמר שפירוש הכתוב כדי שיוכל להורות כראוי ולא יבא לידי טעות, אבל אם הורה אין כאן איסור משום שהורה בשכרות, לכך קאמר שאסור בהוראה, ואפילו ליכא למיחש לאיסור, כגון שהוא מורה איסור, אסור בשכרות:קחו את המנחה אף על גב שאתם אוננים. אין לומר שדייק רש"י דאם לא כן, פשיטא שיאכלו כמו שאר מנחות הכתובים בפרשת צו (לעיל ו, ז-ט) , דזה אינו, דהא משום דהוא מנחת שעה ואין כיוצא בו לדורות - הוצרך לפרש בה שיאכלוה כמו שאר מנחות, כמו שכתב רש"י על "ואכלוהו מצות", אלא שדייק רש"י דכיון דכתיב בסוף הכתוב (פסוק יג) "כי כן צויתי", ופירש רש"י (שם) 'באנינות יאכלוהו', ולפיכך "קחו את המנחה" בא להגיד לך גם כן שיאכלוהו באנינות, כדמוכח סיפא דקרא דעל זה קאי. ואין לומר ד"כן צויתי" אתא שיאכלוה אף על גב שהיא לשעה ואינה לדורות, זה אינו, דודאי כיון שאמר "ואכלוה מצות" שכך נצטוה שיאכלוה לשעה אף על גב שאינה לדורות, למה הוצרך לומר "כי כן צויתי" לאכול את המנחה, ואין כאן תמיה, אלא פירוש הכתוב, אף על גב שאונן אסור בקדשים (זבחים קא ע"ב), ועתה אני מתיר לכם באנינות לאכול קדשים - והוא תמיה - "כי כן צויתי" מפי השם יתברך, וגזירת הכתוב הוא. ולא שייך זה אם נותנים למנחת שעה דין מנחת דורות, דזה אין חדוש, וזה פשוט:חזה התנופה של שלמי צבור. הקשה הרא"ם, למה לא כלל גם כן בזה זבחי שלמים של נחשון, כמו שכלל (רש"י פסוק יב) המנחה של נחשון ושל שמיני למילואים, ונראה לומר, דגבי מנחה שכתוב (פסוק יב) "קחו את המנחה", ולא פירש איזה מנחה, בודאי קאי על מנחת נחשון בן עמינדב גם כן, דסתמא כתיב "את המנחה", אבל חזה התנופה, כיון דלא כתיב בפירוש תנופה רק בשלמי ישראל, דכתיב (לעיל ט, כא) "ואת החזות ואת שוק הימין הניף אהרן תנופה לפני ה'", ובקרבן נחשון בן עמינדב לא כתיב תנופה, אין לפרש על קרבן נחשון בן עמינדב, כיון דלא כתיב תנופה גביה. ועוד יש לומר, דכיון שבא להתיר להם אנינות, הייתי אומר דוקא קרבן ישראל גלי לך, אבל לא קרבן נחשון, לכך צריך קרא. אבל קרא ד"חזה התנופה" לא איירי באנינות, דלא קאי עליה "כי כן צויתי" (פסוק יג), ובמנחה שאמר להם חדוש שיאכלו אותה באנינות, צריך לרבות מנחת נחשון, שלא תאמר מה דגלי גלי - דוקא מנחת שמיני יאכלו באנינות, אבל מנחת נחשון לא, אבל חזה התנופה, שלא למדנו חדוש שאינו בשאר שלמים כלל, למה צריך לרבות שלמי נחשון, דמאי שנא שלמי נחשון משלמים אלו:
ובתורת כהנים קאמר "את המנחה" (פסוק יב) זו מנחת שמיני, "הנותרת" (שם) זו מנחת נחשון, ורש"י מפיק הכל מן סתם מנחה, ושמא דעת רש"י דסמיך אייתור של "הנותרת" דאתא לרבות מנחת נחשון. ואם תאמר, דילמא קרא לגופיה הוא דאתא, ואין לומר דלא צריך קרא, כיון שכבר כתב בפרשת צו (לעיל ו, ט) שלא הותר להם לאכול רק הנותרת, לא כולה, דזה אינו, דהא גבי "ואכלוה מצות" (פסוק יב) חזר וכתב כאן שלא תאמר כיון שהוא מנחת שעה ואין כיוצא בה לדורות - הוצרך לפרש "ואכלוהו מצות" (רש"י פסוק יב), הכי נמי יש לומר כך (קושית הרא"ם) , אין זה קשיא, דהא כבר הקטירו את הקומץ למזבח, כדכתיב (לעיל ט, יז) "ויקרב את המנחה וימלא כפו ממנה", ולמה צריך לומר "הנותרת", אלא ללמד על מנחת נחשון שיאכלוהו מצות הנותרת:שעיר מוספי ראש חודש היה. כדפירש רש"י לקמן (סוף פסוק יז) מדכתיב (שם) "ואותה נתן לכם לשאת עון העדה":מפני מה נשרף זה ומפני מה נאכלו אלו. כך הוא בתורת כהנים, וכך היא הגירסא הנכונה בדברי רש"י, ומפני זה אמר (רש"י) 'כך היא בתורת כהנים', מפני שבגמרא פרק טבול יום (זבחים קא ע"ב) קאמר 'מפני מה נשרף זה ומפני מה מונחים אלו', ופירש רש"י שם בפרק טבול יום שדרש אותם שהיה להם לאכול החטאת מיד בו ביום, ולא היה להיות מונחת עד לערב. ולא רצה (כאן) לפרש רש"י כן לפי הפשט, מפני שקשה שאותה דרישה אין ענינו לשעיר של חטאת של ראש חדש אלא לשאר קרבנות, ומשמע מתוך הכתוב דכתיב "ואת שעיר החטאת דרוש דרש" דקאי אשעיר של ראש חדש, לפיכך הביא רש"י ראיה מן תורת כהנים, ששם הגירסא 'מפני מה נשרף זה ומפני מה נאכלים אלו', והשתא שתי השאלות הם על שעיר החטאת של ראש חדש; מפני מה נשרף זה של ראש חדש, ואי משום שאתם אוננים - למה אכלתם את אלו, והשתא שתי הדרשות הם תלויים בשעיר של ראש חדש. ומה שכתב הרא"ם שהוא שאלה אחת, למה נשרף זה וזה לא נשרף רק נאכל, דזה אינו, דשתי שאלות הם; למה נשרף זה, אם משום אנינות שאין לאכול חטאת (זבחים קא ע"ב), למה זה, הלא יש לכם לאכול באנינות, כי אנינות מותרת, וזה שאלה אחת. ולפי דבריכם, שאין אתם אוכלים באנינות, למה אכלתם שאר חטאת. וזה נקרא שתי שאלות; האחת לפי האמת, והשאלה השניה לפי דבריהם:הפך פניו נגד הבנים כו'. דאם לא כן, כיון דכולם לפניו, מנא ידעינן שלא כעס על אהרן גם כן, שאם פירושו שפירט אותם בשמם בני אהרן, כל שכן קשה, למה כעס עליהם ולא כעס על אהרן שהוא עיקר:אמר להם השיבוני על דברי. פירוש, דלא שייך "לאמור" אלא אחר "דבר", "וידבר ה' אל משה לאמור", כי הדבור הוא דבור הכללי, שאינו מורה על שום דבר, רק על דבור בלבד, לכך בא אחריו "לאמור" שהוא רוצה לומר אמירת הענין. אבל על "ויקצוף" לא שייך לשון "לאמור", לפיכך דרשו (תו"כ כאן) 'השיבוני וכו''. ועיין בפרשת "ואתחנן אל ה' בעת ההיא לאמור" (דברים ג, כג) :היה לכם לאכלה. פירוש, שאין פירושו שעדיין יאכלו אותה, כמו משמעות הכתוב "אכול תאכלו אותה", שכבר היתה נשרפת (פסוק טז), אלא 'היה לכם לאכלה' ולא לשרוף אותה (כ"ה ברא"ם):אין דבור אלא לשון עז. לפי שהדבור הוא על ידי חיתוך הלשון בכח, לכך כל דבור הוא קשה, אבל האמירה היא רכה מפני שאין באמירה חתוך הלשון, רק לדבור שהוא חתוך הקול, והאמירה נעשה מעצמה על ידי צירוף וחבור האותיות, ולפיכך כשהוא רוצה לומר שהוא דיבר בכח הדבור ההוא - אמר לשון "וידבר אהרן", "וידבר העם באלקים ובמשה" (במדבר כא, ה) , לפי שהוא עז. וכן "דבר האיש אדוני הארץ אתנו קשות" (בראשית מב, ל) , ודבר זה פשוט. ומפני שלא כתב כאן אחריו מלת "לאמר", ובכל מקום כתיב אחר "וידבר" מלת "לאמר", או הוי למכתב 'ויאמר (אל) אהרן', דרשו (תו"כ כאן) כך, אבל לכתוב מלת "וידבר" בלבד לא אתא רק לדרשא, לומר שהיה קשה, כדלעיל:שמא זרקתם דמה אוננים וכו'. ופירש הרא"ם, אף עך גב שהותר להם אכילת קדשים באנינות (רש"י פסוק יח), [ו]מכל שכן דעבודה, דהא כהן גדול מקריב אונן (הוריות יב ע"ב), ואינו אוכל באנינות (שם), ומכל שכן אלו שהותר להם (עבודה) [אכילה] שמותרים (באכילה) [בעבודה], הכי קאמר, שמא טעיתם, ובשביל זריקת דמה אוננים שרפתם אותו. ופירוש זה טעות הוא, דלא שייך לומר להם משה 'שמא טעיתם וחשבתם שזריקת אונן פסול בעבודה', דמה רצה בכך משה רבנו עליו השלום, דסוף סוף טעו, וכל השאלות ששאל להם - שאל לתקן מה ששרפו החטאת, לא שיאמר שמא טעיתם בזה וחשבתם כך וכך. ועוד, דאהרן למה השיב לו 'וכי הם הקריבו', דמשמע שאם הקריבו הם היה אסור, והלא האמת הוא שאם הקריבו הם - כיון שהותר להם לאכול באנינות, מכל שכן עבודה לפי דעת הרא"ם. אלא ודאי עבודתו פסולה, כי העבודה חמורה מאכילה, שהרי בעל מום אוכל בקדשים (זבחים צח ע"ב) ופסול לעבודה (שם), ואם כן אין ללמוד מה אכילה החמורה, שאסורה לכהן גדול באנינות, הותרה לבני אהרן באנינות, עבודה הקלה - שהותרה לכהן גדול באנינות - אינו דין שהותרה לבני אהרן באנינות, דהא איכא למימר מה לאכילה שהותרה לבעל מום, תאמר בעבודה שאסורה לבעל מום, שמא אסור לבני אהרן גם כן. ועוד, דשעה מדורות לא ילפינן (מנחות נט. ). ועוד, מה שכהן גדול מקריב אונן ואינו אוכל אונן, שאני עבודת כהן גדול שהוא משונה מעבודת הדיוט, שהרי משמש בשמונה בגדים (יומא עא ע"ב) , ולפיכך עבודתו כשירה, אבל אכילתו - לא מצינו חילוק שהכהן גדול חלוק באכילה משאר כהנים, ולפיכך לענין אכילת קדשים הוי כמו שאר כהן. וזה פשוט [ד]לעולם לא הותר להם רק אכילה באנינות, ולא עבודה:שמא זרקתם דמה אוננים. הקשה הרמב"ן, איך היה סובר שזרקו דמה אוננים, והלא הקרבת כל הקרבנות היה קודם שירד האש מן השמים, כדכתיב בקרא, ואחר כך ירד האש מן השמים, ואחר כך נכנסו בני אהרן להקטיר (לעיל י, א), ואיך סלקא דעתך שהיו בשעת זריקת הדם אוננים, ותירץ הרמב"ן, כי משה מפני רוב טרדתו עם השכינה, דאמר מר משה בהשכמה ירד, כדאיתא בפרק טבול יום (זבחים קא ע"ב) , לא היה משה רואה מעשיהם, והיה סבור שמא מצאו דם השעיר הזה וזרקו אותו, עד כאן. ולא ידעתי מנין לו זה שהקרבת שעיר ראש חודש הזה שנשרף - היה קודם שירד האש מן השמים, דיש לומר דכל קרבנות היום היה קודם שירד האש מן השמים, וכן עולת התמיד, דכתיב (לעיל ט, יז) "מלבד עולת [הבקר]", שראוי שתקדים עולת התמיד בבקר, אבל עולת ראש חודש, דלא כתיב 'מלבד עולת החודש', מנין שהוא קודם מיתת בני אהרן, לא ידעתי מנין לו זה. ואין לומר שתדיר ואינו תדיר - תדיר קודם (זבחים פט. ) , זה אינו, דכאן כיון שקרבן של אהרן מלואים להתחנך אותם בעבודה, היה קרב לפני של ראש חודש, ולא כתיב "מלבד עולת החדש" כדכתיב בקרבן של ראש השנה (במדבר כט, ו) , ולפיכך אני אומר שהיה קרבן היום קודם קרבן של אהרן, וקרבן אהרן הוא קודם קרבן מוסף, אף על גב דמוסף תדיר. וכן פרשנו בסוף פרשת צו (לעיל פ"ח אות א) :ואם אכלתי חטאת היום בעיני ה'. תקן בזה, כי "ואכלתי היום" הוא 'אם אכלתי חטאת'. ואין לפרש "ואכלתי" לשון עתיד, שהרי היה שואל אותם למה [לא] אכלו אותו (פסוק יז), ולא שאל אותם לעתיד, והשתא צריך להיות התשובה גם כן מענין השאלה, 'אם אכלתי' כמו שאמרת. והשתא לא יקשה לך טעם המלה שהיא מלעיל כמו שהוא לעבר, כי המלה היא לעבר. אף על גב שלא כתיב 'ואם אכלתי', אין זה קשיא, כי מלת 'אם' חסירה בלשון, שהרבה כיוצא בזה. וכן מה שפירש "הייטב בעיני ה'", כלומר בתמיה - וכי דבר זה ייטב בעיני ה', ואף על גב שלא מצאנו ה"א התמיה בפתח רק בשו"א (רש"י בראשית ד, ט) , אלא אם יש אחר ה"א התמיה שו"א, בשביל שלא יתחברו שני שואי"ן יחד - בא ה"א התמיה בפת"ח, ולא זולת זה, ובשביל זה יש מדקדקים שסרו מדרך אמת, הוא דרך חכמים (זבחים קא. ) ופירושם, פירשו המלה כי הה"א - ה"א הידיעה, ואכלתי חטאת שהיא טוב בעיני ה':
ואין דברים אלה רק דברי סרה לסור מדרך האמת, מראים עצמם שהם יודעים הלשון, ולסיבה זאת לא יביטו אל הענין רק אל המלה ותבניתה, וימשכו פירוש המלה בחבלי שוא אחר תמונת ודקדוק המלה, וכל זה לקיים הצורה והתבנית, ידמו בעצמם מי שלא פירש כך לא ידע בדקדוק הלשון כמו שידעו. ועתה בני אדם, ראו נא בשביל הנקוד הה"א בפת"ח ימשכו פירוש המלה, שאין טעם לפירוש זה "ואכלתי חטאת היום" שהיא טוב בעיני ה', דמה ענין זה לכאן שהחטאת טוב בעיני ה'. ויותר מזה, הלא האומן הזה, שאומנתו דקדוק הלשון, קלקל והשחית הלשון והדקדוק בפירוש זה, כי לא מצאנו לעולם ה"א הידיעה על פעל עתיד:
והנה שנוי הנקוד הוא בקלות, כמו שתראה שדרך ה"א התמיה להיות בשו"א ויבוא בפת"ח כאשר יש שו"א אחריו, וכן ה"א הידיעה שהיא בפת"ח, משתנה הנקוד שלה לקמץ ולסגול. ואם יש טעם בכל אחד ואחד, סוף סוף אנו רואים שהנקוד מקבל שנוי, ושמא יש טעם גם כן כאן. והטעם שהוא ברור אלי, כי אחר הה"א - אות יו"ד שצריך להמשיך התנועה שתחתיה בעבור היו"ד הנחה שאחר היו"ד הנעה, ומפני זה מרחיב עליה התנועה לפניה בפתח כדי להמשיך היו"ד הנעה ביותר, ודבר זה פשוט. אבל להיות ה"א הידיעה בא על פעל עתיד - לא תמצא לעולם, כי הידיעה והעתיד סותרים זה את זה, שאם הוא עתיד - אינו ידוע. והנה דברי חכמים צדיקים, והמדקדקים כך - בור כרו ויחפרוהו, ובו נפלו, ולא יוכלו קום:אבל אנינות לילה הוא מותר. ואם תאמר, אם כן למה לא המתינו עד לערב ואכלוה, וצריך לומר דאתיא כמאן דאמר מפני טומאה נשרף, אבל למאן דאמר מפני אנינות נשרף צריך לפרש "היום" בענין אחר, כלומר "היום" - חובת היום, שהוא שעיר ראש חודש, שהוא חובת היום:אם שמעת בקדשי שעה וכו'. בגמרא (זבחים קא. ) מוכח שזהו אליבא דמאן דאמר מפני אנינות נשרף, דלמאן דאמר מפני טומאה נשרף אין חילוק בין קדשי שעה לקדשי דורות, אלא כך פירושו, אם שמעת בלילה אין לך להקל ביום, ומה שלא המתינו עד הלילה - מפני טומאה שאירע בה. ונראה שרש"י מפרש פשט המקרא, ופשט המקרא יש לפרש דאנינות לילה מדרבנן, דכתיב "ואכלתי חטאת היום", היום אני אסור ולערב מותר, וזהו כמאן דאמר מפני טומאה נשרף, דלמאן דאמר מפני אנינות - למה לא הניחו אותו עד הערב, אלא מפני טומאה נשרף. ואף על גב דלמאן דאמר מפני טומאה נשרף - אין מחלק בין קדשי שעה לקדשי דורות, אלא בין קדשי שעה ובין קדשי דורות - ביום אסור ובלילה מותר, כיון שהכתוב משמע דבא לומר שיאכלו אותו באנינות ביום, כדפירש רש"י למעלה (פסוק יג) "כי כן צויתי" 'באנינות תאכלו אותה', ולפיכך פירש הכתוב גם כן 'אם שמעת בקדשי שעה לא שמעת בקדשי דורות' כמאן דאמר מפני אנינות נשרף בלילה, שאין אלו שני דברים סותרים, כי נוכל לומר דאנינות קדשי שעה לגמרי מותר - אף ביום, ואנינות לילה בקדשי דורות מותר. ולכך פירש רש"י פשטיה דקרא, במה דהכתוב מוכיח כך:הודה ולא בוש לומר. פירוש, שלא היה בוש שיהיה אומר 'לא שמעתי', אלא הודה ואמר 'שמעתי ושכחתי', וכן איתא בהדיא בגמרא בפרק טבול יום (זבחים קא ע"ב). ואין לפרש הודה ולא בוש לומר 'לא שמעתי', דמאי רבותא, דמאי יאמר, דאחר שהאמת הוא שלא שמע, וכי יאמר ההפך - 'שמעתי שאין הלכה כך', דאין רבותא שלא היה משנה ההלכה. בשלמא אם אמר 'שמעתי ושכחתי', זהו שלא היה בוש, שהיה לומר 'לא שמעתי', שאם היה אומר 'לא שמעתי' לא הוי משנה כלל ההלכה מן האמת אם אמר 'לא שמעתי בקדשי דורות רק שמעתי בקדשי שעה', והאמת כך הוא שלא שמע היתר בקדשי דורות, רק ההיתר בקדשי שעה שמע, ומכל מקום לא היה זה הודאה גם כן, שלא הודה ששמע איסור בקדשי דורות. אבל זה נקרא 'הודה ולא בוש', שאמר 'שמעתי שאסור בקדשי דורות ושכחתי', וזה פשוט:

תנ"ך על הפרק

תנ"ך על הפרק

תוכן עניינים

ניווט בפרקי התנ"ך